בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מדרש רבה - חומש במדבר


   נשא
  פרשה ו   פרשה ז   פרשה ח   פרשה ט   פרשה י   פרשה יא   פרשה יב   פרשה יג   פרשה יד





סדר נשא




פרשה ו

א נשא את דאש בני גרשון וגו' (ד, כב), הדא הוא דכתיב (משלי ג, טו): יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, תנינן תמן (תוספתא הוריות ב, ח): חכם קודם למלך ישראל, מת חכם אין לנו כיוצא בו, מלך ישראל שמת כל ישראל ראוין למלכות. המלך קודם לכהן גדול, שנאמר (מלכים א א, לג): ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדניכם וגו'. כהן גדול קודם לנביא, שנאמר (שם שם, לד): ומשח אתו שם צדוק הכהן ונתן הנביא, צדוק קודם לנתן. רבי הונא בשם רבי חנינא אמר (ירושלמי הוריות ג, ה): נביא כופף ידיו ורגליו ויושב לו לפני כהן, מה טעם, דכתיב (זכריה ג, ח): שמע נא יהושע הכהן הגדול וגו', יכול בני אדם הדיוטות היו, תלמוד לומר (שם): כי אנשי מופת המה, ואין מופת אלא נבואה, שנאמר (דברים יג, ב): ונתן אליך אות או מופת. משוח בשמן המשחה קודם למרבה בגדים. נביא קודם למשוח מלחמה, משוח מלחמה קודם לסגן, סגן קודם לראש משמר, ראש משמר קודם לראש בית אב, ראש בית אב קודם לאמרכל, אמרכל קודם לגזבר, גזבר קודם לכהן הדיוט, כהן הדיוט קודם ללוי, לוי קודם לישראל, ישראל לממזר, ממזר לנתין, נתין לגר, גר לעבד משחרר, אימתי בזמן שכלן שוין אבל אם היה ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר: יקרה היא מפגינים, סברין מימר לפדות, להחיות ולכסות, הא לישיבה לא, אמר רבי אבין אף לישיבה, מה טעם יקרח היא מפנינים, אפלו מזה שהוא נכנס לפני ולפנים.

דבר אחר, יקרה היא מפנינום, מדבר בקהת וגרשון, אף על פי שגרשון בכור ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור, לפי שהיה קהת טוען הארון ששם התורה הקדימו הכתוב לגרשון, שבתחלה אמר (במדבר ד, ב): נשא את ראש בני קהת, ואחר כך אומר: נשא את ראש בני גרשון וגו', הוי: יקרה היא מפנינים, מבכור שיצא ראשון, ואין פנינים אלא תחלה, כמה דתימא (רות ד, ז): וזאת לפנים בישראל.

ב נשא את ראש וגו', הדא הוא דכתיב (איוב לו, ז): לא יגרע מצדיק עיניו וגו', אין הקדוש ברוך הוא מונע דוגמא דידהו, לפי שמצינו שיעקב חמד את הבכורה לשם שמים כדי שיוכל להקריב, ולקחה מעשו בדמים, והסכים הקדוש ברוך הוא עמו, וקראו (שמות ד, כב): בני בכרי, ונתן גדלה לבכורים שיקריבו לפניו, הוי: לא יגרע מצדיק עיניו, ואין עיניו אלא תחתיו, כמה דתימא (ויקרא יג, ה): והנה הנגע עמד בעיניו. ומהו תחתיו, אלו בניו, כמה דתימא (תהלים מה, יז): תחת אבתיך יהיו בניך, (איוב לו, ז): ואת מלכים לכסא, שחלק הקדוש ברוך הוא כבוד לבכורים ולהם ראוי מלכות לטל, שנאמר (דברי הימים ב כא, ג): ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור. וכן בדוד הוא אומר (תהלים פט, כח): אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ, הוי: ואת מלכים לכסא (איוב שם, שם): וישיבם לנצח, שהם היו ראוים לטל הכהנה ומה שהלוים עושים אלולי לא חטאו במעשה העגל, שבתחלה היו הבכורים מקריבים, שנאמר (שמות כד, ה): וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת וגו', וכן יעקב אומר לראובן (בראשית מט, ג): ראובן בכרי אתה וגו' שאת זו כהנה, כמה דתימא (ויקרא ט, כב): וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. עז זו מלכות, שנאמר (שמואל א ב, י): ויתן עז למלכו, שאלולי לא סרח ראובן במעשה בלהה היה ראוי לטל כהנה ומלכות, לפי שהיה בכור, ומנין אף לעבודת הלוים היה ראויין, שכן את מוצא שנכנסו פשוטי הלוים תחת בכורי ישראל, שנאמר (במדבר ג, מא): ולקחת את הלוים לי אני ה' תחת כל בכר בבני ישראל וגו', הוי: וישיבם לנצח, זו היא הלויה שהיו ראוין הבכורים לטל, כמה דתימא (דברי הימים א כג, ג ד): ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה וגו' מאלה, (עזרא ג, ח): לנצח על מלאכת בית ה' וגו', ועל שבט הלוי אמר הכתוב (תהלים קא, ו): עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי, הוי: וישיבם לנצח, (איוב שם, שם): ויגבהו, מי גרם להם לבכורים שאבדו הכבוד הזה, על שנתגבהו בעצמם ועבדו לפני העגל, לפיכך (שם שם, ח): ואם אסורים בזקים, שנאסרו מלהקריב דבר הנעשה באש, ואין זקים אלא אש, שנאמר (ישעיה נ, יא): הן כלכם קדחי אש וגו', שהם צריכים לפדות עצמם כל אחד ואחד בחמשה שקלים כסף ולתן ללוים. הרי מצינו בבכורי ישראל שירדו מגדלתם על מעשה העגל, אבל בכורי הלוים שלא טעו בעגל נתנה הכהנה לאהרן שהיה בכור, ושאר בכורי הלוים לא הצרכו לפדיון ולא לכפרה, וזכו ללוים עם אחיהם. ואם לחשך אדם והלוא גרשון היה בכור למה הקדים הכתוב לקהת לנשיאת ראש ואחר מנה לגרשון, אף אתה אמר לו לפי שקהת היה מטועני הארון שהוא קדש הקדשים ויצא ממנו אהרן הכהן שהוא קדש הקדשים, וגרשון היה קדש, לכך הקדימו הכתוב לקהת. ומנין את למד שגרשון לא אבד גדלתו לפי שהיה בכור, שכן את מוצא כשם שאמור בקהת (במדבר ד, ב): נשא את ראש בני קהת, כך אמור בגרשון: נשא את ראש בני גרשון. ומהו שאמר הכתוב: גם הם, שא תאמר שלכך מנה בני גרשון שניים שהם פחותים מבני קהת, לאו, אלא כתיב גם הם, שאף בני גרשון כיוצא בהם של בני קהת. אלא שהקדימו הכתוב כאן בשביל כבוד התורה, אבל במקומות אחרים הקדים לגרשון תחלה לקהת.

ג לבית אבתם למשפחתם (ד, כב), לבית אבות עשה לו משפחות ולא לבית אמותם, שאם נשאו בני גרשון מבנות קהת או מבנות מררי יקראו בניהם על שם משפחות גרשון, אבל אם משאר משפחות נשאו מבנות גרשון, היו בניהם נקראין על שם שאר המשפחות. (שם, כג): מבן שלשים שנה ומעלה וגו', תני (תוספתא שקלים ג, טז): כהן גדול אין נכנס לעזרה לעבודה אלא אם כן נמשח שבעה ונתרבה שבעה, אף על פי שלא נמשח שבעה ונתרבה שבעה ועבד, עבודתו כשרה. כהן הדיוט אין נכנס לעזרה לעבודה אלא אם כן הביא עשירית האיפה משלו ועובדה בידו, אף על פי שלא הביא עשירית האיפה משלו ועובדה בידו ועבד, עבודתו כשרה. בן לוי אין נכנס לעזרה לעבודה אלא אם כן למד חמש שנים, שנאמר (במדבר ח, כד): זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה, ולהלן הוא אומר: מבן שלשים שנה, אם נאמר: מבן חמש ועשרים למה נאמר: מבן שלשים, ואם נאמר: מבן שלשים למה נאמר: מבן חמש ועשרים, אלא, כל אותן שנים שמבן חמש ועשרים ועד בן שלשים היה למד, מכאן ואילך מקרבין אותו לעבודה. מכאן אמרו כל שאינו רואה סימן ברכה במשנתו בתוך חמש שנים, שוב אינו רואה. רבי יוסי אומר שלש שנים, שנאמר (דניאל א, ה): ולגדלם שנים שלוש. זקן אין מושיבין אותו בגזית אלא אם כן נעשה דין בעירו, משנעשה דין בעירו מעלין ומושיבין אותו בהר הבית, משם מעלין ומושיבין אותו בחיל, משם מעלין ומושיבין אותו בלשכת הגזית. (במדבר ד, כג): כל הבא לצבא צבא, שהיו שוערים. (שם): לעבד עבדה באהל מועד, שהיו משוררים. (שם שם, כד): זאת עבדת משפחת הגרשני, ולא אחרת, מלמד שבני גרשון היו אסורין לכנס לעבודת בני מררי בקרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו. (שם): לעבד ולמשא, שבעת שהיו מקימין המשכן הם היו פורשין יריעות במשכן אהל מועד, וכל מה שהיה ממנה תחת ידם היו מקימין, ובעת שהיו פורקין המשכן הם היו טוענין אותו על העגלות. (שם שם, כה): ומכסה התחש אשר עליו מלמעלה, כמשמעו.

אמר רבי שמעון בן לקיש אומר היה רבי מאיר תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היתה ולא הכירו בה חכמים שבאותו הדור אם מין חיה הוא או מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לה במצחה, ולפי שעה נזדמן לו למשה, ונעשה ממנה משכן, ונגנזה. מדקאמר קרן אחת היתה לה במצחה, מזה למדנו שטהורה היתה. (שם): ואת מסך פתח אהל מועד, כמה דתימא (שמות כו, לו): ועשית מסך לפתח וגו' (במדבר ד, כו): ואת קלעי החצר, אלו קלעים שעשו סביב לחצר, כמה דתימא (שמות כז, ט טו): ועשית את חצר וגו' וכן לפאת צפון וגו' ורחב החצר וגו' וחמש עשרה אמה קלעים וגו' ולכתף השנית וגו' (במדבר שם, שם): ואת מסך פתח שער וגו', כמה דתימא (שמות שם, טז): ולשער החצר וגו' (במדבר שם): אשר על המשכן ועל המזבח סביב. תני מזבח העולה ארכו חמש אמות ורחבו חמש אמות וגבהו שלש אמות, שנאמר (שמות כז, א): ועשית את המזבח (שם לח, א): מזבח העלה וגו', דברי רבי מאיר. אמר לו רבי יוסי ממשמע שנאמר (שם כז, א): חמש אמות ארך וחמש אמות רחב, איני יודע שהוא רבוע, מה תלמוד לומר (שם): רבוע יהיה, אלא מפנה להקיש לדון ממנו גזרה שוה, נאמר כאן רבוע, ונאמר להלן רבוע, מה רבוע האמור להלן גבהו שנים ברחבו, אף כאן גבהו שנים ברחבו. אמר לו רבי מאיר אם כדבריך נמצא גובה מזבח מן הקלעים חמש אמות. אמר לו רבי יוסי והלוא כבר נאמר (במדבר ד, כו): וקלעי החצר סביב וגו', מה משכן עשר אמות אף מזבח עשר אמות. (שם): ואת מיתריהם, אלו המיתרים, מה היו עושין בהם, היו מקפלין היריעות והקלעים והיו אוסרים אותם בהם ומניחים אותם על העגלות, (שם): ואת כל כלי עבדתם, אלו קרסי זהב ואלו קרסי נחשת שהיו מחברים בהם היריעות. (שם): ואת כל אשר יעשה להם ועבדו, כל מה שהיה נעשה לכל הכלים יהיו בני גרשון עושים. (שם שם, כז): על פי אהרן ובניו תהיה להם וגו', זו היא שאמרו שחלק הקדוש ברוך הוא כבוד לבכור, כשם שעבודת בני קהת היתה על פי אהרן ובניו, כמה דתימא (שם שם, יט): אהרן ובניו יבאו ושמו אותם איש איש וגו', כן עבודת בני גרשון היתה על פי אהרן ובניו, אבל בבני מררי לא נאמר בו על פי אהרן ובניו. (שם שם, כז): ופקדתם עליהם במשמרת את כל משאם, הביא הכתוב משה עמהם שיהיו מצוים עליהם, שיהיו שומרים על כל מה שנושאים. (שם שם, כח): זאת עבדת משפחת בני הגרשני וגו', בתחלה שמו אהרן ובניו ומשה עמהם לבני גרשון על עבודתם ועל משאם ועל משמרתם, מכאן ואילך עבודתם ומשמרתם היתה ביד איתמר בן אהרן הכהן.

ד בני מררי למשפחתם (ד, כט), בבני קהת ובני גרשון נאמר בהן נשיאות ראש, שחלק להם הקדוש ברוך הוא כבוד, לקהת בעבור כבוד הארון, ולגרשון על שהיה בכור, אבל בבני מררי שלא היו אלא בני פשוט, ועבודת משאם לא היה אלא קרשים ובריחים ועמודים ואדנים, לא נאמר בהם: נשא את ראש. (שם): למשפחתם לבית אבתם תפקד אתם, למה נאמר בבני קהת ובני מררי למשפחתם לבית אבתם, הקדים משפחתם לבית אבתם, ובגרשון הקדים לבית אבתם, ואחר אמר: למשפחתם. לפי שנשיאות ראש של בני גרשון באה מבית אב שלהם, אבל נשיאות ראש של בני קהת אינה תלויה בבית אבות שלהם כי אם בנשיאת הארון, וכן בני מררי לא היו כי אם מבית אב פשוט, לכך הקדים משפחות לבית אבות. (שם שם, לא): וזאת משמרת משאם וגו', זאת ולא אחרת, מלמד שבני מררי אסורין לשמר ולעבד מה שבני גרשון שומרים ונושאים ועובדים. (שם): קרשי המשכן, אלו ארבעים ושמונה קרשים של משכן, (שם): ובריחיו, אלו חמשה עשר בריחים והבריח התיכון, (שם): ועמודיו, אלו ארבעה עמודי שטים שפורסים עליהם הפרכת, וחמשה עמודי שטים שפורסים עליהם המסך של פתח האהל, (שם): ואדניו, אלו אדני הקרשים ואדני העמודים שהיו מאה וחמשה אדנים, (שם שם, לב): ועמודי החצר סביב, אלו חמשים וששה עמודים שהיו עומדים סביב החצר שעליהם פורסים הקלעים, (שם): ואדניהם, אלו חמשים וששה אדנים שבהם היו מעמידין העמודין וארבעה עמודים וארבעה אדנים שהיו פורסין עליהם מסך שער החצר, (שם): ויתדתם, אלו יתדות המשכן ויתדות החצר של נחשת שהיו נועצים בארץ סביב שלא יפיל הרוח לקלעים, (שם): ומיתריהם לכל כליהם ולכל עבדתם, שבהם היו מעמידים הקלעים עם היתדות ובהם אוסרים העמודים והבריחים וטוענים על העגלות שלא יפלו לארץ, אבל לקרשים היו עושים אטבי של ברזל שבהם מחזיקים הקרשים שלא יפלו מעל העגלות. (שם): ובשמת תפקדו את כלי משמרת משאם, הזהירם הקדוש ברוך הוא שיהיו מפקידים כל הלוים איש איש על עבודתו ועל משאו, כדי שלא יבואו לידי מחלקת, וכך היו עושין איש פלוני לוי יטען קרשים, איש פלוני לוי יטען בריחים, איש פלוני לוי יטען עמודים, וכן כל כלי וכלי. (שם שם, לג): זאת עבדת משפחת בני מררי וגו', בני מררי, על שלא היה נשיאתם מבית אב שלהם, לכך לא נאמר: על פי אהרן ובניו תהיה, כשם שנאמר בבני גרשון (שם שם, כז): אלא כל מעשיהם היתה ביד איתמר, מלמד שהיה איתמר נוטל כל הכלים ונותנם לבני מררי וכן לבני גרשון והיה מעמידם על עבודתם ועל משמרתם.

ה ויפקד משה ואהרן (ד, לד), מיד עשו משה ואהרן ופקדו את בני הקהתי תחלה כשם שאמר להם הקדוש ברוך הוא, ומנין שאמר הקדוש ברוך הוא לשניהם שיפקדו אותם, שנאמר (במדבר ד, א ב): וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, נשא את ראש בני קהת. מפני מה נאמר דבור בקהת ובגרשון מה שא נאמר במררי, כדי לחלק כבוד לגרשון על שהיה בכור ולהקישו לקהת. למה לא נאמר ואל אהרן, בדבור פרשת בני גרשון כשם שנאמר בפרשת בני קהת, לפי שאהרן ממעט הוא מכל הדברות שנאמרו למשה, שלא דברה שכינה עם אהרן, ולמה יש מקומות הרבה שכתב בהן אהרן, לא שהיה הדבור עם אהרן אלא כל פרשה שהיה אהרן צריך לה כתיב בה אהרן לאמר, הקדוש ברוך הוא אמר למשה כדי שיאמר לאהרן, לכך נכתב אהרן בדבור בני קהת, לפי שכל משא בני קהת וכל עבודתם היו נותנים להם אהרן ובניו, שהם לא היו רשאין לגע בארון ובכל הכלים עד שאהרן ובניו היו מכסים אותם, כמה דתימא (שם ד, טו): וכלה אהרן ובניו לכסת את הקדש וגו', לכך כתיב בדבור פרשת בני קהת אהרן, שהוא היה מצוה על עבודתם ועל משאם, אבל בבני גרשון אין את מוצא שיעשה שם אהרן כלום, אלא על פיו היו עושין בני גרשון כל מה שהיו עושין, ומעשיהם ביד איתמר, שהוא היה נותן לכל אחד ואחד עבודתו ומשאו, לכך לא נכתב אהרן בדבור פרשת בני גרשון.

ו ונשיאי העדה את בני הקהתי וגו' (ד, לד), מה צריך נשיאים כאן, והלוא הקדוש ברוך הוא לא אמר לו למשה שיהיו נשיאי ישראל עמו במנין הלוים, למה עשה כן, אלא כך אמר משה, אחר שהנשיאים היו עמי במנין כל ישראל, כמה דתימא (במדבר א, ד): ואתכם יהיו וגו', לא אעשה להם חלישות דעת ואוליכם עמי למנין הלוים, ומנין שכן הוא, אתה מוצא אחר מנין ישראל כתיב (שם א, מד): אלה הפקדים אשר פקד וגו', אבל אחר מנין הלוים אין את מוצא שיזכיר שם נשיאים אלא (ד, לז מא מו): אשר פקד משה ואהרן, ללמדך שנשיאי ישראל לא מנו הלוים על פי הדבור, אלא משה הוליכם עמו כדי לחלק להם כבוד.

ז מבן שלשים וגו' (ד, לה), מכאן אמרו (אבות ה, כא): בן שלשים לכח. (במדבר ד, לו): ויהיו פקדיהם למשפחתם וגו', זו היא שאמרו שהארון היה הורג בבני קהת, שכשמנאם מבן חדש היו שמונת אלפים ושש מאות, וכשמנאן מבן שלשים שנה לא נמצאו שליש. (שם שם, לז): אלה פקודי משפחת הקהתי וגו', זו היא שאמרו שהנשיאים לא מנו עמהם מפי הדבור, שאין מזכיר כאן נשיאים. (שם): על פי ה' ביד משה ואהרן, הם עשו על פי ה' כשם שאמר הקדוש ברוך הוא למשה שימנה אהרן עמו בבני קהת, שנאמר (שם שם, א ב): וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, נשא את ראש וגו', לכך נאמר ביד משה, שמשה אמר לאהרן, לפי שאהרן נתמעט מכל הדברות שבתורה שנאמרו למשה.

ח ופקודי בני גרשון וגו' (ד, לח), כשם שמנה לבני קהת על פי ה' כך מנה לבני גרשון. (שם, לט): מבן שלשים שנה וגו', באהל מועד היו פסולים מחמשים שנה ולהלן, אבל משנכנסו לארץ ישראל לא היו נפסלים אלא בקול. (שם, מ): ויהיו פקדיהם וגו', זו היא שאמרו שבני גרשון לפי שלא היו מטועני הארון לפיכך לא חסרו ממנין הראשון שני שלישים אלא היו מאה ושלשים יותר משליש. (שם, מא): אלה פקודי משפחות וגו', למה לא נאמר במנין הקהתים בני קהת, וכתיב בהן הקהתי כשם שאמור בבני גרשון ובני מררי, לפי שמנינם היה לשם טעינת הארון צרף הקדוש ברוך הוא שמו עמהם כדי שלא יכלו, ה"א בראשו ויו"ד בסופו הרי י"ה, לומר י"ה יצילם ממיתה, לקים מה שנאמר (תהלים לג, יט): להציל ממות נפשם. (במדבר שם, שם): אשר פקד משה ואהרן על פי ה', למה לא נאמר במנין בני גרשון ביד משה, כשם שאמור במנין בני קהת, לפי שבבני קהת אמר הקדוש ברוך הוא למשה שימנה אהרן עם משה, הקדוש ברוך הוא הזכיר לאהרן בראש המנין על דעת כן שימנה כל הלוים עם משה, אבל משה מששמע שבמנין בני קהת הזכיר הקדוש ברוך הוא לאהרן ולא הזכירו עוד, לא במנין בני גרשון ולא במנין בני מררי, חשב משה בדעתו ואמר לכך אמר לי הקדוש ברוך הוא שימנה אהרן עמי לבני קהת, מפני שעל ידו נעשית כל משאם וכל עבודתם, אבל עבודת בני גרשון ובני מררי שאינה נעשית על ידו, אינו רוצה שימנה עמי, לכך אמר לו לאהרן שימנה בני קהת עמו בשם הקדוש ברוך הוא, ולכך כתיב במנין בני קהת (שם שם, לז): על פי ה' ביד משה, אבל כשבא למנות בני גרשון לא אמר לו משה לאהרן בשם הקדוש ברוך הוא שימנה בני גרשון עמו, אלא חלק לו כבוד, לפי שהיה אחיו הגדול והוליכו עמו וצרפו עמו למנין, לכך לא נאמר ביד משה, אף על פי שבדעתו של הקדוש ברוך הוא היה שימנה אהרן עמו כל הלוים, ולדעת כן הזכיר אהרן בראש המנין, לפי שלא אמר לו משה לאהרן שימנה בני גרשון עמו בשם הקדוש ברוך הוא חסר כאן ביד משה.

ט ופקודי משפחת וגו' (ד, מב), מפני מה נאמר בבני מררי במנין משפחת ולא בבני קהת ולא בבני גרשון, לפי שבני מררי היו מרבין לעבודה, שהרבו משפחות, שהיו ששת אלפים ושתי מאות, נתרבו מבן שלשים מאה יותר על מחצה מבן חדש, שכן את מוצא מבן חדש עלה מספרם ששת אלפים ושתי מאות, ומבן שלשים שנה ומעלה עלה מספרם שלשת אלפים ומאתים, מאה יותר ממחצית. אבל בבני קהת לא נאמר משפחות בני קהת, שמבן שלשים שנה ומעלה לא נמצאו שליש מאותן שנספרו מבן חדש ומעלה, וכן בבני גרשון לא נאמר ופקודי משפחת, שאף הם לא הגיעו לחצי אותם שהיו מבן שלשים שנה ומעלה, לפי שמבן חדש ומעלה היו שבעת אלפים וחמש מאות, ומבן שלשים שנה ומעלה, לא היו כי אם שני אלפים ושש מאות ושלשים. (שם, מג): מבן שלשים שנה ומעלה וגו', מבן חמשים שנה ומעלה היו פסול לעמד במשכן לעשות עבודה, שלא היו יכולים לומר שירה, אבל מחמשים שנה ומעלה חוזר היה לנעילת שערים. (שם, מד): ויהיו פקדיהם למשפחתם שלשת אלפים ומאתים, זו היא שאמרו לפי שנתרבו באכלוסא ראוין לעבודה, נאמר בהן משפחת. (שם, מה): אלה פקודי משפחת וגו', למה נאמר בבני מררי ביד משה, שבשעה שראה הקדוש ברוך הוא שלא אמר לו משה לאהרן בשם הקדוש ברוך הוא שימנה בני גרשון, לפיכך כשבא למנות בני מררי אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמר לו לאהרן בשמי שימנה בני מררי עמו, לכך נאמר: ביד משה.

י כל הפקדים אשר פקד משה וגו' (ד, מו), מאחר שחשב הלוים משפחת בני קהת לבד ומשפחת בני גרשון לבד ומשפחת בני מררי לבד, חזר וכלל מנינם ביחד, להגיד שכלם שקולים לפני המקום בחבה. (שם, מז): מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל הבא לעבד עבדת עבדה ועבדת וגו', תני השיר מעכב את הקרבן דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אינו מעכב.

אמר רבי אלעזר טעמיה דרבי מאיר מהאי קרא (במדבר ח, יט): ואתנה את הלוים נתנים וגו' לכפר על בני ישראל וגו', מה כפרה מעכבת אף שירה מעכבת. ורבנן מוקמין מהאי קרא מה כפרה ביום אף שירה ביום.

אמר רבי יהודה בשם שמואל מנין לעקר שירה מן התורה, שנאמר (דברים יח, ז): ושרת בשם ה', איזהו שרות שבשם ה', הוי אומר זו שירה. רבי יצחק אמר מהכא (תהלים פא, ג): שאו זמרה ותנו תף כנור נעים עם נבל. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא (ישעיה כד, יד): המה ישאו קולם ירנו בגאון ה' וגו'. תני (במדבר ז, ט): ולבני קהת לא נתן כי עבדת הקדש עליהם בכתף ישאו, ממשמע שנאמר בכתף, איני יודע שישאו, מה תלמוד לומר ישאו, אין ישאו אלא לשון שירה, וכן הוא אומר: שאו זמרה ותנו תף וגו', ואומר: ישאו קולם ירנו. חנניה בן אחי רבי יהושע אמר מהכא (שמות יט, יט): משה ידבר והאלהים יעננו בקול, על עסקי קול. רבי אסא אמר מהכא (דברי הימים ב ה, יג): ויהי כאחד למחצרים ולמשררים להשמיע קול אחד. רבי יונתן אמר מהכא (במדבר יח, ג): ולא ימתו גם הם גם אתם, מה אתם בעבודת מזבח אף הם בעבודת מזבח. רבי יוחנן אמר מהכא (שם ד, מז): לעבד עבדת עבדה, איזו היא עבודה שצריכה עבודה, הוי אומר זו שירה.

יא ויהיו פקדיהם שמנת אלפים וחמש מאות ושמנים (ד, מח), זו היא שאמרו מנאם בפרט מנאם בכלל, כאדם שיש לו חפצים נאים ומשבחין וחביבין עליו ביותר, מונה אותם בפרט וחוזר ומונה אותם בכלל, מתוך ששמח ברבוי מנינם, כן צוה הקדוש ברוך הוא לכתב מנין הלוים בפרט וכלל, לפי שהיו בני ביתו וכשרים וחביבים עליו ביותר. (שם, מט): על פי ה' פקד אותם ביד משה, הרי זה אמור כנגד בני קהת שאהרן מנאם לבני קהת ואמר פלוני ופלוני ישאו את הארון, פלוני ופלוני ישאו את המזבח, וכן כל כלי קדש הקדשים, כשם שאמר הקדוש ברוך הוא למשה שיעשה אהרן, כן עשה אהרן, הוי: ביד משה. ומנין אתה אומר שבעבודת בני קהת הכתוב מדבר, שכן כתיב (שם): איש איש על עבדתו ועל משאו. וכן אמור בבני קהת, (שם, יט): אהרן ובניו יבאו ושמו אותם איש איש על עבדתו ואל משאו. (שם, מט): ופקדיו אשר צוה ה' את משה, הרי זה אמור כנגד בני גרשון ובני מררי שצוה הקדוש ברוך הוא למשה שעל פיו תהיה עבודתם עם אחיו אהרן. בבני גרשון כתיב (שם, כז): ופקדתם עלהם במשמרת את כל משאם, הרי משה עמהם, ובבני מררי כתיב (שם, לב): ובשמת תפקדו את כלי משמרת משאם, הביא משה, לכך כתיב: ופקדיו אשר צוה ה' את משה, שמנה משה ואמר פלוני ופלוני ופלוני של בני גרשון ישאו את היריעות, פלוני ופלוני ופלוני ישאו את אהל מועד, וכן כל כלי עבודתם, משא של בני גרשון היה ממנה להם במנין, וכן מנה משה ואמר פלוני ופלוני ופלוני של בני מררי ישאו את הקרשים, פלוני ופלוני ופלוני של בני מררי ישאו את הבריחים, וכן עשה לכל כלי עבודת משא בני מררי, שמנה אותם במנין על עבודתם, הוי: אשר צוה ה' את משה, שמשה נצטוה על שתי המשפחות הללו, בני גרשון ובני מררי, שהוא יצום היאך ישאו והיאך ישמרו מה שתחת ידיהם, הוי: אשר צוה ה' את משה.


פרשה ז

א צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה וגו' (ה, ב), הדא הוא דכתיב (משלי כה, ד): הגו סיגים מכסף ויצא לצרף כלי, אמר רבי תנחומא בר רבי אבא מהו הגו סיגים מכסף, כל זמן שהפסלת הזו בכסף אינו מראה יפיו, לא עשה אלא נסתננה הפסלת ממנו, מיד הוא מראה שבחו. הגו סיגים מכסף, אחר כך ויצא לצרף כלי, כיצד בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו כל רבן בעלי מומין, למה מפני שהיו יגעים בטיט ובלבנים ועולים לראש הבנין ומי שהוא בונה על ידי שהיו עולין לראשי הדמוסין, או האבן נופלת וקוטעת ידו, או הקורה או הטיט נכנס בעיניו והוא נסמא. והיו בעלי מומין, כיון שבאו למדבר סיני אמר האלהים כך הוא כבודה של תורה שאתן אותה לדור בעלי מומין, ואם אמתין עד שיעמדו אחרים הרי אני משהא במתן תורה, מה עשה האלהים, אמר למלאכים שירדו אצל ישראל וירפאו אותן, ותדע לך שכן, אמר רבי יהודה אמר רבי סימון מנין שלא היה בהן חגרין, שנאמר (שמות יט, יז): ויתיצבו בתחתית ההר, ואין נצב אלא על רגליו. מנין שלא היה בהן גדמין, שנאמר (שם כד, ז): כל אשר דבר ה' נעשה. ומנין שלא היה בהן חרשין, שנאמר (שם): ונשמע. ומנין שלא היה בהן סומין, שנאמר (שם כ, טו): וכל העם ראים את הקולת. ומנין שלא היה בהן אלמים, שנאמר (שם יט, ח): ויענו כל העם, נמצאת אומר שהרי נתרפאו כלן. ואם אין אתה למד מכאן יש לך ללמד ממקום אחר, שנאמר (שם טו, כו): כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו', הרי לך שנתרפאו, אבל כיון שעשו אותו מעשה של עגל חזרו למומן ונעשו זבין ומצרעין, שכן משה רואה אותן, שנאמר (שם לב, כה): וירא משה את העם כי פרע הוא, ואין פרוע אלא לשון צרוע, כמה דתימא (ויקרא יג, מה): והצרוע אשר בו הנגע וגו' וראשו יהיה פרוע וגו'. אמר האלהים למשה עד שלא עשיתם את המשכן הייתי מגלגל בדברים והיו הזבים והמצרעים מערבים עמכם, עכשו שעשיתם את המשכן ואני משרה שכינתי ביניכם, הפרישו אותם מכם, וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, בשביל מה, (במדבר ה, ג): ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם.

ב וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו', למה נסמכה פרשת מצרעים לפרשת הלוים, את מוצא ישראל והלוים קבלו עליהם מלכותו של הקדוש ברוך הוא בסיני, שנאמר (שמות יט, ח): ויענו כל העם יחדו, לסוף ארבעים יום מרדו ישראל בהקדוש ברוך הוא (שם לב, ח): ועשו להם עגל מסכה וגו' ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, אבל הלוים נמצאו משלמים עם הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שם שם, כו): ויעמד משה בשער המחנה וגו', אמר הקדוש ברוך הוא (שמואל א ב, ל): כי מכבדי אכבד ובזי יקלו, בני לוי שכבדוני שלא כפרו בי, להם אני מכבד, אבל ישראל שבזוני, שאני העליתי אותם ממצרים והם אמרו לעגל שהוא העלם, בדין הוא שיקלו. מה כבוד כבד הקדוש ברוך הוא את הלוים, שלקחם לחלקו, שנאמר (במדבר ג, יב): ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל וגו', וכיון שבא למנותם לעמד בשמושו, הוא בעצמו מנאם, ומנין שכן הוא, אמר רבי יהודה בר רבי שמעון כתיב למעלה מן פרשת מצרעים (שם ד, מט): על פי ה' פקד אותם ביד משה, ואומר (שם): ופקדיו אשר צוה ה', וכתיב בראש הענין (שם שם, לו): ויהיו פקדיהם, אמר רבי יהודה בר רבי שמעון היאך ימצא הדורש ידיו בין פקדיו לפקדיהם, אם פקדיו למה פקדיהם, אלא פקדיהם מה שמנו משה ואהרן, ופקדיו מה שמנה האלהים, ולמה מנאם האלהים, אמר הקדוש ברוך הוא שלא יאמר אדם וכי משה ואהרן היו יכולים למנות כל אותן האכלוסין, אמר האלהים אם הרהרת אחריהם כאלו אחרי אתה מהרהר, לכך כתב: ופקדיו ופקדיהם, והיאך מנאם משה, אמר רבי ברכיה הקדוש ברוך הוא אמר לו למשה במשפחת פלוני כך וכך, עד שמנה אותן, הדא הוא דכתיב: על פי ה' פקד אותם ביד משה, לכך כשמנאם משה מבן חדש על פי הקדוש ברוך הוא מנאם, שנאמר (שם ג, לט): כל פקודי הלוים וגו', אמר רבי ברכיה הכהן כך את סבור שהיה משה הולך ונכנס לאהלו של כל אחד ואחד לראות כמה בנים היו לו, לאו, אלא אמר האלהים למשה יש באהלו של פלוני שנים ובאהלו של פלוני שלשה, עד שמנה אותן, מנין, שנאמר: על פי ה', הוי כבוד גדול חלק להם שהוא בעצמו מנאם, אבל במנין ישראל אין את מוצא על פי ה', לפי שהם לא כבדוהו אף הוא לא כבדם. וכן כשבא הקדוש ברוך הוא לעשות משכן קרב הלוים לשמושו, כשם שאמר בפרשה, אמר הקדוש ברוך הוא הלוים שכבדוני יהיו אצלי אבל אותן שטעו בעגל הם ילקו בצרעת, שנאמר (שמות לב, כה): וירא משה את העם כי פרע הוא, וכן הוא אומר (תהלים קא, ג): עשה סטים שנאתי וגו'.

ג וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו' (ה, ב), את מוצא מלך בשר ודם יש לו פרופסיטין, אף האלהים יש לו פרפוסיטין, שנאמר (במדבר א, ב): שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו', מלך בשר ודם יש לו דכסין, אף האלהים יש לו דכסין, (שם ג, לב): ונשיא נשיאי הלוי וגו', אמר רבי יהושע בן לוי דוך דוכנין היה, מלך בשר ודם מחלק דונטיבא ללגיונותיו, האלהים מחלק דונטיבא, שנאמר (שמות טז, ד): הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. מלך בשר ודם מחלק כלים ובסטיא לאסרטיוטות שלו, ואף האלהים כן, שנאמר (דברים ח, ד): שמלתך לא בלתה וגו'. מלך בשר ודם יש לו ספקולא, ואף האלהים יש לו ספקולא, שנאמר (ויקרא כ, י): מות יומת הנאף והנאפת. מלך בשר ודם יש לו קטריקס, אף האלהים יש לו קטריקס, שנאמר (דברים כב, יט): וענשו אתו מאה כסף. מלך בשר ודם יש לו קטפורס, אף האלהים יש לו קטפורס, שנאמר (שם כה, ג): ארבעים יכנו לא יסיף. מלך בשר ודם יש לו מטלון של טרודין, אף האלהים יש לו מטלון של טרודין, שנאמר: וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'.

ד וישלחו מן המחנה וגו', מהיכן באת עליהם הצרעת, רבי יהודה בר רבי סימון אמר מן מעשה העגל, ורבותינו אומרים מן המתאוננים, לדעת רבותינו מן המתאוננים באת עליהם הצרעת, כיצד, בשעה שהוריד להם האלהים את המן עשה להם אלהים כמה נסים, אמרו רבותינו (יומא עה, ב): לא היו נצרכין להפנות כדרך בני אדם, למה כן, אלא אמר האלהים יהיו בני נצרכין להפנות והיאך הכתבתי עליהם שהם אלהים, שנאמר (תהלים פב, ו): אני אמרתי אלהים אתם, אלא כשם שאין המלאכים צריכין לדבר זה, אף הן לא יצרכו לדבר זה עוד.

דבר אחר, אמר האלהים האמות אוכלין ונצרכין והיאך אני נותן הפרש בין בני לבין האמות, לפיכך לא היו נצרכין. מה עשו, בטובה שעשה להם האלהים התחילו אומרים ליצנות עליו, אומר זה לזה אי אתה שומע שמעון אחי, וזה אומר מה אתה אומר ראובן אחי, אמר לו בחייך ראית בימיך אדם נותן חטים ברחים ואינן נטחנות ויורדות, אף אנו אוכלין את המן ואינו יורד. אמר לו חברו מתירא אני שליום אחרון תנפח כרסי ותבקע, מפני שאין אנו מוציאין אותו. באותה שעה אמר האלהים למשה איני יכול לסבל ולכבש (במדבר יד, יא): עד אנה ינאצני וגו', ועד אנה לא יאמינו בי בכל נפלאותי אשר אעשה עמו אין כתיב כאן, אלא אעשה בקרבו, אמר רבי שמעון בן יוחאי כמה אותות ונפלאות עשיתי בקרביהן והן מנאצין אותי, כענין שנאמר (ויקרא א, יג): והקרב והכרעים וגו', ומנין שלא היה יוצא מהן, שנאמר (תהלים עח, כה): לחם אבירים אכל איש, אל תהי קורא אבירים אלא לחם איברים, לחם שהוא נמוח באיבריהם, אף על פי כן למד משה סניגוריא עליהם וחזר בו אלהים מן הרעה, ואחר כך אמרו זה לזה יהיו זכורין אותן הימים שהיינו במצרים בשעה שהיינו מבשלין קדרות קדרות של בשר ויושבין ואוכלין פכסמין, ופותין בתוך הזום של בשר, לואי מתנו שם ולא הוציאנו האלהים משם, שנאמר (שמות טז, ג): מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו וגו', ועכשו אין לנו אלא המן הזה בלבד בערב כן בבקר כן בחול כן בשבת, עשה אדם יום טוב אין לו לאכל אלא מן, עשה יום רע אין לו לאכל אלא מן, הרי נפשות יבשים, שנאמר (במדבר יא, ו): ועתה נפשנו יבשה אין כל וגו'.

אמר רבי שמעון בן יוחאי וכי בשר היו מבקשין, והלוא כל מעדני עולם טועמין במן, כל מי שהיה מתאוה בשר היה טועמו, וכל מי שהיה מתאוה דגה היה טועמו, מי שהיה מתאוה תרנגול או פסיון או טוס כך היה טועם, כל מה שהיה מבקש, ולמה מתרעמים, אלא שהיו מבקשים עלילה היאך לחזר למצרים, ואף על פי כן אמר האלהים למשה מה הם מבקשים, בשר, אמר להם שאני אתן להם בשר, ואין אתם אוכלים ממנו יום אחד בלבד או יומים, אלא חדש ימים, הדא הוא דכתיב (שם שם, יט כ): לא יום אחד תאכלון וגו' עד חדש ימים, באותה שעה נתן להם האלהים בשר, כל מי שלא נתרעם לפני האלהים היה אוכלו ונהנה ממנו, ומי שהיה מנאץ לפני האלהים, היה אוכלו והיה בודקו ויוצא מאפו, שנאמר (שם): עד אשר יצא מאפכם וגו'. רבי שמעון בן לקיש אומר לאסכרא. רבי הונא הכהן בר אבין בשם רבי שמואל בר נחמן בשם רבותינו שבגולה אומר לזרא ולבוטנא. רבי אביתר אומר מאי לזרא לקרדא, או שאהיה נותן דורא במעיהן. רבי איבו בר נגרי אומר והיה לכם לאזהרה, שמיכן ואילך יזהירו להם. רבי יהודה בר רבי סימון אמר מה והיה לכם לזרא, שנעשו כלם זרים, כמה שנאמר (ויקרא כב, יג): וכל זר לא יאכל בו, כך כל מי שנאץ לאלהים נעשה זר, והיאך נעשה זר, אלא שבאת עליהם הצרעת, אמר לו האלהים למה הם נאצו אותי הרי הם זרים מן הקהל, וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו', ועל דעתיה דרבי יהודה בר רבי סימון דאמר מן מעשה העגל באת עליהם הצרעת, מפיק ליה מהאי קרא (ישעיה יז, יא): ביום נטעך תשגשגי וגו'. אמרו רבותינו אחר ארבעים יום שקבלו ישראל את התורה עשו ישראל את העגל, מנין, שכן אתה מוצא שהאלהים רמז למשה על כך, אמר לו האלהים משה אין את רואה לישראל היכן הם עומדים ואומרים (שמות כד, ח): כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, חייך בכזבים הם עומדים, אינם משלמים לי אלא ארבעים יום, שנאמר (שם יט, ו): ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו', חסר מקרא כלום לי, למ"ד שלשים, יו"ד עשרה, הרי ארבעים. רבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בן יעקב אחד מהם היה אומר עשרים ותשעה ימים היו ישראל משלמין, וחד מנהון היה אומר אחד עשר יום היו ישראל משלמין, ותרויהון מחד קרא, שנאמר (דברים א, ב): אחד עשר יום מחרב וגו', אחד מהן אומר מהו אחד עשר, אמר להם משה, לא עשרים ותשעה יום הייתם משלמין לאלהים, ואחד עשר אחרונים הייתם מתחשבין היאך לעשות את העגל, שנאמר: אחד עשר יום. וחברו אומר אחד עשר יום, היו משלמים לאלהים ועשרים ותשעה היו מתחשבין היאך לעשות את העגל. רבי שמעון בן חלפתא אומר יום אחד היו משלמין, שנאמר (שם ד, י): יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב. רבי מאיר אומר לא כדברי אלו ולא כדברי אלו, אלא אפלו בשעה שהיו אומרים (שמות כד, ח): כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, היו אומרים בפיהם אחד ובלבם אחד, שנאמר (תהלים עח, לו לז): ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו, הרי אפלו באותו היום שהיו עומדים לפני הר סיני לא היה לבם נכון לבוראם, הוא שישעיה אומר להם: ביום נטעך תשגשגי, אמר להם האלהים ביום שבקשתי לעשות אתכם נטיעה לשמי עשיתם סיגים, הוי: ביום נטעך תשגשגי. מהו (ישעיה יז, יא): ובבקר זרעך תפריחי, רבי חמא ורבי חנינא ורבי שמואל בר נחמן, חד מנהון אמר למה הדבר דומה, למלך שהיה לו גנה אחת מלאה בכרוב נאה ומשבח, נכנס לתוכה בין הערבים וראה אותה, ואמר מה נאה ומשבח, לבקר אני מוכר אותה לתגרין ואמלא כיסי זהובים. בבקר נכנס לראותה ומצא אותה שהפריגה, אמר לה תפח רוחך, בערב היית נאה ומשבחת ובבקר הרי הפרגת. כך אמר האלהים לישראל: ובבקר זרעך תפריחי. וחברו אומר למי שהיה לו שדה של פשתן נכנס לתוכה בערב והיתה נאה, בא להכנס בבקר ומצאה שנעשה גבעולין, כך אמר להם אלהים ובבקר זרעך תפריחי. (שם): ביום נחלה, ביום שסברתי לעשותכם נחלה לשמי לא קימתם מלכותי עליכם. וכאב אנוש, בואו וקבלו את הצרעת. ולמה קורא אותה וכאב אנוש, לשון גבר, מפני שהיא מכה הגברתנית.

דבר אחר, וכאב אנוש, שהיא מנתשת את הגוף שהיא נכנסת בו, לפיכך אמר האלהים למשה הפרש המצרעים שביניהם שהם עשו אותה המעשה, וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'.

ה מכאן אמר רבי יהודה הלוי בר רבי שלום על אחד עשר דברים הצרעת באה, על קללת השם, ועל גלוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל האומר על חברו דבר שאינו בו, ועל גסות הרוח, ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, ועל לשון שקר, ועל הגנבות, ועל שבועת שקר, ועל המחלל שם שמים, ועל עבודת כוכבים. רבי יצחק אומר על עין רעה. ורבותינו אומרים על מי שמנאץ בדברי תורה. ועל דעתיהו דרבנן דאמרין על מי שמנאץ בדברי תורה, שנאמר (ישעיה ה, כד): לכן כאכל קש לשון אש וגו' ופרחם כאבק יעלה, זה צרעת, שנאמר (ויקרא יג, יב): ואם פרוח תפרח הצרעת, מהו כאבק יעלה, כאותו פיח כבשן שזרק משה השמימה (שמות ט, ט): והיה לאבק על כל ארץ מצרים, וממנו לקו המצרים בשחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה. על דעתיה דרבי יצחק דאמר על עין הרע, כשאדם צר עין ואינו משאיל את כליו הקדוש ברוך הוא משלח צרעת בביתו ומוציא כליו לחוץ והבריות אומרים פלוני שלא היה משאיל כליו ואומר שלא היו לו כלים, הרי שהיו לו כלים, ועליו הכתוב אומר (איוב כ, כח): יגל יבול ביתו. ועל דעתיה דרבי יהודה הלוי דאמר על קללת השם, מפיק ליה מגלית, שנאמר (שמואל א יז, לו): כי חרף מערכת אלהים חיים, מה כתיב בו (שם שם, מו): היום הזה יסגרך ה' בידי, ואין יסגרך אלא הצרעת, שנאמר (ויקרא יג, ה): והסגירו הכהן. ועל גלוי עריות מנין, שנאמר (ישעיה ג, יז): ושפח ה' קדקד בנות ציון, אמר רבי אלעזר בן פדת אין וספח אלא הצרעת, שנאמר (ויקרא שם, ב): שאת או ספחת וגו'. ועל שפיכות דמים, מקין, שנאמר (בראשית ד, טו): וישם ה' לקין אות, אמר רבי נחמיה זו הצרעת, נאמר כאן אות, ונאמר בחזקיהו (מלכים ב כ, ח): אות, מה אות האמור בחזקיהו שחין, אף כאן שחין. ואם אין את למד למד מיואב ששפך דמים, מה כתיב בו (שמואל ב ג, כט): ואל יכרת מבית יואב זב ומצרע. ועל האומר דבר לחברו שאינו בו, זה משה, בשעה שאמר לו האלהים שילך אצל ישראל, אמר לו רבוני והרי אינן מאמינין אותי, שנאמר (שמות ד, א): והן לא יאמינו לי וגו', אמר לו האלהים הא משה כבר את יודע שאינן מאמינין אותך, מאמינין בני מאמינין הם, אמרת לי: והן לא יאמינו לי וגו' (שם שם, ו): הבא נא ידך בחיקך וגו', מיד (שם): ויוצאה והנה ידו מצרעת כשלג. ועל גסות הרוח זה נעמן, שנאמר (מלכים ב ה, א): ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול, מהו גדול, שהיתה רוחו גסה מפני שהיה גבור חיל, ועל ידי כך נצטרע. ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, זה עזיהו, שבקש להכנס בתחום הכהנה, ומה כתיב בו (דברי הימים ב כו, יט): והצרעת זרחה במצחו. ועל לשון שקר, זו מרים, שנאמר (במדבר יב, יט): ותדבר מרים ואהרן במשה, ומה כתיב אחריו (שם שם, י): ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת. ועל הגנבות ועל שבועת שקר, דכתיב (זכריה ה, ד): ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר וגו', איזו היא מכה שהיא מכלה את העצים ואת האבנים, הוי אומר זו הצרעת, שנאמר (ויקרא יד, מה): ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו וגו'. ועל המחלל שם שמים, זה גיחזי שרץ אחר נעמן לטל ממנו ממון, שנאמר (מלכים ב ה, כא): וירדף גיחזי אחרי נעמן וגו'. אלישע קדש שמו של הקדוש ברוך הוא שלא רצה לטל מנעמן כלום, וגיחזי רדף אחריו ונשבע לו לשקר ששלח אצלו שישלח לו ממון, נמצא זה מחלל שם שמים מה שקדש אלישע, אמר לו הקדוש ברוך הוא לגיחזי רשע אתה אמרת (שם שם, כ): חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה, נשבעת בשמי כדי לחללו, חייך מאומה אמרת ומומו אתה נוטל, (שם שם, כז): וצרעת נעמן תדבק בך. ועל עבודה זרה, אלו ישראל כשעשו אותו מעשה נעשו מצרעים, שנאמר (שמות לב, כה): וירא משה את העם כי פרע הוא, ואומר (ישעיה יז, יא): וכאב אנוש, לפיכך אמר אלהים למשה הפרש המצרעים שביניכם ממחנה ישראל, שהם עשו אותו המעשה וישלחו מן המחנה כל צרוע.

ו אמר רבי יוסי הגלילי (ספרי נשא א): בא וראה מה כח עברה קשה, שעד שלא פשטו ידיהם בעברה לא היו בהן זבין ומצרעים, משפשטו ידיהם בעברה היו בהן זבין ומצרעין. לפי דרכנו למדנו ששלשה דברים אלו ארעו בו ביום.

ז צו את בני ישראל (ה, ב): (קדושיז כט, א): כל מקום שנאמר צווי הצווי מיד בשעת המעשה ונוהג לדורות, (ספרי נשא א): רבי יהודה בן בתירא אומר אין צווי בכל מקום אלא זרוז, שנאמר (דברים ג, כח): וצו את יהושע וחזקהו, לפי דרכנו למדנו שאין מחזקין אלא המחזקין, ואין מזרזין אלא המזרזין. רבי שמעון בן יוחאי אומר אין צווי בכל מקום אלא חסרון כיס, שנאמר (ויקרא כד, ב): צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך, צו את בני ישראל וישלחו, (במדבר לה, ב): צו את בני ישראל ונתנו ללוים, (שם כח, ב): צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני, הא אין צווי בכל מקום אלא חסרון כיס, חוץ מאחת, ואי זה זה (שם לד, ב): צו את בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם באים אל הארץ כנען, תיחס לענין חלוק הארץ. רבי אומר אין צווי בכל מקום אלא אזהרה, שנאמר (בראשית ב, טז יז): ויצו אלהים על האדם ומעץ הדעת טוב ורע.

ח וישלחו מן המחנה (ה, ב), ממחנה שכינה, מלמד שמצרעים וטמאי מתים משתלחים משם. צרוע זה מסגר, כל צרוע זה מחלט, זב זה זב גמור, כל זב לרבות זב שתי ראיות, וכל זב לרבות זב ראיה אחת, טמא לנפש זה אדם שהוא יכול להשתלח, כל טמא לרבות כלים הנוגעים במת, וכל טמא לרבות כלים הנוגעים בשרץ. ויש אומרים: טמא לנפש זה אדם וכלים הנוגעים, כל טמא לרבות הנוגעים בשרץ. (שם, ג): מזכר עד נקבה בכל אדם הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בלוים נושאי ארון, תלמוד לומר: מוכר עד נקבה תשלחו, בכל אדם הכתוב מדבר: מזכר עד נקבה, אחד גדולים ואחד קטנים במשמע. מזכר טבול יום, עד נקבה לרבות מחסר כפרה. (שם): ולא יטמאו את מחניהם, יכול כלם ישתלחו חוץ למחנה אחת, אמרת: צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה, רבה כאן מחנה אחת, (שם): אל מחוץ למחנה תשלחום, רבה כאן שתי מחנות, (שם): ולא יטמאו את מחניהם, רבה כאן שלש מחנות. מכאן אמרו (תוספתא כלים בבא קמא פרק א, י): שלש מחנות הן: מחנה ישראל, ומחנה לויה, ומחנה שכינה. מפתח ירושלים ועד הר הבית, מחנה ישראל. מפתח הר הבית ועד העזרה, מחנה לויה. מפתח העזרה ולפנים, מחנה שכינה. יכול כלם ישתלחו למקום אחד, תלמוד לומר במצרע (ויקרא יג, מו): בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, כל שהזב מטמא מצרע מטמא, חמור מצרע שמטמא בביאה. כל שטמא מת מטמא הזב מטמא, חמור הזב שהוא מטמא תחת אבן מסמא. כל שטבול יום מטמא טמא מת מטמא, חמור טמא מת שהוא מטמא את האדם. כל שמחסר כפורים פוסל טבול יום פוסל, חמור טבול יום שהוא פוסל את התרומה. מכאן נתנו חכמים מחצות ואמרו (כלים א, ו): עשר קדשות הן: ארץ ישראל מקדשת מכל הארצות, ומה היא קדשתה שמביאין ממנה העמר והבכורים ושתי הלחם, מה שאין כן בכל הארצות. ארץ כנען מקדשת מעבר הירדן, ארץ כנען כשרה לבית שכינה ואין עבר הירדן כשר לבית שכינה. עיר חומה מקדשת מן הארץ, שמצרעים הולכים בכל הארץ ואינם הולכים בערי חומה. ירושלים מקדשת מערי חומה, שקדשים קלים ומעשר שני נאכלין בירושלים ואינן נאכלים בערי חומה. הר הבית מקדש מירושלים, שזבים וזבות נכנסים בירושלים ואין נכנסים בהר הבית. החיל מקדש מהר הבית, שנכרים וטמא מת נכנסין להר הבית ואין נכנסין לחיל. עזרת הנשים מקדשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חיבים עליו חטאת. עזרת ישראל מקדשת הימנה שמחסרי כפורים נכנסין לעזרת הנשים ואין נכנסים לעזרת ישראל. ישראל מערבין שמש, נכנסים לעזרת כהנים ברוחב אחת עשרה אמה על ארך מאה ושלשים וחמש, אבל לא היו עומדין על הדוכן, והלוים היו עומדים על הדוכן אבל לא היו נכנסים מכן ולפנים, ובעלי מומין כהנים ופרועי ראש ושתויי יין היו נכנסין מכן ולפנים אבל לא היו נכנסין בין האולם ולמזבח, ולא לאולם ולא להיכל ולא לסביבות המזבח ארבע אמות, ושאר כהנים נכנסין לאולם ולהיכל ולסביבות המזבח ארבע אמות, אבל לא היו נכנסין לבית קדשי הקדשים, וכהן גדול היה נכנס לבית קדשי הקדשים ארבע פעמים ביום הכפורים.

אמר רבי יוסי בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל, שאין פרוע ראש ושתוי יין ושא רחוץ ידים ורגלים נכנסין לשם, וכדרך שהם פורשים מן ההיכל בשעת הקטרה כך היו פורשין מבין האולם בשעת הקטרה, הוי מה מעלה בין האולם ולמזבח ולהיכל, אלא שבין האולם ולמזבח נכנסין לעבודה ושא לעבודה, ולהיכל אין נכנסין אלא לעבודה בלבד. וכשם שהיו במדבר שלש מחנות, מחנה שכינה, מחנה לויה, מחנה ישראל, כך היו בירושלים, מפתח ירושלים ועד פתח הר הבית, מחנה ישראל. מפתח הר הבית ועד שער ניקנור, מחנה לויה. משער ניקנור ולפנים, מחנה שכינה. והן הן קלעים שבמדבר. ובשעת מסעות אין בהן משום קדשה ואין חיבין עליהם משום טמאה. (במדבר ה, ג): ולא יטמאו את מחניהם, למה נאמר, לפי שהוא אומר (שם שם, ב): וישלחו מן המחנה, שומע אני לא יגעו לא בארון ולא בנושאין אבל יקצו להם מקום בפני עצמן, תלמוד לומר: ולא יטמאו את מחניהם. (שם שם, ג): אשר אני שכן בתוכם, חביבין הן ישראל שאף על פי שהן טמאין שכינה ביניהם, שנאמר (ויקרא טז, טז): השכן אתם בתוך טמאתם, ואומר: ולא יטמאו את מחניהם, ואומר (במדבר לה, לד): ולא תטמא את הארץ וגו'.

ט ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה (ה, ד), להודיע שבחן של ישראל, שכשם שאמר להם משה כן עשו, (שם): כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל, רבי אלעזר בן רבי שמעון אומר אין במשמע אלא המשלחים לא הצרכו, ומנין אף המשתלחים לא הצרכו, תלמוד לומר: כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל, מעצמן, לא הצרכו שיעשיאום (את) משה ו (את) אהרן.

י דבר אחר, צו את בני ישראל, רבנן פתרין קריה בגלות, צו את בני ישראל, על שעברו ישראל על המצוות נתחיבו שלוח, זה גלות, הדא הוא דכתיב: וישלחו מן המחנה, אין וישלחו אלא לשון גלות, כמה דתימא (ירמיה טו, א): שלח מעל פני ויצאו. מן המחנה, זו ארץ ישראל, ששם השכינה חונה. כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, רמז להם שאם יעברו ישראל על שלש עברות הללו: עבודת כוכבים, וגלוי עריות ושפיכות דמים, יתחיבו גלות. צרוע, זו עבודת כוכבים, מה מצרע מטמא בביאה, אף עבודת כוכבים מטמא בביאה. זב, זו גלוי עריות, שאלו ואלו מטמאין על ידי שכבת זרע. טמא לנפש, אלו שופכי דמים, שהן מטמאין עצמן ומטמאין הארץ בשפיכות דמים. ותנינן כן (אבות ה, יב): גלות בא לעולם על עבודת כוכבים ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמטת הארץ. על עבודת כוכבים כיצד, הוא אומר (ויקרא כו, ל): והשמדתי את במתיכם וגו', וכתיב (שם שם, לג): ואתכם אזרה בגוים וגו', אמר להם המקום לישראל, הואיל ואתם רוצים בעבודת כוכבים אף אני אגלה אתכם למקום שיש עבודת כוכבים, לכך והשמדתי את במתיכם. ועל גלוי עריות כיצד, אמר רבי ישמעאל ברבי רבי יוסי כל זמן שישראל פרוצין בעריות שכינה מסתלקת מהם, שנאמר (דברים כג, טו): ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. ועל שפיכות דמים כיצד, שנאמר (במדבר לה, לג): ולא תחניפו את הארץ וגו', מגיד הכתוב ששפיכות דמים מטמא את הארץ ומסתלקת השכינה, ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש וגלו ישראל מארצם. ודברים הללו היו במקדש ראשון ולכך גלו וחרב בית המקדש, דאמר רבי יוחנן בן תורתא (יומא ט, א): מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שהיו בה שלשה דברים: עבודת כוכבים: וגלוי עריות: ושפיכות דמים. עבודת כוכבים דכתיב (ישעיה כח, כ): כי קצר המצע מהשתרע וגו', אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן קצר מצע זו מלהשתרר עליו שני רעים כאחד, (שם): והמסכה צרה כהתכנס, אמר רבי שמואל בר נחמני כי מטי רבי יונתן להאי קרא בכי, אמר מאן דכתיב ביה (תהלים לג, ז): כנס כנד מי הים, תעשה לו מסכה צרה. גלוי עריות, שנאמר (ישעיה ג, טז): ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון וגו'. שפיכות דמים, דכתיב (מלכים ב כא, טז): וגם דם נקי שפך מגשה הרבה מאד וגו', ולפיכך הכיא עליהם הקדוש ברוך הוא שלש פרעניות כנגד שלש עברות שבידם, שנאמר (מיכה ג, יב): לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו', והשלוח הזה אמור בגלות בבל. (במדבר ה, ג): מזכר עד נקבה תשלחו, הרי זה אמור כנגד גלות מדי, שהלכו מבכל למדי, ולפי שלא יצאו מארץ ישראל כשגלו למדי לכך לא נאמר כאן מחנה, ולמה כתיב בגלות מדי מזכר עד נקבה, רמז להם שעתידה מלכות מדי לגזר עליהם גזרות מזכר ועד נקבה, שנאמר (אסתר ג, יג): ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד וגו'. (במדבר שם): אל מחוץ למחנה תשלחום, הרי זה אמור כנגד גלות אדום שהחריבו בית המקדש והגלו את ישראל מארצם. ולמה סמך גלות אדום אצל גלות בבל, לפי שכשם שבבל חרב המקדש והגלה ישראל, כך עשו אדומיים, וכן הוא אומר (תהלים קלז, ח): בת בבל השדודה, הכתוב קורא לאדום בת בבל, ואף על פי שגלות מדי מבדיל ביניהם במקרא, לא עשה הכתוב כן אלא מפני שגלות מדי לא בא אלא מכח גלות בבל, שכשגלו למדי מבבל יצאו. (במדבר שם): ולא יטמאו את מחניהם, הרי זה אמור כנגד שעבוד יון, ולכך לא נאמר בזה שלוח שלא הגלום מארצם, ולכך נאמר בזה טמאה שטמאו יונים את ההיכל בעבודת כוכבים שלהם. (שם): אשר אני שכן בתוכם, רמז להם שבכל מקום שגלו שכינה עמהם. תני, רבי נתן אומר חביבין ישראל שכל מקום שגלו שכינה עמהם, גלו למצרים, שכינה עמהם, שנאמר (שמואל א ב, כז): הגגלה נגליתי אל בית אביך וגו'. גלו לבבל, שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה מג, יד): למענכם שלחתי בבלה וגו'. גלו לעילם, שכינה עמהם, שנאמר (ירמיה מט, לח): ושמתי כסאי בעילם. גלו לאדום, שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה סג, א): מי זה בא מאדום. וכשהן פזורין, שכינה עמהם, שנאמר (דברים ל, ג): ושב ה' אלהיך את שבותך וגו', והשיב לא נאמר אלא ושב, ואומר (שיר השירים ד, ח): אתי מלבנון כלה וגו'. (במדבר ה, ד): ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה, כיון שחטאו, גלו. (שם): כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל, מה דבר הקדוש ברוך הוא למשה, שאם יעשו תשובה במלכיות שיהיו שם, הקדוש ברוך הוא מקבצם, שנאמר (דברים ל, א ו): והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' והביאך ה' אלהיך וגו' ומל ה' אלהיך וגו'. כן עשו בני ישראל, שעתידין ישראל שיעשו תשובה באחרית הימים והם נגאלים, שנאמר (ישעיה ל, טו): בשובה ונחת תושעון. וכשם שמצרע וזב וטמא נפש לא יטהרו לעולם עד שיבואו במים טהורים, כך עתיד הקדוש ברוך הוא לזרק עליהם מים טהורים ולטהרם, שנאמר (יחזקאל לו, כה): וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו'.


פרשה ח

א איש או אשה כי יעשו מכל חטאת וגו' (ה, ו), רבי אבהו אומר (הושע יד, ח): ישבו ישבי בצלו, אלו הגרים שהם באים וחסים בצלו של הקדוש ברוך הוא, (שם): יחיו דגן, בתלמוד, (שם): ויפרחו כגפן, באגדה, (שם): זכרו כיין לבנון, אמר הקדוש ברוך הוא חביב עלי שמותן של גרים כיין נסך שהוא מתנסך על גבי המזבח, ולמה הוא קורא אותו לבנון, שמלבין עוונותיהם של ישראל כשלג, שנאמר (ישעיה א, יח): אם יהיו חטאיכם כשנים וגו'. רבי שמעון בן יוחאי אומר שכל הלבבות שמחים בו, הדא הוא דכתיב (תהלים מח, ג): יפה נוף משוש כל הארץ. ורבנן אמרי על שם (מלכים א ט, ג): והיו עיני ולבי שם כל הימים.

דבר אחר, יחיו דגן, יעשו עקר הם כישראל, כמה דתימא (זכריה ט, יז): דגן בחורים. ויפרחו כגפן, כישראל, כמה דתימא (תהלים פ, ט): גפן ממצרים תסיע, וכן את מוצא כשם שכתובה פרשה בתורה בין ישראל לחברו אם מועל בו שהוא חיב קרבן, שנאמר (ויקרא ה, כא): גפש כי תחטא ומעלה וגו', כך הקדוש ברוך הוא כתב פרשה בתורה בין ישראל לגרים, שאם גוזל אדם מישראל לגר, דינו כגוזל מישראל. את מוצא בזה כתב חטא, כי תחטא, ובגוזל הגר כתיב: מכל חטאת האדם. בזה כתיב: ומעלה מעל בה', ובזה כתיב (במדבר ה, ו): למעל מעל בה'. בזה כתיב (ויקרא ה, כג): והיה כי יחטא ואשם, ובגר כתיב (במדבר שם): ואשמה הנפש ההוא. בזה כתיב (ויקרא שם, כד): ושלם אתו בראשו, ובגר כתיב (במדבר שם, ז): והשיב את אשמו בראשו. בזה כתיב (ויקרא שם): וחמשתיו יוסף עליו, ובגר כתיב (במדבר ה, ז): וחמישתו יסף עליו. בזה כתיב (ויקרא שם, כה): ואת אשמו יביא לה', ובגוזל הגר כתיב (במדבר שם, ח): מלבד איל הכפרים. הא למדנו שהגרים עקר הם כישראל, הוי: יחיו דגן ויפרחו.

ב איש או אשה וגו', הדא הוא דכתיב (תהלים קמו, ח ט): ה' אהב צדיקים וגו', כך אמר הקדוש ברוך הוא (משלי ח, יז): אני אהבי אהב, וכן הוא אומר (שמואל א ב, ל): כי מכבדי אכבד, הם אוהבים אותי ואף אני אוהב אותם. ולמה הקדוש ברוך הוא אוהב צדיקים, שאינן נחלה, אינם משפחה, את מוצא הכהנים בית אב הם, הלוים בית אב הם, שנאמר (תהלים קלה, יט כ): בית אהרן ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה', אם מבקש אדם להיות כהן אינו יכול, להיות לוי אינו יכול, למה, שלא היה אביו לא כהן ולא לוי, אבל אם מבקש אדם להיות צדיק, אפלו גוי יכול הוא, שאינו בית אב, לכך הוא אומר (שם שם, כ): יראי ה' ברכו את ה', בית יראי ה' לא נאמר, אלא יראי ה', אינן בית אב אלא מעצמם נתנדבו ואהבו להקדוש ברוך הוא, לפיכך הקדוש ברוך הוא אוהבם, לכך נאמר, ה' אהב צדיקים וגו', הרבה הקדוש ברוך הוא אוהב את הגרים, למה הדבר דומה למלך שהיתה לו צאן, והיתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב, כן בכל יום, פעם אחד נכנס צבי אחד עם הצאן הלך לו אצל העזים היה רועה עמהם, נכנסה הצאן לדיר, נכנס עמהם, יצאת לרעות יצא עמהם, אמרו למלך הצבי הזה נלוה עם הצאן, והוא רועה עמהם, כל יום ויום יוצא עמהם ונכנס עמהם, היה המלך אוהבו, בזמן שהוא יוצא לשדה היה מפקד מרעה יפה לרצונו, לא יכה אדם אותו הזהרו בו, ואף כשהוא נכנס עם הצאן היה אומר להם תנו לו וישתה, והיה אוהבו הרבה, אמרו לו מרי כמה תישים יש לך כמה כבשים יש לך כמה גדיים יש לך, ואין את מזהירנו, ועל הצבי הזה בכל יום ויום את מצונו. אמר להם המלך, הצאן רוצה ולא רוצה, כך היא דרכה לרעות בשדה כל היום ולערב לבוא לישן בתוך הדיר, הצביים במדבר הם ישנים, אין דרכם לכנס לישוב בני אדם, לא נחזיק טובה לזה שהניח כל המדבר הרחב הגדול במקום כל החיות ובא ועמד בחצר. כך אין אנו צריכין להחזיק טובה לגר שהניח משפחתו ובית אביו והניח אמתו וכל אמות העולם ובא לו אצלנו. לכן הרבה עליו שמירה, שהזהיר את ישראל שישמרו עצמם מהם שלא יזיקו להם, וכן הוא אומר (דברים י, יט): ואהבתם את הגר, (שמות כב, כ): וגר לא תונה וגו', וכשם שחיבה תורה לגזל לחברו תשלום ממון וקרבן איל הכפרים, כן חיבה תורה לגזל את הגר לשלם לו ממונו, ויביא קרבן איל הכפרים, שכן כתיב: דבר אל בני ישראל איש או אשה, והפרשה הזו בגוזל הגר אמורה, דכתיב (תהלים קמו, ט): ה' שמר את גרים, שהרבה בשמירתם כדי שלא יחזרו לסורן. חביבין הגרים שבכל מקום הכתוב מקיש אותם כישראל, שנאמר (ישעיה מא, ח): ואתה ישראל עבדי יעקב וגו', נאמרה אהבה בישראל, שנאמר (מלאכי א, ב): אהבתי אתכם אמר ה', ונאמרה אהבה בגרים, שנאמר (דברים י, יח): ואהב גר לתת לו לחם ושמלה, נקראו ישראל עבדים, שנאמר (ויקרא כה, נה): כי לי בני ישראל עבדים, נקראו גרים עבדים, שנאמר (שם כו, יג): מהית להם עבדים, נאמר רצון בישראל, שנאמר (שמות כח, לח): והיה על מצחו תמיד לרצון וגו', ונאמר רצון בגרים, שנאמר (ישעיה נו, ז): עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי וגו'. נאמר שרות בישראל, שנאמר (שם סא, ו): ואתם כהני ה' תקראו וגו', ונאמר שרות בגרים, שנאמר (שם נו, ו): ובני הנכר הנלוים וגו'. נאמר שמירה בישראל, שנאמר (תהלים קכא, ה): ה' שמרך וגו', נאמר שמירה בגרים, שנאמר (שם קמו, ט): ה' שמר את גרים. וכן את מוצא בארבע כתות העומדות לפני המקום, שנאמר (ישעיה מד, ה): זה יאמר לה' אני וגו', זה יאמר לה' אני, הרי כלו למקום לא נתערב בו חטא, (שם): וזה יקרא בשם יעקב, אלו גרי צדק, (שם): וזה יכתב ידו לה', אלו בעלי תשובה, (שם): ובשם ישראל יכנה, אלו יראי שמים. הא למדנו שהגרים הרי הם כישראל, ולכך נאמרה פרשה זו איש או אשה וגו'.

ג הדא הוא דכתיב (שמואל א ב, ל): כי מכבדי אכבד ובזי יקלו, תני רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה גופו מכבד על הבריות וכל המבזה את התורה גופו מבזה על הבריות, שנאמר: כי מכבדי אכבד וגו'.

דבר אחר, כי מכבדי אכבד, זה פרעה, שנהג כבוד במי שאמר והיה העולם ויצא בראש פמליא שלו, שנאמר (שמות יד, י): ופרעה הקריב וגו', אמרו לו עבדיו אדוננו כל המלכים אינם יוצאים אלא לאחר פמליא שלהם, אתה מפני מה אתה יוצא בראש פמליא שלך, אמר להם וכי לפני בשר ודם אני הולך, הריני הולך להקביל פני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, לפיכך נהג הקדוש ברוך הוא בו כבוד ולא נפרע ממנו אלא הוא בעצמו, שנאמר (שיר השירים א, ט): לססתי ברכבי פרעה וגו'. ובזי יקלו, זה סנחריב מלך אשור, שנאמר (מלכים ב יט, כג): ביד מלאכיך חרפת ה' וגו', לפיכך הקדוש ברוך הוא נוהג בו בזיון ולא נפרע ממנו אלא על ידי מלאך, שנאמר (שם שם, לה): ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו'.

דבר אחר, כי מכבדי וגו', מדבר בגרים, הם מכבדים להקדוש ברוך הוא שמניחים מעשיהם הרעים ובאים וחסים תחת כנפי השכינה, הקדוש ברוך הוא מכבדם, ללמדך שכל המישר ארחותיו הוא מכבד להקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים נ, כג): זבח תודה יכבדנני, ואומר (ירמיה יג, טו): תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשך וגו'. ובזי יקלו, אלה הרשעים, שהרי סרים מאחרי המקום, הקדוש ברוך הוא מקלם, מי היו שבזו המקום, אלו עובדי העגל, מה בזוי עשה להם שלקו בצרעת ובזיבות ושלחם מן המחנה, שנאמר (במדבר ה, ב): וישלחו מן המחנה וגו', מה כבוד עשה הקדוש ברוך הוא לגרים, שאחר פרשת שלוח טמאים כתיב פרשת אזהרת גרים, ללמדך לחוטאים מישראל הרחיק המקום, ולגרים הבאים לשמו קרב המקום, שעשה דינם חמור כדין ישראל, שכל הגוזל להם כאלו גוזל לישראל, הוי: כי מכבדי אכבד.

ד איש או אשה וגו', הדא הוא דכתיב (תהלים קלח, ד): יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך, אמר רבי פינחס שני דברים שמעו מלכי אמות העולם מפי הקדוש ברוך הוא ועמדו מכסאותם והודו, בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל ואמר (שמות כ, ב): אנכי ה' אלהיך, אמרו מלכי אמות העולם זה כמונו אומר, איזה מלך רוצה שיהא אחר מכחיש, וכן הקדוש ברוך הוא, בשעה שאמר (שם שם, ג): לא יהיה לך, אמרו, אי זה מלך רוצה שיהיה לו שתף וכן הקדוש ברוך הוא, בשעה שאמר (שם שם, ז): לא תשא, אמרו, אי זה מלך רוצה שיהיו נשבעים בו ומשקרים וכן הקדוש ברוך הוא, בשעה שאמר (שם שם, ח): זכור את יום השבת, אמרו, אי זה מלך רוצה שלא יהיו הבריות מכבדים את יום ששבת, אבל בשעה שאמר (שם שם, יב): כבד, אמרו בנימוסות שלנו כל מי שמכתיב את עצמו סגרון למלך, הוא כופר באבותיו, וזה מכריז ואומר: כבד את אביך ואת אמך, עמדו מכסאותם והודו לו. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא (ויקרא ה, טז): ואת אשר חטא מן הקדש ישלם, אמרו בנימוסות שלנו כל דאכיל צנורא מן קיסר יהב ביה סכין דפדן, וזה מכריז ואומר: ואת אשר חטא מן הקדש ישלם, ולא עוד אלא שהחמיר בהדיוט יותר מגבוה, שבגבוה כתיב (שם שם, טו): נפש כי תמעל מעל וגו', ובהדיוט כתיב (שם שם, כא): נפש כי תחטא וגו', עשאו כמזיד, ולא עוד אלא שבזה הקדים מעילה לחטא, ובזה הקדים חטא למעילה. ולא עוד לישראל אלא אפלו בגוזל הגר כן, מי הוא אלוה כזה האוהב את אוהביו ומקרב רחוקים כקרובים הבאים לשמו, עמדו מכסאותם והודו לו. ולא תאמר בגרי הצדק שנתגירו לשם שמים קרב הקדוש ברוך הוא, אלא אפלו אותן שנתגירו שלא לשם שמים, מצינו שתבע הקדוש ברוך הוא עלבונם, הדא הוא דכתיב (שמואל ב כא, א): ויהי רעב בימי דוד וגו', מהו (שם): שנה אחרי שנה, מלמד שהיו שלש שנים רצופות, כשראה דוד שהתחיל הרעב לבוא בימיו, אמר בעון חמשה דברים הגשמים אינן יורדין, בעון עובדי כוכבים, ומגלי עריות, ושופכי דמים, ופוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין, ובעון שאינן נותנין מעשרותיהם כתקנן. בעון עובדי עבודת כוכבים מנין, שנאמר (דברים יא, טז): השמרו לכם פן יפתה וגו', ואומר (שם שם, יז): וחרה אף ה' בכם וגו'. בעון מגלי עריות מנין, שנאמר (ירמיה ג, ב): ותחניפי הארץ בזנותיך וגו', ואומר (שם שם, ג): וימנעו רבבים ומלקוש וגו'. בעון שופכי דמים מנין, שנאמר (במדבר לה, לג): כי הדם הוא יחניף את הארץ, כי הדם הוא יחן אף על הארץ. בעון פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין מנין, שנאמר (משלי כה, יד): נשיאים ורוח וגשם אין, למה (שם): איש מתהלל במתת שקר. בעון שאין נותנין מעשרותיהן כתקנן מנין, שנאמר (מלאכי ג, י): הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו'. שנה ראשונה התחיל דוד להוכיח דורו בעת הרגל ואמר להן שמא יש בכם בני אדם שהן עובדים עבודת כוכבים שאין השמים נעצרים מהוריד טל ומטר, אלא בעון זה יצאו ובקשו ולא מצאו. שנה שניה אמר להם שמא גלוי עריות יש בכם, שאין השמים נעצרים אלא מפני כך, יצאו ובקשו ולא מצאו. שנה שלישית אמר להם שמא שופכי דמים או פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין יש בכם, או מונעי המעשרות יש בכם, שאין הגשמים נעצרים אלא עליהם, יצאו ובקשו ולא מצאו, מכאן ואילך אמר דוד אין הדבר תלוי אלא בי, התחיל שואל באורים ותמים, הדא הוא דכתיב (שמואל ב כא, א): ויבקש דוד את פני ה', אמר רבי שמעון בן לקיש ששאל באורים ותמים.

אמר רבי אלעזר טעמיה דרבי שמעון בן לקיש אתיא פני פני, כתיב הכא: ויבקש דוד את פני ה', וכתיב התם (במדבר כז, כא): ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא דוד מצל אתה אלא על שאול ועל בית הדמים, הדא הוא דכתיב (שמואל ב שם): ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים וגו', על שאול, שלא עשיתם עמו חסד ולא נספד כהלכה, אמר לו הקדוש ברוך הוא דוד אינו שאול שנמשח בשמן המשחה, אינו שאול שבימיו לא נעשה עבודת כוכבים בישראל, אינו שאול שחלקו עם שמואל הנביא, ואתה בארץ והוא בחוצה לארץ, ואל בית הדמים על אשר המית את הגבענים, והיכן מצינו שהמית גבעונים, אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן.

אמר רבי אלעזר כתיב (צפניה ב, ג): בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו, מהו אשר משפטו פעלו, שהוא עושה משפטו ופעלו כאחת, את מוצא הקדוש ברוך הוא תובע משפטן של גבעונים מן שאול וזוכר פעלתו של שאול לשלם לו שכר טוב, באותה שעה אמר דוד וכי בשביל הגרים הללו עשה הקדוש ברוך הוא לעמו כן, אמר לו הקדוש ברוך הוא אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים, צא ולמד מיהושע רבך שבשעה שאמרו הגבעונים (יהושע י, ו): עלה אלינו מהרה והושיעה לנו ועזרנו, באותה שעה אמר יהושע וכי בשביל הגרים הללו אנו מטריחים על הצבור. אמר לו הקדוש ברוך הוא יהושע אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים, צא ולמד מהיכן הוא מטעך לא מן הגרים, שנאמר (בראשית מו, כ): ויולד ליוסף בארץ מצרים וגו', וכתיב (במדבר יג, ח): למטה אפרים הושע בן נון, מיד (שמואל ב כא, ב): ויקרא המלך לגבענים ויאמר אליהם והגבענים וגו', מה שאמר הכתוב: והגבענים לא מבני ישראל המה, וכי מה ענין זה לזה, אלא כך אמר הכתוב לפי שקרא דוד לגבענים ואמר אליהם מה שאמר ולא קבלו ממנו, לכך והגבענים לא מבני ישראל המה, שעמד דוד ורחקן שלא יבואו בקהל, וזו היא ששנינו (יבמות עט, א): שנתינים אסורים לבוא בקהל, באותה שעה אמר דוד שלש מתנות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, רחמנין ובישנין וגומלי חסדים. רחמנין, דכתיב (דברים יג, יח): ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. בישנים, דכתיב (שמות כ, יז): ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, זה סימן לבישן שאינו חוטא, וכל מי שאין לו בשת פנים דבר ברי שלא עמדו אבותיו על הר סיני וגו'. גומלי חסדים מנין, דכתיב (בראשית יח, יט): למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו', וכתיב (דברים ז, יב): ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד, ואלו אין בהם אחד מאלה, מיד עמד ורחקן, הדא הוא דכתיב: והגבעונים לא מבני ישראל המה, אין ראוין אלה להתערב עמהם אף על פי שגרים הם לא עמדו אבותיהם על הר סיני, כי על שם כנענים מתחשבים, הדא הוא דכתיב (שמואל ב כא, ב): כי אם מיתר האמרי. מה כתיב בהם (דברים ז, ג): ולא תתחתן בם וגו', אף אלו כמותן אינן ראוין לדבק בישראל. כתוב אחד אומר (יהושע ט, ז): ויאמר איש ישראל אל החוי וגו', וכאן קרי ליה אמורי, אלא מן האמורי היו ולמה קורא אותן חוי, על שעשו מעשה חוי, מעשה נחש. הנחש אמר יודע אני שאמר להם הקדוש ברוך הוא (בראשית ב, יז): כי ביום אכלך ממנו מות תמות, אלא הריני הולך ומרמה בהם והם אוכלין ונענשים ואני יורש את הארץ לעצמי, כך עשו הגבעונים, אמרו יודעים אנו שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל (דברים כ, יז): כי החרם תחרימם החתי והאמרי וגו' (שם ז, ב): לא תכרת להם ברית וגו', אלא הרי אנו הולכין ומרמין בהם והם כורתים אתנו ברית, מה נפשך, יהרגו אותנו יעברו על השבועה, יקימו אותנו עוברים על הגזרה, בין כך ובין כך נענשים ואנו יורשין את הארץ לעצמנו, לפיכך כשראה יהושע כן, אמר להם (יהושע ט, כב): למה רמיתם אתנו וגו', אמר להם יהושע אתם עשיתם מעשה נחש לפיכך תטלו שכרו של נחש.

אמר רבי אלעזר אררן כנחש, דכתיב (שם שם, כג): ועתה ארורים אתם, כשם שכתוב בנחש (בראשית ג, יד): ארור אתה מכל הבהמה, מהו (שמואל ב כא, ב): ובני ישראל נשבעו להם, אמר דוד בעת שבני ישראל נשבעו להם תלו הדבר בי, שאם אחפץ לרחקן ולקרבן הרשות בידי, הריני מרחקן. ומנין שתלו הדבר בדוד, דכתיב (יהושע ט, כז): ויתנם יהושע ביום ההוא חטבי עצים ושאבי מים וגו', אמר רבי אמי בשם רבי יהושע בן לוי אחר שאמר (שם): לעדה ולמזבח ה', מה צרך לומר (שם): אל המקום אשר יבחר, אלא תלאו יהושע בדוד, אמר אני איני לא מקרבן ולא מרחקן, אלא מי שהוא עתיד לבנות בית הבחירה, אם ראתה דעתו לקרב יקרב, לרחק ירחק, וכיון שבא דוד וראה שהיו אכזרים רחקן, אף עזרא רחקן, דכתיב (נחמיה יא, כא): והנתינים ישבים בעפל וגו'. אף לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מרחקן, שנאמר (יחזקאל מח, יט): והעבד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל, יאבדוהו מכל שבטי ישראל, (שמואל ב כא, ב): ויבקש שאול להכתם, אף על פי שלא הכם נתאכזרו עליו, ללמדך שלא על חנם רחקן דוד (שם): בקנאתו לבני ישראל ויהודה, אף על פי שלא כעס עליהם שאול אלא בשביל קנאה שהיה לו על ישראל ויהודה ולא עשה בשביל שנאה שהיה שונאם, ולא רחמו על בניו. מה היא הקנאה, שלא היו מגלים לו היכן דוד מתחבא, מיד שלח דוד וקרא להם מה לכם ולבית שאול, אמרון ליה על שפסק מזוננו ועל שהמית ממנו שבעה אנשים, שני חוטבי עצים, ושני שואבי מים, וחזן, וסופר, ושמש. אמר לון ומה אתון בעין כדון, הדא הוא דכתיב (שם שם, ג): ויאמר דוד אל הגבענים מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה', אמר להם מה הניה להוי לכון אם תקטלון מן בית שאול נפשא, אלא אמרו לי מה תקנה אעשה לכם שאתם מתפיסין וכמה כסף וזהב אתן לכם כפר נפשכם, ובמה אכפר, כמה דתימא (שמות כא, ל): אם כפר יושת עליו ונתן פדין נפשו, כדי שיפסק הרעב, הדא הוא דכתיב: וברכו את נחלת ה', וכמה דתימא (בראשית מז, ז): ויברך יעקב את פרעה, שברכו שיכלה הרעב. (שמואל ב כא, ד): ויאמרו לו הגבענים אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו, לי כתיב לנו קרי, למה כן, אמר להם דוד, מה הניה לכון דאנון מתקטלין, סבו לכון כסף וזהב. אמרו לו אין אנו מבקשין כסף וזהב עם שאול ועם בני ביתו, לא היה לנו חיב ממון שממון נטל ממנו, אלא נפשות חיב לנו, ונפשות אנו מבקשין. אמר דוד דלמא דאנון בהתין פלגון מן פלגון, נסב כל חד וחד מנהון והוה מפיס ליה, קבל גרמיה, והוא אמר ליה מה הניה לך ואינון מתקטלין סב לך ממון, והוא אמר ליה: אין לי כסף וזהב עם שאול ועם ביתו, ואין לנו לחזר על אחרים אלא עליו, שעבדיו לא רצו לשלוח יד בכהנים ולא בנו, שנאמר (שמואל א כב, יז): ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם לפגע בכהני ה', הוי (שמואל ב שם, שם): ואין לנו איש להמית בישראל. כיון שראה דוד שלא קבלו ממנו, אמר להם מה אתם אומרים אני עושה לכם, אם נפשות אתם מבקשים אני אעשה, הדא הוא דכתיב (שם): ויאמר מה אתם אמרים אעשה לכם, כיון שאמר להם דוד כן, אמרו לו אין אנו מבקשים לפרע לו ככל מדתו, הוא כלנו וחשב להשמידנו שלא יהיה לנו עמידה בכל גבול ישראל, אין אנו מבקשין מכל בניו אלא שבעה, כנגד השבעה אשר הרגם ממנו, הדא הוא דכתיב (שם שם, ה): ויאמרו אל המלך האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו וגו', אשר כלנו שבע אותיות הן, כנגד שבע נפשות שהרג מהם, לפיכך (שם שם, ו): יתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה' וגו', כדי שיראו כל העולם ויתיראו ולא יוסיפו עוד להרע לגרים, לכך כתיב לה', שהוא צוה להיטיב לגרים, והוא הרע להם, למה בגבעת שאול, כדי שידעו אם למלך לא נשא הקדוש ברוך הוא פנים קל וחמר להדיוטים. בחיר ה', אתמהה, הם מקטרגים עליו, וקריין ליה בחיר ה'. אלא הם אמרו: בגבעת שאול, יצתה בת קול ואמרה: בחיר ה'. כיון שראה דוד צרתו צרה, התחיל אומר להם אני אתן, הדא הוא דכתיב (שם): ויאמר המלך אני אתן, (שם שם, ז): ויחמל המלך על מפיבשת בן יהונתן וגו', על שהיה אדם גדול בתורה נתן דוד עיניו בו להצילו מידם, אמר דוד הריני מעבירן לפני המזבח, וכל מי שהמזבח קולטו הרי הוא שלו, והעבירן לפני המזבח, ונתפלל עליו והלך המזבח וקלטו, הדא הוא דכתיב (תהלים נז, ג): אקרא לאלהים עליון לאל גמר עלי, שהסכים הקדוש ברוך הוא עם דוד. (שמואל ב כא, ח): ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול וגו', והכתיב (שמואל ב ו, כג): ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה, ומרב היכן היא, אמר מעתה בני מרב היו וגדלתם מיכל ונקראו על שמה. (שם כא, ט): ויתנם ביד הגבענים ויקיעם בהר לפני ה' ויפלו שבעתם יחד, שבעתם כתיב חסר יו"ד, זה מפיבשת בן יונתן שנצל, שהיה חסר מן השבעה. (שם): והמה המתו בימי קציר בראשנים בתחלת קציר שערים, מלמד שהומתו בששה עשר בניסן, יום שהיו מקריבים את העומר. (שם שם, י): ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור, מהו אל הצור, אמר רבי הושעיא שהיתה אומרת (דברים לב, ד): הצור תמים פעלו. (שמואל ב שם, שם): מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים, רבי אחא בר זבינא אמר בשם רבי הושעיא גדול הוא קדוש השם מחלול השם, בחלול השם כתיב (דברים כא, כג): לא תלין נבלתו על העץ, ובקדוש השם כתיב: מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים, מלמד שעמדו תלוים מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון. והכתיב (שם כד, טז): לא יומתו אבות על בנים, ובנים מתו בעון אביהם, אמר רבי חיא בר אבא בשם רבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, והיו אמות העולם אומרים תורתן של אלו פלסטון היא, כתוב בתורתן: לא תלין נבלתו, ואלו תלוים שבעה חדשים. כתוב בתורתן אין דנים שנים ביום אחד, ואלו שבעתם יחד. כתוב בתורה: לא יומתו אבות על בנים, ואלו מתים בעון אבותם. והיו שואלים עליהם מה חטאו אלו שנשתנית מדת הדין, והיו ישראל אומרים להם אבותיהם של אלו פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו להם וכי מה טיבן, אמרו להם אלו הגרים שנתגירו בימי יהושע. אמרו להם וכי בשביל הגרים הגרורים הארורים הללו עשה הקדוש ברוך הוא לעמו כן, מה בבני מלכים כן בהדיוטות על אחת כמה וכמה, מה אם אלו שלא נתגירו לשם שמים ראו היאך תבע הקדוש ברוך הוא את דמן, המתגיר לשם שמים על אחת כמה וכמה, ודאי אין אלוה כאלהיהם ואין אמה כאמתם, ואין לנו לדבק אלא באמה זו שאלהיה גדול מכל אלהים. מיד נתגירו הרבה גרים מאמות העולם באותה שעה מאה וחמשים אלף, שנאמר (דברי הימים ב ב, טז): ויספר שלמה כל האנשים הגירים אשר בארץ ישראל אחרי הספר אשר ספרם דויד אביו וימצאו מאה וחמשים אלף ושלשת אלפים ושש מאות. מהם עשה שלמה שבעים אלף נושא סבל, ושמונים אלף חוצב בהר, שנאמר (שם ב, א): ויספר שלמה שבעים אלף איש סבל וגו'. וכל כך למה להודיע שהקדוש ברוך הוא, הוא מקרב את הרחוקים, וסמך לרחוקים כקרובים, ולא עוד אלא שמקדים שלום לרחוקים מן הקרובים, שנאמר (ישעיה נז, יט): שלום שלום לרחוק ולקרוב, הוי: עד נתך מים עליהם מן השמים. מהו (שמואל ב כא, י): ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם, בוא וראה החסד שעשתה רצפה בת איה עמהם, שהיתה שומרתם ביום מעוף השמים ובלילה מחית השדה שבעה חדשים, ואף על פי שאמר הקדוש ברוך הוא לדוד על שאול שלא נספד כהלכה והוא נקבר בחוצה לארץ, היה דוד מתעצל בהספדו, שאמר שאול כבר עברו עליו תריסר ירחי שתא ולא ארחיה לאספודיה, כיון שהגידו לו מעשים של רצפה בת איה, נשא קל וחמר בעצמו, ואמר: מה זו שהיא אשה כך עשתה לגמילות חסדים, אני שאני מלך על אחת כמה וכמה, מיד הלך לגמל חסד עמהם, הדא הוא דכתיב (שם שם, יא): ויגד לדוד את אשר עשתה וגו', (שם שם, יב יג): וילך דוד ויקח את עצמות שאול וגו' ויעל משם את עצמות שאול וגו'. מה עשה דוד, עמד וכנס כל זקני ישראל וגדוליהם, ועברו את הירדן ובאו ליביש גלעד, ומצאו את עצמות שאול ויהונתן בנו ונתנו אותם בתוך ארון המת ועברו את הירדן, שנאמר (שם שם, יד): ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו וגו', מהו (שם): בצלע בקבר קיש אביו, מלמד שהביאוהו לגבול ירושלים וקברוהו שם, וצלע היא בצד ירושלים, שנאמר (יהושע יח, כח): וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים וגו'. (שמואל ב כא, יד): ויעשו כל אשר צוה המלך, ומה צוה המלך, צוה להיות מעבירים ארונו של שאול בכל שבט ושבט והיה השבט שהיה נכנס בו ארונו של שאול יוצאים הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וגומלים חסד עם שאול ובניו, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים, עד שבאו ל, ארץ אחזתו לגבול ירושלים, וכיון שראה הקדוש ברוך הוא שגמלו לו כל ישראל חסד ועשו דינם של גבעונים, מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ, שנאמר (שם): ויעתר אלהים לארץ אחרי כן, הא למדנו כמה קרב הקדוש ברוך הוא את הרחוקים, אפלו שנתגירו שלא לשם שמים, ואין צריך לומר על גרי הצדק, הוי: יודוך ה' כל מלכי ארץ וגו'.

ה דבר אל בני ישראל (ה, ו), תני דבר אל בני ישראל, על ידי ישראל מתודים, ואין מתודים לא על ידי גוים ולא על ידי תושבים. (שם): איש או אשה, להשוות אשה לאיש בכל חטאת ונזקין שבתורה. (שם): כי יעשו מכל חטאת האדם, למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר (ויקרא ה, כא): נפש כי תחטא וגו', אבל בגוזל הגר לא שמענו בכל התורה, לכך נאמר: איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, בא הכתוב ולמד על גוזל הגר ונשבע לו, שישלם קרן וחמש לכהנים ואשם למזבח, זו מדה בתורה כל פרשה שנאמרה במקום אחד וחסר בה דבר אחד וחזר ושנאה במקום אחר, לא שנאה אלא על שחסר דבר אחד. כי יעשו, שחשבו לעשות ולא עשו, ללמדך שמעשה שמחשב אדם לחטוא כמועל במקום. מכל חטאת האדם, ממה שבינו לבין חברו על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע. (במדבר שם): למעל מעל בה', לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל.

דבר אחר, מכל חטאת האדם למעל מעל בה', למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא שם, כא כב): נפש כי תחטא וגו' או מצא אבדה, אין לי אלא במשקר באלו מעלה עליו הכתוב כאלו משקר במקום, בשאר כל דבר מנין, תלמוד לומר: כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה' וגו'. למעל מעל, אין מעילה בכל מקום אלא שקור, וכן הוא אומר (דברי הימים א ה, כה): וימעלו באלהי אבתיהם, ואומר (יהושע ז, א): וימעלו בני ישראל מעל בחרם, ואומר (דברי הימים א י, יג): וימת שאול במעלו אשר מעל, ואומר בעזיה (דברי הימים ב כו, יח): צא מן המקדש כי מעלת, ואומר (במדבר ה, יב): ומעלה בו מעל, (שם שם, ו): ואשמה הנפש ההוא, מנין אתה אומר בגוזל את הגר ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שמת, שיהיו היורשים פטורים, תלמוד לומר: ואשמה הנפש ההוא, או כשם שפטורים מן האשם כך הם פטורים מן הקרן, תלמוד לומר (שם שם, ז): ונתן לאשר אשם לו. ואשמה הנפש ההוא, הכל במשמע האנשים והנשים והגרים במשמע, משמע מביא את אלו ומביא את הקטן, אמרת, מה אם עבודת כוכבים החמורה פטר בה את הקטן, קל וחמר לכל מצוות שבתורה. (שם שם, ו ז): ואשמה הנפש ההוא, והתודו, למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא ה, ה): והתודה אשר חטא עליה, אין לי אלא חטאת שטעונה ודוי, אשם מנין, תלמוד לומר: ואשמה הנפש ההוא והתודו. רבי נתן אומר בנה אב לכל המתים שטעונין ודוי, אין במשמע ודוי אלא בארץ, ומנין אך בגלות ודוי, אמרת (שם כו, מ): והתודו את עונם ואת עון אבתם וגו', וכן דניאל אומר (דניאל ט, ז): לך ה' הצדקה וגו', מפני מה, כי (שם שם, ח): חטאנו לך. (במדבר שם, ז): והתודו את חטאתם, אשר עשו, ולא על מה שעשה אביו, שאם אמר לו תן פקדון שהפקדתי אצל אביך, והוא אומר לא נתת פקדון, משביעני ואמר אמן, ולאחר מכאן נזכר, שומע אני שהוא חיב, תלמוד לומר: והתודו את חטאתם אשר עשו, ולא על מה שעשה אביו. (שם): והשיב את אשמו בראשו, למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא ה, כד): ושלם אתו בראשו, אין לי אלא עקר דמים, חמש מנין, תלמוד לומר: והשיב את אשמו בראשו וחמישתו. בראשו וחמישתו יסף, כשהוא בראשו מביאים חמש ואשם ואין מביאים על תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה חמש ואשם. וחמישתו יסף עליו, שיהא הוא וחמשו חמשה. (במדבר ה, ז): ונתן לאשר אשם לו, למי שנגזל משלו. רבי נתן אומר הרי שהיה הנגזל חיב מנה לחברו ובא בבית דין ולא הספיק לתנו עד שנמצא בעל חוב של נגזל, מנין שמוציאין מן ידי הגזלן ונותנין לבעל חוב של נגזל, תלמוד לומר: ונתן לאשר אשם לו, מכל מקום. (שם שם, ח): ואם אין לאיש גאל, אין לי אלא איש אשה מנין, תלמוד לומר (שם): להשיב האשם אליו, (שם): האשם המושב לה' לכהן, בכסף הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא באשם, כשהוא אומר (שם): מלבד איל הכפרים, הרי אשם אמור, הא מה תלמוד לומר: האשם המושב לה', בכסף הכתוב מדבר. האשם זה הקרן, המושב זה החמש, לה' לאסרו לזרים. או יכול מקדש, תלמוד לומר: לכהן, קנאו השם ונתנו לכהנים, לכהן שבאנשי משמר. מלבד איל הכפורים, מכאן אמרו (בבא קמא ק, א): משמרת שזכתה בכסף זכתה באיל. באיזה איל הכתוב מדבר, באיל האמור להלן במכחש בפקדון ובגזל. (ויקרא ה, כה): ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן וגו'. (במדבר ה, ח): אשר יכפר, צריך שיקדים כסף לאיל. (שם): בו, פרט לאיל שמת. (שם): עליו, היה רבי עקיבא אומר הרי שגזל את חברו ונשבע לו ונתן הכסף לאנשי משמר והלך להביא את האשם ולא הספיק להביא עד שמת, מנין אתה אומר שיורשיו פטורים להביא איל הכפורים במקומו, שנאמר: אשר יכפר בו עליו, יצא זה שכפרה לו נפשו.

ו וכל תרומה (ה, ט), מגיד הכתוב על התרומה שהיא נוהגת בכל. (שם): לכל קדשי בני ישראל, רבה קדשים אחרים סתומין שאין מפרשין בענין הזה שהם לכהנים ואין בהם לשם כלום, כשם שאמור (שם, ח): המושב, על גזל הגר, ואתמהה, מה אני מרבה החלה והחרמים והעורות והבכורות, פדיון הבן ופדיון פטר חמור. (שם, ט): אשר יקריבו, רבי ישמעאל אומר וכי תרומה מקריבין, מה תלמוד לומר: אשר יקריבו, לפי שהוא אומר (שמות כג, יט): ראשית בכורי וגו', אבל לא שמענו מה יעשה להם, תלמוד לומר: אשר יקריבו לכהן לו יהיה, בא הכתוב ולמד על הבכורים שיהיו נתונין כלם לכהנים.

ז ואיש את קדשיו לו יהיו (ה, י), למה נאמר, לפי שהוא אומר (במדבר יח, יט): כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל וגו', שומע אני יטלו בזרע, תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת קדשים לבעליהן. ואיש את קדשיו לו יהיו, קדשי ישראל לישראל, מעשר כספו מעשר בהמתו ושלמים ונטע רבעי ותודה ופסחו, קדשי כהן לכהן, חטאתו ואשמו מעשרו ובכורו. (שם ה, י): איש אשר יתן לכהן לו יהיה, לפי שאמרו משמרת שזכתה בכסף זכתה באיל, הרי מי שנתן כסף לכהן ולא הספיק להביא את האיל עד שמת האיש, יכול יטל הכסף מכהן ויחזיר ליורשי האיש, תלמוד לומר: איש אשר יתן לכהן לו יהיה.

אמר רבי אלעזר בר רבי שמעון, זו היתה משנת רבי עקיבא עד שלא בא מזיפירין, משבא מזיפירין אמר מה לי בין יהויריב נוטל את הכסף בין ידעיה נוטל את הכסף, הרי שנתן כסף ליהויריב ולא הספיק להביא את האיל עד שנכנס ידעיה, יכול יטל הכסף מיהויריב ויתן לידעיה, אמר: איש אשר יתן לכהן לו יהיה. אמרת מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה, אין לי אלא מתנת איש ומנין את מרבה מתנת אשה ויורשי קטן, אמרת ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה. ואיש את קדשיו לו יהיו, הרי שמדד לכהן בארץ ונתוספו אחרים עליהם יכול קורא אני עליו ואיש את קדשיו לו יהיו, תלמוד לומר: איש אשר יתן לכהן לו יהיה, או יכול אפלו מדד לו בקפה ונתוספו אחרים יכול קורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה, תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיו. רבי יוסי אומר (בכורות מט, א): הרי שפדה בנו בתוך שלשים יום ומת, יכול קורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה, תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיו, לאחר שלשים יום אין מוציאין מיד כהן, וקורא אני עליו ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה.

ח דבר אחר, ואיש את קדשיו לו יהיו, מה כתוב למעלה (במדבר ה, ט): וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל וגו', אמר הקדוש ברוך הוא כל מי שיתן תרומה וקדשים לכהן כראוי, יזכה שישיא בנותיו לכהנה ויהיה זרעו אוכל בקדשים, ועל זה נאמר: ואיש את קדשיו לו יהיו, שזרעו יהיה אוכל קדשים בזכות תרומה ומעשרות והקדשים שנתן לכהן בעין יפה.

ט דבר אחר, ואיש את קדשיו לו יהיו, הדא הוא דכתיב (תהלים קכח, א): אשרי כל ירא ה' ההלך בדרכיו, אינו אומר אשרי ישראל, אשרי כהנים, אשרי לוים, אלא אשרי כל ירא ה', אלו הגרים שהם יראי ה', שהם באשרי, כשם שנאמר בישראל (דברים לג, כט): אשרך ישראל, לכך נאמר בהם: אשרי כל ירא ה', ובאיזה גר אמור אשרי, בגר שהוא גר צדק לא בכותיים הללו שכתוב בהם (מלכים ב יז, לג): את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עבדים, אלא בגר שהוא ירא מן הקדוש ברוך הוא והולך בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, הדא הוא דכתיב: ההלך בדרכיו. (תהלים שם, ב): יגיע כפיך כי תאכל, זה הגר, שאין לו זכות אבות, וכדי שלא יאמר אוי לי שאין לי זכות אבות, כל מעשים טובים שאסגל אין לי שכר אלא בעולם הזה, לכך הכתוב מבשר לגרים שבזכות עצמו יאכל בעולם הזה ובעולם הבא, הדא הוא דכתיב: יגיע כפיך כי תאכל, אלו מעשים טובים שיגע בעולם הזה, כמה דתימא (איוב ג, יז): ושם ינוחו יגיעי כח, ואומר (קהלת ט, י): כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה וגו', ומה שכרו (תהלים קכח, ב): אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך, לעולם הבא, (שם שם, ג): אשתך כגפן פריה, אף על פי שאשתו נתגירה עמו ואינה מבנות ישראל, הרי היא כבנות ישראל, הדא הוא דכתיב: כגפן פריה, אלו ישראל, שנאמר (שם פ, ט): גפן ממצרים תסיע. פריה, שהיא טוענת פרות ולא כגפן בוקק, שהיא זוכה לבנים. (שם קכח, ג): בירכתי ביתך, בזמן שהיא נוהגת בעצמה דת יהודית, שהיא צנועה, זוכה שיוצאין ממנה בנים בעלי מקרא בעלי משנה בעלי מעשים טובים, הדא הוא דכתיב (שם): בניך כשתלי זיתים, מה הזית הזה זיתים לאכילה, זיתים ליבש, וזיתים לשמן, ושמנו דולק יפה מכל השמנים, ואין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, כך באים בני הגרים, מהם בעלי מקרא, מהם בעלי משנה, מהם בעלי משא ומתן, מהן חכמים, מהם נבונים ומהם יודעי דבר בעתו, ויש להם זרע קים לעולם. (שם): סביב לשלחנך, שלבניך יעמד זכותך, שמשלחנך יזכו בניך למעלות גדולות, (שם שם, ד): הנה כי כן יברך גבר ירא ה', שכן מצינו באברהם ושרה שהיו גרים, והיה אברהם ירא ה' הוא נתברך בענין הזה, וכן יתברכו כל הגרים שינהגו כמנהגם. (שם שם, ה): יברכך ה' מציון, מלמד שהקדוש ברוך הוא מברכם ממקום שהוא מברך את ישראל. ומנין שהברכות יוצאות מציון, שנאמר (שם קלג, ג): כטל חרמון שירד על הררי ציון וגו', ואומר (שם קכח, ה): יברכך ה' מציון וגו' וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך, שיזכו לראות בטוב ירושלים לעתיד לבוא. (שם שם, ו): וראה בנים לבניך שלום על ישראל, וכי בשביל שיראה הגר בנים לבניו יבוא שלום על ישראל, אלא בגר צדק הכתוב מדבר, שזוכה שמשיא בתו לכהן וזוכה ועומדים מבניה, שהם בני בניו, כהנים שמברכין את ישראל ואומרים (במדבר ו, כד כו): יברכך וגו', יאר ה' וגו', ישא ה' וגו', לכך נאמר: שלום על ישראל. כשם שמצינו ברחב הזונה על שהכניסה את המרגלים לביתה ומלטה אותם העלה עליה הקדוש ברוך הוא כאלו עמו עשתה ונתן לה שכרה, וכן הוא אומר (יהושע ב, ד): ותקח האשה את שני האנשים, ותצפנם אין כתיב כאן, אלא (שם): ותצפנו. ומה שכר נטלה, שנשאו מבנותיה לכהנה וילדו בנים שהיו עומדים ומשמשים על גבי המזבח, והיו נכנסין למקדש ומברכין את ישראל בשם המפרש, ואלו הן: ברוך בן נריה ושריה בן מחסיה, וירמיה בן חלקיה, וחנמאל בן שלם. הרי למדנו שאין הכתוב מדבר אלא בגרי הצדק, לכך נאמר: וראה בנים לבניך שלום על ישראל. וכן רמז משה בתורה כן, שאחר פרשת גזל הגר, כתיב: ואיש את קדשיו לו יהיו, לומר שגר שמתגיר לשם שמים זוכה שיוצאים מבניו בנים שיהיו הקדשים שלהם, וכן הוא אומר (דברים י, יח): ואהב גר לתת לו לחם ושמלה. עקילס הגר נכנס אצל רבי אליעזר אמר לו הרי כל שבחו של גר ואהב גר לתת לו לחם ושמלה, אמר לו וכי קלה היא בעיניך דבר שנתחבט עליו אותו זקן (בראשית כח, כ): ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש, ובא זה והושיטה לו בקנה, נכנס אצל רבי יהושע התחיל מנחמו בדברים, לחם זו תורה, שנאמר (משלי ט, ה): לכו לחמו בלחמי. שמלה זו טלית, זכה אדם לתורה זכה למצוות, ולא עוד אלא שמשיאין בנותיהם לכהנה ויהיו בני בניהם מקריבים עולות על גבי המזבח. לחם זה לחם הפנים, ושמלה אלו בגדי כהנה גדולה. הרי במקדש, בגבולים מנין, לחם זו חלה, ושמלה זו ראשית הגז, לכך נאמר: ואיש את קדשיו לו יהיו בפרשת הגר.


פרשה ט

א איש איש כי תשטה אשתו וגו' (ה, יב), הדא הוא דכתיב (דברים לב, יח): צור ילדך תשי וגו', צור ילדך, הדא הוא דכתיב (איוב כד, טו): ועין נאף שמרה נשף וגו', הנואף אומר אין בריה יודעת בי, לפי שכל מעשיו אינן אלא בחשך, וכן הוא אומר (משלי ז, ח ט): עבר בשוק אצל פנה ודרך ביתה יצעד, בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה, הוא סבור לפי שעושה מעשיו בחשך שהקדוש ברוך הוא לא ידע בו, וכן הוא אומר (ישעיה כט, טו): הוי המעמיקים מה' לסתר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי ראנו ומי ידענו, שכן דרך כל עוברי עברה הם חושבים שהקדוש ברוך הוא לא יראה במעשיהם, וכן הוא אומר (איוב כב, יב טו): הלא אלוה גבה שמים וראה ראש כוכבים כי רמו, ואמרת מה ידע אל וגו' עבים סתר לו ולא יראה וגו' הארח עולם תשמור וגו', וכן הוא אומר: ועין נאף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין. אינו אומר לא יראני אדם, אלא לא תשורני עין, לא עין של מטה ולא עין של מעלה. מהו (איוב כד, טו): וסתר פנים ישים, הקדוש ברוך הוא שהוא יושב סתר, ישים פנים של נואף באותו העבר, לפי שהנואף והנואפת רוצין שלא תתעבר אלא שיעשו תאותן בלבד, והקדוש ברוך הוא מפרסמן בעולם כדי שידעו הבריות ויאמרו פנים של זה הם פני הנואף, שצר צורת העבר בדמות הנואף, הוי: וסתר פנים ישים. ולפיכך נקרא זמה, לפי שהן כופרין שניהם ואומרים לא עברנו עברה, והבריות אומרים אם כן זה מהו, ולא תאמר בזמן שהיא מתעברת מן הנואף אותה שעה דומה צורת הולד לצורף הנואף, אלא אפלו היא מעברת מבעלה ובא עליה הנואף, הקדוש ברוך הוא מהפך צורת הולד לצורת הנואף, וכן הוא אומר (דברים לב, יח): צור ילדך תשי, אמר רבי יצחק הנואף הזה כביכול מרשל כח השכינה, כיצד העבר שהיא מתעברת מן האיש, צר צורתו בתוך ארבעים יום, לאחר ארבעים יום הנואף בא עליה והקדוש ברוך הוא עומד ותוהה, ואומר, של מי אצור של צורת הבעל או של צורת הנואף, כביכול צור ילדך תשי, יו"ד של תשי זעירה, תש ידי הציר.

אמר רבי אבהו למה הדבר דומה לציר שהיה צר איקונין של מלך בא לגמר הפרצוף אמרו לו מת המלך ועמד מלך אחר, כיון ששמע הציר כך, נתרשלו ידיו, התחיל אומר מה אעשה מאלו הסממנין, אם אצור אותו בצורת המלך הראשון או בצורת השני, התחיל תמה. כך, האיש משמש, הקדוש ברוך הוא צר צורת העבר בדמות אביו, חזר הנואף ובא עליה הרי נתערבו הסממנין, הדא הוא דכתיב (הושע ד, ב): אלה וכחש ורצח וגנב ונאף פרצו ודמים בדמים נגעו. מה עשה הקדוש ברוך הוא כביכול חזר והפך את הצורה שצר בתחלה בדמות האיש לדמות הנואף, לקים מה שנאמר: ותר פנים ישים, הוי: צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך. משל לארכיטקטון קטאדיקוס על אותה מדינה, התחילו בני המדינה מטמינים כספם וזהבם לתוך המטמונים, אמר להם הארכיטקטון אני בניתי את המדינה ואני עשיתי את המטמונים, ממני אתם מטמינים. כך אמר הקדוש ברוך הוא למנאפים, ממני אתם מסתירים את עצמכם, והלוא אני הוא שבראתי את הלבבות, הדא הוא דכתיב (ירמיה יז, י): אני ה' חקר לב בחן כליות וגו', לכך נאמר: ותשכח אל מחללך, אני בראתי אתכם ועשיתי אתכם מחלים מחלים אלו הלבבות והכליות, ואתם שוכחין אותי ומשקרין בי כי איני רואה ואיני יודע מעשיכם. וכן רמז משה דבר זה בפרשת סוטה, הדא הוא דכתיב (במדבר ה, יב): איש איש כי תשטה אשתו וגו'.

ב לא היה צריך לומר אלא, איש כי תשטה אשתו, מה תלמוד לומר: איש איש, שאף על פי שהיא משמשת לאחד, אף על פי כן לשנים היא זקוקה שהיא כופרת בשנים, האחד כשהיא מזנה היא כופרת באישה, שהפקיד גופו אצלה לשמרו. והאחד, שהיא כופרת בהקדוש ברוך הוא שצוה אותה (שמות כ, יג): לא תנאף, ואומר (ויקרא כ, י): מות יומת הנאף והנאפת. ומנין שהקדוש ברוך הוא נקרא איש, שנאמר (שמות טו, ג): ה' איש מלחמה וגו', ולכך כתיב בסוטה: ומעלה בו מעל, לפי שהיא כופרת בפקדון, כמה דתימא (ויקרא ה, כא): נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו', והרי דברים קל וחמר, מה ממון הקל כל הכופר בפקדון כאלו כופר בהקדוש ברוך הוא, שנאמר ומעלה מעל בה' וכחש, הכופר בפקדון הגוף על אחת כמה וכמה שכל הכופר בו כאלו כופר בהקדוש ברוך הוא, לכך נאמר: איש איש, על שהיא כופרת בשני אישים, בהקדוש ברוך הוא שנקרא איש, ובבעלה שהוא איש, וכן הוא אומר (משלי ב, יז): העזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה.

דבר אחר, איש איש, למדה אותך התורה שתהא ותרן בתוך ביתך, נשפך יין הוי ותרן (משלי ח, כא): להנחיל וגו', וכן שמנך, (שם): ואצרתיהם אמלא. נקרע כסותך (תהלים כ, ו): ימלא ה' כל משאלותך, אבל אם שמעת דבר על אשתך קום כגבר, למי שגבר את הוי גבר, לכך נאמר: איש איש.

ג דבר אחר, איש איש, הוי שוי לבני אינשא, מעשה באשה אחת שנזדקק לה אדם אחד, ואמרה ליה לאיזה מקום תלך, מה עשתה האשה הלכה ואמרה לאשתו, והלכה אשתו לאותו מקום ונזקק לה. אחר כך תוהה בו ובקש למות, אמרה לו אשתו מפתך אכלת ובכוסך שתית, אלא מי גרם לך שאת גס רוח, הוי שוה לבני אדם.

ד דבר אחר, איש איש, הרבה פורשין לים ורבן חוזרין, יחידים הם שהולכים ולא חוזרין, כך הרבה נוטלים נשים רבן מצליחין ויחידים נכשלים (קהלת ז, כו): וחוטא ילכד בה.

ה דבר אחר, איש איש, מה כתיב למעלה (במדבר ה, ב): וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו', אמר רבי תנחום בר חנילאי למה נכתבה פרשת מצרע למעלן ואחריה פרשה סוטה, משל לחמורה שהיתה חולה והוליכה אצל האפיטרוס וכוה אותה וילדה בן מרשם, למה, שנכות אמו, כך הולידה פרשת מצרע בן מרשם, זה הנואף, שכתוב בו (שם שם, כב): לצבות בטן ולנפל ירך. וכן הוא אומר (שם שם, כא): בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה, הוי: איש איש וגו'.

ו כי תשטה אשתו (ה, יב), הדא הוא דכתיב (משלי ו, לב): נאף אשה חסר לב וגו', נאף אשה וגו', הדא הוא דכתיב (קהלת א, טו): מעות לא יוכל לתקן וגו', תני מעות לא יוכל לתקן, זה שבטל קריאת שמע של שחרית או קריאת שמע של ערבית או תפלה של שחרית או תפלה של ערבית, (שם): וחסרון לא יוכל להמנות, זה שנמנו חבריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם.

דבר אחר, מעות לא יוכל לתקן, תני מי שלא חג יום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג, עבר הרגל ולא חג אינו חיב באחריותו, על זה נאמר: מעות לא יוכל לתקן. רבי שמעון בן מנסיא אומר איזהו מעות שאינו יוכל לתקן, זה הבא על הערוה פנויה והוליד בן, או בא על אשת איש, אף על גב דלא הוליד, כל עברות הכתובות בתורה יש להם תקנה, גונב אדם, אפשר יחזיר גנבתו ויתקן. גוזל אדם, אפשר יחזיר גזלתו ויתקן, וכן השולח יד בפקדון וכן העושק שכר שכיר, אבל הבא על אשת איש ואסרה על בעלה, נטרד מן העולם והלך לו, שאינו יכול לתקן שתהא אשתו מתרת לו כבתחלה, הוי: מעות לא יוכל לתקן. ואומר (תהלים לז, כא): לוה רשע ולא ישלם וגו', יש אדם לוה ואינו פורע שאין הדניסטיס משבר שניו וגובה אותו, מהו: לוה רשע ולא ישלם וגו', יש אדם שהוא גוזל בית או שדה או ממון, בית דין מוציאים ממנו, אבל אם בא על אשת איש מהו משלם, אם משלם כך שגם הוא יתן לו אשתו לזנות עמה, נמצא העולם מלא ממזרים, הוי: לוה רשע וגו', הרשע עושה מלוה שאינו יכול לשלם, שאוסר אשה על בעלה, אבל מי שהוא צדיק אינו לוה דבר מן חברו, אלא מה שהוא חונן ונותן, לכך נאמר: מעות לא יוכל לתקן, שעושה מעשה מעות שלא יוכל לתקנו. וחסרון לא יוכל להמנות, שהוא נקרא חסר לב ולא ימנה במנין הצדיקים. וכן הוא אומר: נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה, מהו חסר לב, מכאן שאין אדם הולך אצל אשת איש עד שיצא מדעתו, וכן הוא אומר (משלי ט, טז יח): מי פתי יסר הנה וחסר לב ואמרה לו, מים גנובים ימתקו וגו' ולא ידע כי רפאים שם וגו', וכשם שהוא נקרא פתי כך הזונה נקראת פתיות, שאינה מזנה עד שתצא מדעתה, שכן כתיב (שם שם, יג טו): אשת כסילות המיה פתיות ובל ידעה מה, לקרא לעברי דרך וגו', וכן רמז משה בתורה על חסרון דעתה, שנאמר: איש איש כי תשטה אשתו, תשטה, כתיב בשי"ן, לומר שאינה מזנה עד שיכנס בה השטות, הוי: כי תשטה אשתו.

ז דבר אחר, איש איש וגו', הדא הוא דכתיב (בראשית יז, ח): ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך וגו', ונתתי לך, הדא הוא דכתיב (דברים כג, טו): כי ה' אלהיך מתהלך וגו', הדא הוא דכתיב (משלי ה, ז י): ועתה בנים שמעו לי וגו' הרחק מעליה דרכך וגו', פן תתן לאחרם וגו' פן ישבעו זרים כחך וגו'. מהו ועתה בנים שמעו לי, מדבר בעשרת השבטים ובשבט יהודה ובנימין, שכל ישראל נקראו בנים, שנאמר (דברים יד, א): בנים אתם לה' אלהיכם וגו', שמעו לי, הזהירם שיקימו את השמיעה (משלי שם, ז): ואל תסורו מאמרי פי, הזהירם שיקימו את העשיה כשם שקבלו עליהם בסיני (שמות כד, ז): כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, לפי שעל עברות שניהם גלו, שנאמר (מלכים ב יח, יא יב): ויגל מלך אשור את ישראל וגו' על אשר לא שמעו בקול ה'] וגו' ולא שמעו ולא עשו, (משלי ה, ח): הרחק מעליה דרכך, הזהירם שיתרחקו הזנות מהם. (שם): ואל תקרב אל פתח ביתה, הזהירם על העריות, שנאמר בהן (ויקרא יח, ו): איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, (משלי שם, ט): פן תתן לאחרים הודך, שיאבדו מלכותם ותנשא לגוים, ואין הודך אלא מלכות, כמה דתימא (דניאל יא, כא): ולא נתנו עליו הוד מלכות, (משלי שם, שם): ושנתיך לאכזרי, נתנו שנותיהם למלאך אכזרי, שקרבו ימיהם ושנותיהם לאבד, כמה דתימא (יחזקאל כב, ד): ותקריבי ימיך ותבוא עד שנותיך וגו', (משלי שם, י): פן ישבעו זרים כחך שגלו מארצם וישבו זרים במקומם ואכלו כחם ויגיעם. ואין כחך אלא כח ארצם, כמה דתימא (בראשית ד, יב): כי תעבד את האדמה וגו', וכן את מוצא כשהגלה מלך אשור לעשרת השבטים הושיב זרים בארצם, שנאמר (מלכים ב יז, כד): ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת וגו', הוי: פן ישבעו זרים כחך, (משלי ה, י): ועצביך בבית נכרי, אין עציבה אלא בנים, כמה דתימא (בראשית ג, טז): בעצב תלדי בנים.

דבר אחר, ועצביך זו יגיעת הארץ, לומר שיאכלו בעצבון כל מה שיאכלו בארץ נכריה, כמה דתימא (שס שם, יז): בעצבון תאכלנה וגו'. וכן הוא אומר: ויגל מלך אשור את ישראל אשורה וגו'. כל זאת ארע להם לעשרת השבטים על שהיו שטופים בזנות אשת איש, שעליו נחתם גזר דין, שנאמר בהם (עמוס ו, ד): השכבים על מטות שן וסרחים על ערשותם וגו', שהיו מסריחים מטותיהם בשכבת זרע שאינה שלהם, שהיו מחליפים נשותיהם זה לזה, מה כתיב אחריו (שם שם, ז): לכן עתה יגלו בראש גלים וסר מרזח סרוחים, אותה שעה תסור שמחת הסרוחים. וכן מיכה מתנבא עליהם (מיכה ב, ט): נשי עמי תגרשון מבית תענגיה מעל עלליה תקחו הדרי לעולם, מגיד הכתוב שהיו מענים נשי אנשים ואסרום אותן על בעליהן והן מגרשין אותן, הוי: נשי עמי תגרשון מבית תענגיה, זה בית בעלה, שהיתה מתענגת בו, מהו: מעל עלליה תקחו הדרי לעולם, לא היה לי בעולם הדר אלא העוללים, שנאמר (תהלים ח, ג): מפי עוללים וינקים יסדת עז, ואני מתהדר בהם, כמה דתימא (משלי יד, כח): בדב עם הדרת מלך, ואתם עשיתם אותם ממזרים, בטלתם אותו הדר שלי, שאין אני חפץ בממזרים, שכן כתיב (דברים כג, ג): לא יבא ממזר בקהל ה' וגו', מה כתיב אחריו (מיכה ב, י): קומו ולכו כי לא זאת המנוחה בעבור טמאה תחבל וחבל נמרץ, אמר להם הקדוש ברוך הוא, על שאר עברות הייתי מאריך אפי עמכם, כיון שפשטתם בנאוף קומו ולכו וגו', מהו וחבל נמרץ, אני אמרתי (דברים לב, ט): כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, אני נטלתי יעקב לנחלה והוא היה חלקי, לפי שהיה זרעו דומה לחבל שהוא משלשל זה בזה, שהיו כלם מיחסים בני אבותיהם, ולא היה זרע אחר מפסיק ביניהם, שכלם שומרים עצמן מן הנאוף ולא היה שם ממזרות, כיצד, כתיב (דברי הימים א ה, ל): אלעזר הוליד את פינחס פינחס הליד את אבישוע, וכן כלם, והשלשלת באה כך, ואת נכנסת על אשת חברך וטמאת את הנחלה, היאך הוא מונה פלוני בני והוא אינו בנו, שהוא ממזר, פסקת את החבל, הוי: וחבל נמרץ, מהו נמרץ, "נואף "ממזר "רשע "צורר. הא למדת בעשרת השבטים שלא נחתם גזר דין אלא בעון הנאוף. ומנין לשבט יהודה ובנימין שלא נחתם גזר דינם אלא על הנאוף, שכן ירמיה צווח לפני האלהים בימי מנשה עשו ישראל רעות יותר מהם, לא החרבת אותם אלא בימי, הדא הוא דכתיב (ירמיה ד, יט): מעי מעי אוחילה קירות לבי וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא בימי מנשה אף על פי שהכעיסו אותי היו הבנים בני אבותם, עכשו בני זמה הם, הדא הוא דכתיב (שם שס, כב): כי אויל עמי וגו', מה כתיב בסוף הפרשה (שם ה, ח): סוסים מיונים משכים היו איש אל אשת רעהו יצהלו, אף על פי שעברו על המצוות כלם וכפרו בהקדוש ברוך הוא, כמה דתימא (שם שם, יב): כחשו בה', הוא מאריך אפו, ועל הנאוף נחתם עליהם גזר דין, שכן כתיב אחריו (שם שם, ט): העל אלה לוא אפקד נאם ה' וגו', אמר הקדוש ברוך הוא על הכל אני כובש, ועל הזמה אני כועס, הריני מוסרן למלכיות, הדא הוא דכתיב אחריו (שם שם, י): עלו בשרותיה וגו'. פן ישבעו זרים כחך, וכן אמר להם משה לישראל, בשעה שאתב יוצאים למלחמה הזהרו שלא יהיה בכם עון נאוף, שאם יש עון זמה ביניכם הקדוש ברוך הוא הנלחם לכם הוא ישוב מאחריכם ואתם נמסרים ביד שונאיכם, הדא הוא דכתיב (דברים כג, טו): כי ה' אלהיך מתהלך וגו' ולא יראה בך ערות דבר ושכ מאחריך, מהו כי ה' אלהיך, אמר להם משה לישראל הוו יודעין שאין הקדוש ברוך הוא מיחד שמו בישראל, שהוא נקרא אלהיך, אלא בזמן והיה מחניך קדוש, ואותה שעה הוא משרה שכינתו ביניכם והוא מציל אתכם מיד אויביכם ומוסר שונאיכם, הדא הוא דכתיב: מתהלך בקרב מחנך להצילך וגו'. ומנין שישראל נקראו קדושים בעת ששומרים עצמן מן הנאוף ומן הזמה, שכן כתיב (ויקרא כ, ז): והתקדשתם והייתם קדשים כי אני ה' אלהיכם, מכאן בזמן שהם קדושים הוא להם לאלוה, מה כתיב אחריו (שם שם, ח): ושמרתם את חקתי ועשיתם אתם אני ה' מקדשכם, אימתי הקדוש ברוך הוא מקדש את ישראל, בזמן שהם שומרים חקיו, ומה הם החקים, אלו העריות, דכתיב נאוף אשת איש בראשון, שנאמר (שם שם, י): איש אשר ינאף, ומה ראה להפסיק קללת אב ואם בין הקדוש לנאוף, שכן בתחלה כתיב (שם שם, ט): איש איש אשר יקלל את אביו, לפי שכך אמר הקדוש ברוך הוא מי גרם לבן שיקלל אביו, הנאוף, לפי שהוא סבור בבעל אמו שהוא אביו ומכבדו, וסבור בנואף שאינו אביו ומקללו. כיוצא בו אתה אומר (שמות כא, טו טז): ומכה אביו ואמו, וגנב איש ומכרו, וכי מה ראה להפסיק גונב נפש בין מכה למקלל, והלוא לא היה ראוי להפסיק ביניהם, לפי שמכה ומקלל שניהם נאמרים בענש אביו ואמו, למה עשה כן, ללמדך שעל זה נתחיב גונב נפש מישראל לאחר שהוא מכה אביו ואמו ומקללם, לפי שאינו גדל עמם ואינו מכירם, אף כאן לכך הפסיק בין הקדוש לזנות מקלל אביו, לפי שכל מי שבא על אחת מכל עריות האמורות בתורה, פעמים שמוליד בן וגורם לממזר לקלל אביו, ולמה הזכיר קללת אם, והלוא אמו מכיר הוא, אימתי מכיר אמו בזמן שהממזר הוא מנאוף אשת איש, לפי שהנואפת תולה אותו בבעלה, אבל בשאר עריות פנויות, הן משליכות את בניהן בשוקים מפני הבושה ואחרים מגדלים אותם, ואותם ממזרים אינן מכירין לא אביהם ולא אמותיהם. ואפלו ממזר מאשת איש פעמים שאינו מכיר לא אביו ולא אמו, אימתי בזמן שנאפה ובעלה במדינת הים והיא משלכת אותו, ולכך ענש הכתוב מי שבא על אשת איש ועל העריות, מיתת בית דין וכרת, לכך נאמר: והיה מחניך קדוש.

דבר אחר, והיה מחניך קדוש, תמן תנינן (קידושין עו, א): אין בודקין לא מן המזבח ולמעלן לא מן הדוכן ולמעלן ולא מסנהדרין ולמעלן, כל שהחזקו אבותיו שוטרי הרבים וגבאי צדקה משיאים לכהנה ואינו צריך לבדק אחריהן. רבי יוסי אומר אף מי שהיה חתום עד בארכי ישנה של צפורי. רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר אף מי שהיה מכתב באסטרטיא של מלך. כתיב (דברים יז, טו): שום תשים עליך מלך וגו', אין לי אלא מלך ישראל, מנין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דינין ומכין ברצועה, תלמוד לומר (שם): מקרב אחיך תשים עליך מלך, כל שתשימו עליך לא יהא אלא מקרב אחיך, ומן הברורים שבאחיך. רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן אומר מנין שאותם היוצאים למלחמה צריכין שלא יהיו ביניהם ממזרים, שכן כתיב בבני אשר (דברי הימים א ז, מ): והתיחשם בצבא במלחמה, זכות יחוסיהן עומדת להם במלחמה, עד כדון מן הקבלה, מדבר תורה מנין, שכן כתיב (דברים כג, ב ח): לא יבא פצוע וגו' לא יבא ממזר וגו' לא יבא עמוני וגו' לא תתעב אדמי, מה כתיב בתריה (שם שם, י): כי תצא מחנה על איבך וגו', לכך כתיב: והיה מחנך קדוש וגו', שלא יהיו ביניהם ממזרים ולא נולדים שלא בקדשה, לפי שאין הקדוש ברוך הוא מיחד שמו עליהם ואינו מסיעם במלחמה, כן אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו (בראשית יז, ח): ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך, לאותו זרע שיהיה מיחס אחריך לו אתן את ארץ מגריך לאחזת עולם ואהיה להם לאלהים, אבל ממזרים שאינן מיחסין אחריך שאינן נכרין אכות שלהם, לא אהיה לו לאלהים, שאיני מיחד שמי עליו ולא אתן לו חלק בארץ.

ח ולכך כתיב בסוטה בעת ששוכבת עם אחר (במדבר ה, יב): ומעלה בו מעל, שתי מעילות הללו למה, אחת שהיא משקרת בהקדוש ברוך הוא, והשנית שהיא משקרת בבעלה, כיצד משקרת בבעלה, שהיא אומרת על הממזר שהוא בנו ואינו בנו, והוא יורש את נכסיו. כיצד משקרת בהקדוש ברוך הוא, שהקדוש ברוך הוא אמר שהממזרים לא יקחו חלק בארץ אלא בן שהוא מיחס אחר אביו, והיא אומרת על הממזר שהוא בן בעלה ונותנת לו חלק בארץ. מהו ומעלה בו, אמר הקדוש ברוך הוא בבעלך את יכולה לשקר בי אין את יכולה לשקר, שאני רואה את הכל, שכן כתיב (זכריה ד, ו): עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ, ואומר (משלי טו, ג): עיני ה' צפות רעים וטובים, לא כשאת סבורה להנחיל הממזר שלך נכסי בעלך, אני מכיר הממזר ואני טורדו מן העולם, כההיא דאמר רבי חנינא אחת לששים ולשבעים שנה הקדוש ברוך הוא מביא דבר גדול בעולם ומכלה מהם את הממזרים ונוטל עמהם כשרים שלא לפרסם את החטאים, (ישעיה לא, ב): וגם הוא חכם ויבא רע, לא מסתברא דלא, וגם הוא חכם ויבא טוב, אלא ללמדך שאפלו רעה שהקדוש ברוך הוא מביא לעולם בחכמה הוא מביא, (שם): ואת דבריו לא הסיר וקם על בית מרעים ועל עזרת פעלי און, רבי הונא אמר אין ממזר חי יותר משלשים יום. רבי זעירא כד סלק להכא שמע קלא קרי ממזרא וממזרתא, אמר לון מהו כן, אמר הא אזילא דרבי הונא אין ממזר חי יותר משלשים יום. אמר ליה רב יעקב בר אחא עמך הייתי כשאמר רבי אבא בר רב הונא בשם רב אין ממזר חי יותר משלשים יום, אימתי בזמן שאינו מפרסם, אבל אם היה מפרסם חי הוא, הוי ומעלה בו מעל, ולא בהקדוש ברוך הוא.

ט דבר אחר, ומעלה בו מעל, הדא הוא דכתיב (ירמיה כג, כד): אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', מדבר בנואף שהוא מטמין עצמו בסתר לעשות זמה, כמה דתימא (איוב כד, טו): ועין נאף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים, (ירמיה שם): ואני לא אראנו נאם ה', משל למה הדבר דומה למי שנכנס לגנב בתוך שני בתים זה לפנים מזה, והיה בהם שני שומרים, אחד בחוץ ואחד בפנים, כיון שבא לצאת מפתח הפנימי יצא ולא הרגיש בו השומר הפנימי, בא לצאת מן החיצון הרגיש בו השומר שבחוץ ותפסו, אמר לו בשבפנים שחקת אבל בי אין את יכול לשחק. כך אמר הקדוש ברוך הוא לנואף, בבעל האשה שחקת, שלא הרגיש בך, אבל אני יושב ומשחק על הרשעים, כמה דתימא (תהלים ב, ד): יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו, לפי שאני רואה את הכל, כמה דתימא (זכריה ד, י): עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ, ואומר (משלי טו, ג): בכל מקום עיני ה' צפות רעים וטובים, ואני אהיה עד ממהר לפרסמך בעולם, כמה דתימא (מלאכי ג, ה): והייתי עד ממהר במכשפים ובמנ, אפים ובנשבעים לשקר ובעשקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני אמר ה' צבאות, אף כאן הוא אומר: ואני לא אראנו נאם ה', קרי ביה לא אראנו לבריות ואפרסם מעשיו, כיצד הוא מפרסם מעשיו, שהקדוש ברוך הוא נותן בלב בעל הסוטה לקנאת את אשתו, והוא משקה אותה והמים בודקין את הסוטה והנואף, הוי: לא אראנו נאם ה', אותה שעה מתפרסם הנואף והכל יודעין שהוא שכב עמה, אף כאן הוא אומר: ומעלה בו מעל, אמר הקדוש ברוך הוא לסוטה, בבעלך את מועלת ומשקרת, בי אין את יכולה לשקר, שאני אפרסם את מעשיך, מעביר עליו רוח קנאה והיא שותה ושניהם נדונים, הוי: ומעלה בו מעל. אמרו מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו והיתה האחת נשואה בעיר אחרת, בקש בעלה של אחת מהן לקנאת לה ולהשקותה מים המרים בירושלים, הלכה לאותה העיר שהיתה אחותה נשואה שם, אמרה לה אחותה מה ראית לבוא בכאן, אמרה לה בעלי רוצה להשקות אותי מים המרים, ואני טמאה. אמרה לה אחותה אני הולכת תחתיך ושותה, אמרה לה לכי ועשי כן. מה עשתה לבשה בגדי אחותה והלכה ושתתה מים המרים ונמצאה טהורה, חזרה לביתה יצאה אחותה שזנתה לקראתה, חבקו ונשקו זו לזו, כיון שנשקו זו לזו, הריחה במים המרים מיד מתה, לקים מה שנאמר (קהלת ח, ח): אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואין שלטון ביום המות ואין משלחת במלחמה ולא ימלט רשע את בעליו, הוי: לא אראנו וגו', לכך נאמר: ומעלה בו מעל.

י דבר אחר, ומעלה בו מעל, מעילה כפולה, שמעלה בו בנפשות ובממון, שהביאה לו נפשות אחרות לקחת לו ממונו.

דבר אחר, ומעלה בו מעל, שמעל בו בזכרים ובנקבות, ומעלה בו מעל, בעולם הזה ולעולם הבא, פרשה הימנו בשני עולמות. (במדבר ה, יג): ושכב איש, על ידי איש הוא מקנא אותה ואינו מקנא אותה על ידי בהמה, (שם): אתה, זו שהתרו בה, (שם): שכבת זרע, פרט לכשקנא לה דרך אברים, שלא תאמר בקפידת הבעל תלה הכתוב ובעל הא קפיד, לכך נאמר: שכבת זרע, (שם): ונעלם מעיני אישה, ולא שיהא בעל רואה ומעמעם, הא אם ידע בה בעלה אין רשאי להערים עליה ולהשקותה. (שם): ונסתרה והיא נטמאה, כיון שנסתרה התורה קראה אותה טמאה.

דבר אחר, ונסתרה והיא נטמאה, כמה שעור סתירה כדי טמאה, כמה היא טמאה כדי ביאה, כמה היא ביאה כדי העראה, כמה העראה רבי אליעזר אומר כדי חזרת דקל ברוח, רבי יהושע אומר כדי מזיגת הכוס, בן עזאי אומר כדי לשתותו, רבי עקיבא אומר כדי גלגול ביצה, רבי יהודה בן בתירא אומר כדי לגמות שלש ביצים מגלגלות זו אחר זו, רבי אלעזר בן פינחס אמר כדי שיקשר גרדי את הנימא, פנימון אומר כדי שתושיט ידה ותטל ככר מן הסל, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר (משלי ו, כו): כי בעד אשה זונה עד ככר לחם ואשת איש נפש יקרה תצוד, אמר רבי יוסי כל אלו שעורים לאחר התרת סינר, אמר רבי יוחנן כל אחד ואחד בעצמו שער, ובן עזאי נשא אשה מימיו, אית דבעי מימר נתחמם, ואית דבעי מימר בעל ופרש, ואית דבעי מימר (תהלים כה, יד): סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. מנין להעראה שהיא אוסרת באשת איש, אמר רכי יונה שכן כתיב (ויקרא יח, כט): כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה, הקשו כל העריות לנדה, מה נדה בהעראה, דכתיב (שם כ, יח): את מקרה הערה, אף כל העריות בהעראה. (במדבר שם, שם): ועד אין כה, שהוא כשר להעיד, ומנין אף עד שאין כשר להעיד אם אמר נטמאת אינה שותה, תלמוד לומר עד ועד, (שם): והוא לא נתפשה, אסורה הא אם נתפשה מתרת. ויש לך תפושה בישראל והיא אסורה, ואיזו זו כל שתחלתה ברצון וסופה באנס, ויש לך שאינה תפושה בישראל והיא מתרת, ואיזו זו שתחלתה באונס וסופה ברצון, כהדא אתתא אתת גבי רבי אמרה ליה נאנסתי, אמר לה ולא ערב לך, אמרה ליה ואם יטבל אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיך ביום הכפורים שמא אינו רע לך ובסוף אינו ערב לך, וקבלה.

דבר אחר, ועד אין בה, אף על פי שאין לה עכשו יש לה לאחר זמן, כיוצא בדבר אתה אומר (בראשית יא, ל): ותהי שרי עקרה אין לה ולד, אך על פי שאין לה עכשו יש לה לאחר זמן, שנאמר (שם כא, א): וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר. כיוצא בדבר אתה אומר (אסתר ב, י): לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד, אף על פי שלא הגידה עכשו הגידה לאחר זמן, ואף כאן ועד אין בה, אף על פי שאין לה עכשו יש לה לאחר זמן, שנאמר (מלאכי ג, ה): וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר וגו'.

יא ועבר עליו רוח קנאה וגו' (ה, יד), הדא הוא דכתיב (משלי ו, טז): שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו, רבי יוסי הגלילי אומר אלו שבעה דברים בסוטה הם אמורים, (שם שם, יז): עינים רמות, שהסוטה תולה עיניה לאיש אחר, וכן הוא אומר (ישעיה ג, טז): יען כי גבהו בנות ציון וגו', (משלי שם): לשון שקר, שהיא נואפת ואומרת ממך אני מעברת ומשקרת לו. (שם): וידים שפכות דם נקי, שהנואף נכנס על מנת שאם נתפס יהרג או יהרג. (שם שם, יח): לב חרש מחשבות און, שהנואף והנואפת אין מחשבותם בכל שעה אלא עון, אימתי הם חוטאים, ואומרים זה לזה באיזה מקום באיזה שעה. (שם): רגלים ממהרות לרוץ לרעה, בודאי שממהרין לעשות את החטא. (שם שם, יט): יפיח כזבים עד שקר, שאם יתפסו הם מכזבים ומשקרים ונשבעים משיחים היינו זה לזה לדברים אחרים. (שם): ומשלח מדנים בין אחים, שכל ישראל אחים זה עם זה, שנאמר (תהלים קככ, ח): למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. והנואף אשת חברו הבעל שומע ושונאו, ואף הנואף אינו יכול לראותו, הוי: ומשלח מדנים בין אחים, אף כאן הוא אומר: ועבר עליו רוח קנאה, אין קנאה אלא לשון כעס, כמה דתימא (דברים לב, כא): הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם, ואומר (משלי ו, לד): כי קנאה חמת גבר וגו'.

יב ועבר עליו רוח קנאה, הדא הוא דכתיב (קהלת ז, כו): ומוצא אני מר ממות וגו', כיצד היא מרה ממות, שהיא נותנת לו יסורין בעולם הזה, למה שהוא טועה אחריה ולבסוף מורידה אותו לגיהנם, שנאמר (משלי ב, יח): כי שחה אל מות ביתה, (שם ה, ה): שאול צעדיה יתמכו. שאלו תלמידיו לרב הונא אביו של רבי אחא, למדתנו רבנו הנואף והנואפת עוברין על עשרת הדברות, על התשעה אנו מכירים ועל השבת אין אנו מכירים. כיצד, על אנכי, שכל הנואף באשת חברו כופר בהקדוש ברוך הוא, שנאמר (ירמיה ה, ח י): איש אל אשת רעהו יצהלו העל אלה לוא אפקד נאם ה' ואם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי עלו בשרותיה ושחתו וכלה אל תעשו הסירו נטישותיה כי לוא לה' המה. על לא יהיה לך, דכתיב בו (שמות כ, ה, דברים ה, ח): כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, ושתי פעמים אמרו בססוטה: ועבר עליו רוח קנאה וגו', למה שתי פעמים, שהיא מקנאה להקדוש ברוך הוא ולבעלה, וכן הוא אומר (במדבר ה, טו): כי מנחת קנאת הוא, שהן שתי קנאות על לא תשא, שהוא מנאף ונשבע שלא עשה, ועל כבד את אביך, שהנואף עם הסוטה מתעברת ממנו ואומרת לבעלה ממך אני מעברת, והעבר גדל ומכבד לפני בעלה, סבור שהוא אביו ואינו אביו, ועובר בשוק ומקלל את הנואף, סבור שאינו אביו והוא אביו. על לא תרצח, שהנואף נכנס על מנת או יהרג או יהרג. על לא תנאף, דבר שהוא מפרש שהוא נואף. על לא תגנב, שהוא גונב מקור חברו, וכן הוא אומר (משלי ט, יז): מים גנובים ימתקו. על לא תענה, שמעידה עדות שקר ואומרת ממך אני מעברת. על לא תחמד, שהנואף אשת חברו חומד כל אשר לבעלה, כיצד כשבעלה נפטר מן העולם סבור שאותו הבן הוא שלו, עומד הבעל וכותב לו דיתיקי מכל נכסיו ומוריש כל מה שיש לו, ואינו יודע שאינו בנו, נמצא שהנואף חומד כל מה שיש לחברו וחומד אשתו. אמרו לו לרב הונא הרי אמרנו תשעה, אמר לנו כיצד עובר על זכור את יום השבת, אמר להם אני אומר לכם, פעמים כהן יש לו אשה וישראל נואף בא עליה והיא יולדת בן, סבורים בו שהוא בנו של כהן, ועומד אותו בן ומשמש בבית המקדש ומעלה עולות בשבת, ונמצא מחלל את השבת. הרי שעברו הנואף והנואפת על עשרת הדברות, ועליה אמר שלמה (קהלת ז, כו): ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה, אוי לה לעברה שעוברין בה על עשרת הדברות. את האשה אשר היא מצודים, צדה בעולם הזה וצדה בעולם הבא. וחרמים, החרם הזה צד במים ואינו צד ביבשה, אבל האשה צדה במים וצדה ביבשה. לבה, שהיא תובעת בלבה. אסורים ידיה, אלמלא שאסורים ידיה שאינה תובעת בפה לא היתה מנחת לאדם שלא תהא תובעתו. טוב לפני האלהים ימלט ממנה, (גיטין צ, א): תני בשם רבי מאיר כשם שיש דעות במאכל ומשתה, כך יש דעות באנשים, יש אדם שיורד זבוב בכוסו וזורקו ושותהו, זה בשאר כל אדם שהוא רואה את אשתו מדברת עם שכניה ועם קרוביה ומניחה. יש לך אדם זבוב פורח על גב כוסו, והוא נוטלו ושופכו ולא טועמו, זה חלק רע באנשים שנתן את עיניו בה לגרשה. יש לך אדם זבוב שכן על גב כוסו, והוא נוטלו ומניחו כמות שהוא, זה יהודה בן פפוס שנעל את הדלת בפני אשתו. אמרין ליה נהיגין הוון אבהתך עבדין כן. יש לך אדם זבוב מת נופל לתוך כוסו והוא נוטלו ומוצצו ושותהו, זה הרשע, שהוא רואה את אשתו לבה גס בעבדיה, יוצאה לשוק וראשה פרוע, ופרומה משני צדדיה ורוחצת במקום שבני אדם רוחצין, זו מצוה מן התורה לגרשה, שנאמר (דברים כד, א): כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו, מהו (שם שם, ב): והלכה והיתה לאיש אחר, הכתוב קראו אחר, שאין זה בן זוגו של ראשון, שהלה הוציא את אשתו משום ערוה והלה נכשל בה, אם זכה הוא לשמים הרי הוא מגרשה, ואם לאו סוף שהיא קוברתו, שנאמר (שם שם, ג): או כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאשה, ראוי היה זה למיתה שהאשה הזאת הכניס לתוך ביתו, על הראשון שגרשה אמר שלמה: טוב לפני האלהים ימלט ממנה. ועל השני שהכניסה לתוך ביתו אמר הכתוב: וחוטא ילכד בה.

דבר אחר, טוב לפני האלהים ימלט ממנה, זה שהקדוש ברוך הוא מעביר עליו רוח קנאה ומקנא לאשתו בזמן שרואה שהיא פרוצה. וחוטא ילכד בה, זה שהוא רואה את אשתו קולנית ורגלה רמה ופרוצה בשחק ואינו מקנא בה, לפי שדרכן של בנות ישראל לא קולניות, ולא רגל רמה, ולא פרוצות בשחק, לכך נאמר: ועבר עליו רוח קנאה, תנא דבי רבי ישמעאל, אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה, שנאמר: ועבר עליו רוח קנאה. ותליא בפלוגתא, דתני: וקנא את אשתו רשות, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר חובה, הא למדנו שהוא רוח טהרה, שאם אתה אומר רוח טמאה, וכי רשות יש לו לאדם או חובה להכניס רוח טמאה בעצמו. תני רבי אליעזר בן יעקב אומר כלפי שאמרה תורה (ויקרא יט, יז): לא תשנא את אחיך בלבבך, יכול זו, תלמוד לומר: ועבר עליו רוח קנאה וגו'. ועבר עליו רוח קנאה, כיצד עוברת עליו, כמה דתימא (קהלת י, כ): כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר, היה רבי מאיר אומר אדם עובר עברה בסתר הקדוש ברוך הוא מכריז עליו בגלוי, שנאמר: ועבר עליו רוח קנאה, ואין עברה אלא לשון הכרזה, שנאמר (שמות לו, ו): ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו'. וקנא את אשתו, אמר רבי נחמן בר יצחק אין קנוי אלא לשון התראה, וכן הוא אומר (יואל ב, יח): ויקנא ה' לארצו ויחמל על עמו. (במדבר ה, יד): והוא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה, תני רבי אומר שלש טמאות נאמרו בפרשה, אחת לבועל, ואחת לבעל, ואחת לתרומה. וכי מצאנו אשה שהיא אסורה לביתה ומתרת לאכל בתרומה, אמר רבי אבין אכן אתאמרת, אחת לבעל, ואחת לבועל, ואחת ליבם.

אמר רבי יוסי בן רבי בון מתניתא (סוטה ב, א): אמרה כן, ואם מת חולצת ולא מתיבמת.

יג והביא האיש את אשתו אל הכהן (ה, טו), מה כתיב למעלה מן פרשת סוטה, (שם, י): ואיש את קדשיו לו יהיו וגו', וכי ישראל אוכל קדשים, אלא אם באת אצל כהן בנדרים ובנדבות ובבכורים, אני מעמיד הימך כהנים אוכלים קדשים, ואם לגלגת במצוות ולא הבאת קדשים, סופו והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו', תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא. (שם, טו): והביא את קרבנה עליה, הרי זה מביא קרבן משלו (שם): עשירת האיפה, לפי שעברה על עשרת הדברות. (שם): קמח שעורים, הנואף האכילתו מעדני עולם, לפיכך קרבנה מאכל בהמה. (שם): לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה, תני אמר רבי שמעון בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה, כדי שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה, שלא יהא קרבנו מהדר.

דבר אחר, לא יצק עליו שמן, למה, שהשמן אורה לעולם, שהכתוב קראו יצהר, והיא אהבה את האפלה, לא יהיה אורה במנחתה. ולא יתן עליו לבנה, שהלבונה זכרון לאמהות, שנאמר (שיר השירים ד, ו): אלך לי אל הר המור, אלו אבות העולם, (שם): ואל גבעת הלבונה, אלו האמהות, וזו פרשה מדרכיהן, לא יהא זכרונן בקרבנה, שהלבנה קרויה זכרון. (במדבר ה, טו): כי מנחת קנאת הוא, שתי קנאות היא, כשם שקנאה לבעל כך קנאה לבועל, כשם שקנאה למטה כך קנאה למעלה. (שם): מנחת זכרון, זו לטובה, אם נמצאת טהורה. (שם): מזכרת עון, זה לרעה, אם נמצאת טמאה. (שם שם, טז): והקריב אתה הכהן, אינה באה בתוך הרגל. (שם): והעמידה, שא יעמיד עמה לא עבדיה ולא שפחותיה, מפני שלבה סמוך עליהם. (שם): לפני ה', בשער נקנור. מכאן אמרו (תמיד לג, ב): ראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשער נקנור.

יד ולקח הכהן מים קדושים (ה, יז), אין מים קדושים אלא שנתקדשו בכלי, ואלו הן מי כיור. ולמה היו המים מן הכיור, לפי שהכיור לא נעשה אלא מן מראות הנשים, שנאמר (שמות לח, ח): ויעש את הכיור נחשת וגו', אותן נשים שאמרו האלהים מעיד עלינו שיצאנו טהורות ממצרים, כשבא משה לעשות כיור, אמר לו האלהים באותן המראות עשה אותו, שלא נעשו לשם זנות, והימנו תהינה בנותיהן נבדקות אם טהורות הם כאמותיהן.

דבר אחר, אמר האלהים, והלא לא נגאלו ישראל ממצרים אלא בזכות המצוה הזאת, על ששמרו עצמן מן הזנות, וכן את מוצא כל נסים שעשה האלהים לישראל במצרים לא עשה אלא על ששמרו עצמן מן הערוה, שהיה המצרי משלשל דליו והיהודי משלשל דליו, זה ממלא דם, וזה ממלא מיס, שניהם שותים מן החבית, זה שותה דם, וזה שותה מים. צפרדע רואה ליהודי והיא בורחת ממנו, ורואה למצרי וקופצת עליו. בהמתן רועות כאחד, והיה הברד מניח לזו והורג לזו. ראה פלאים שהיה שם, וכן כל עשר מכות. באו לים ועשה להם יותר ממצרים, במצריס כתיב (שם ט, ג): הנה יד ה' הויה, ובים כתיב: היד הגדולה, שנאמר (שם יד, לא): וירא ישדאל את היד הגדלה.

אמר רבי יצחק וכי יש יד גדולה ויש יד קטנה, אלא גדולה (ממש) ממה שעשה במצרים עשה בים, הקפה שלישו של ים, שנאמר (שם טו, ח): קפאו תהמת בלב ים, והלב שלישו של אדם, והלכו בתוכו ביבשה, מה כתיב שם (שם שם, יד): שמעו עמים ירגזון, היו אמות העולם קורין תגר ואומרים משוא פנים יש כאן, אנו ערלים והם ערלים, להם (שם יד, ל): ויושע ה' ביום ההוא וגו', ולנו (תהלים קלו, טו): ונער פרעה וחילו בים סוף, באי זו זכות הוא עושה להם כל הנסים הללו. אמר להן הקדוש ברוך הוא (שיר השירים ו, ח): ששים המה מלכות ושמנים פילגשים, הרי מאה וארבעים, ולא מצינו אלא שבעים, שלשים בני חם, וארבעה עשר בני יפת, עשרים וששה בני שם, שנאמר (דברים לב, ח): יצב גבלת עמים למספר בני ישראל, וכמה הם (בראשית מו, כז): כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, והאמות שבעים, ואת אומר מאה וארבעים. אלא ששים משפחות יש בארץ שמכירין את אביהם ואינן מכירין את אמותיהן, ונקראו מלכות, ושמונים משפחות יש בארץ מכירין את אמותיהם ואינן מכירין את אביהן, ונקראו פילגשים, שהפילגשים חשודות, ושאר אינם מכירין לא אביהם ולא אמם אלא מעולמים, ועליהם נאמר (שיר השירים ו, ח): ועלמות אין מספר, וישראל, (שיר השירים שם, ט): אחת היא יונתי תמתי, גדלו במצרים (יחזקאל כג, כ): אשר בשר חמורים וגו', והן (שיר השירים ד, יב): גן נעול אחתי וגו'. אחת היא שקלקלה שס ופרסמה הכתוב, שנאמר (ויקרא כד, י): ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצדי, הוא המצרי שהרג משה, שלא יתפרסם הדבר בין המצריים, שנאמר (שמות ב, יב): ויך את המצרי וגו', אבל ישראל (תהלים צו, ז): הבו לה' משפחות עמים, כיון שראוהו כן, (שיר השירים ו, ט): דאוה בנות ויאשרוה וגו', באו לילך (שמות יג, כא כב): וה' הלך לפניהם וגו' לא ימיש וגו', והמן יורד והבאר עולה להרים להם. יורד המן מן השמים, והמים מן הארץ, ובשר מן הים (במדבר יא, לא): ויגז שלוים, מה שא נעשה לבריה בעולם, הרגישוה האמות ואמרו (שיר השירים שם, י): מי זאת הנשקפה וגו'. אמרו להם בניו של אלהים הן, אמרו להן אינן בני מצרים, לא כשם ששעבדו המצרים בזכרים לא כך שעבדו בנשים. מיד קפץ הדבור על משה אמר לו מנה את בני וידעו שהבנים בני אבותיהם, שנאמר (במדבר א, ב כ כב): שאו את וגו' בני ראובן וגו' לבני שמעון וגו' וכן כלם. אמר הקדוש ברוך הוא לסוטות אמותיכן גדלו בין הטמאים ולא נחשדו, ואתס גדלתם בין הטהורים ונחשדתם, לפיכך יבוא מעשה ידיהן של אותן שגדלו בין הטמאים והיו טהורות, ויבדקו ויוכיחו למי שגדל בין טהורים ונטמאו, לכך היו המים מן הכיור.

טו בכלי חרש (ה, יז), אמר רבי מאיר היא השקתהו יין משבח בכוסות משבחין, לפיכך כהן משקה אותה המים המרים במקדה של חרס. (שם): ומן העפר, מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה, זכתה יוצא ממנה בן כאברהם אבינו, דכתיב ביה (בראשית יח, כז): ואנכי עפר ואפר, לא זכתה תחזר לעפרה. רבותינו אמרו בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר, זכו בניו לשתי מצוות אפר פרה ועפר סוטה, אבל עפר כסוי לא מנה, מפני שהוא הכשר מצוה ואין ממנו הנאה. למה היה בודקה במים ובעפר, לפי שהאדם נברא מן העפר והיא נוצרה במים, לכך היא נבדקת במים ובעפר אם טהורה כבריתה. ומן העפר אשר יהיה, יכול יתקין בחוץ ויכניס, תלמוד לומר: בקרקע המשכן, אי בקרקע המשכן, יכול יחפר בדקר, תלמוד לומר: אשר יהיה, הא כיצד, יש שם הבא, אין שם תן שם. (במדבר שם): יקח הכהן ונתן אל המים, תני שלשה צריכין שיראו, עפר סוטה ואפר פרה ורק יבמה, משום רבי ישמעאל אמרו אף דם צפור של מצרע.

טז והעמיד הכהן את האשה (ה, יח), מקום שמעמידה בתחלה שם מעמידה בסוף. (שם): לפני ה', והלא כתיב למעלה (שם, טז): והעמדה לפני ה', אלא שהוא מודיעה לפני מי היא עומדת. (שם, יח): לפני ה' ופרע את ראש האשה, לכהן שנכנס לבית הקברות ועבדו ממתין בחוץ שלא יטמא, לא דיו להיות כרבו. כך שלא יאמר הכהן אני פורע ראש האשה ורוחו גסה עליו, לכך נאמר: לפני ה' ופרע. ופרע למה, שדרך בנות ישראל להיות ראשיהן מכסות, ולכך היה פורע ראשה ואומר לה, את פרשת מדרך בנות ישראל שדרכן להיות מכסות ראשיהן והלכת בדרכי העובדי כוכבים שהן מהלכות ראשיהן פרועות, הרי לך מה שרצית. (שם): ונתן על כפיה את מנחת הזכרון, אבא חנן אומר משום רבי אליעזר, מפני ליגעה כדי שתחזר בה, והלוא דברים קל וחמר אם חס המקום על עוברי רצונו, על אחת כמה וכמה שיחוס על עושי רצונו. (שם): מנחת קנאת הוא, יהיו כל מעשיה לשם קנאה. יכול אם לא היו כל מעשיה לשס קנאה לא תהא כשדה, תלמוד לומר: הוא. (שם): וביד הכהן יהיו מי המרים, מגיד הכתוב שאין המים נהפכין להיות מרים אלא בידי כהן.

דבר אחר, נקראו מרים על שב שמאררים את הגוף ומבערין את העון. (שם): המאררים, אמר רבי תנחומא מים המאררים, כנגד רמ"ח אברים שיש בה, וכנגד רמ"ח אברים שיש בנואף.

יז והשביע אתה הכהן (ה, יט), אין משביעין שתי סוטות כאחת, ואין שורפין שתי פרות כאחת, ולא עורפין שתי עגלות כאחת, ולא הורגין שני אנשים כאחד, ולא מסגירין שתים כאחד, ולא מחליטים שנים כאחד. (שם): ואמר אל האשה, בלשונה, ואל הגנב ואל הגזלן, בלשונם. (שם): אם לא שכב איש אתך, מלמד שפותח לה בזכות, אומר לה הרבה היין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה קדמוך ונשטפו אל תגרמי לשב הגדול שנכתב בקדשה שימחה על המים. אומר לפניה דברי אגדה ומעשים שארעו בכתובים הראשונים, כגון (איוב טו, יח): אשר חכמים יגידו. ואומר לפניה דברים שאינן כדאי לשמען היא וכל משפחות בית אביה, כגון מעשה ראובן בבלהה, ומעשה יהדדה בתמר שהודו על מעשיהם ולא בושו, מה היה סופן, נחלו חיי העולם הבא. (במדבר שם): ואם לא שטית טמאה תחת אישך, למה נאמר, לפי שמצינו שרבה הכתוב ארוסה ושומרת יבם לקנוי, יכול שיהיו שותות, תלמוד לומר: תחת אישך, את שהיא תחת אישה שותה, ואין אלו שותות. טמאה, להוציא דרך אברים. (שם): הנקי ממי המרים המאררים האלה, אמר רבי ישמעאל בתחלה מודיעה כחן של מים המרים, אומר לה בתי אומר לך המים המרים האלה למה הם דומים, לסם יבש הנתון על גבי בשר חי ואין מזיקו, כשהוא מוצא מכה מתחיל לחלחל, אף את אם טהורה את שתי ולא תמנעי שתהיה נקיה, הדא הוא דכתיב: הנקי ממי וגו', (שם, כ): ואת כי שטית, אין לי אלא כדרכה, שלא כדרכה מנין, תלמוד לומר (שם): וכי נטמאת. (שם): ויתן איש בך את שכבתו, להביא את הסריס. (שם): מבלעדי אישך, להביא את אשת הסריס, על הכל היה מתנה עמה.

יח והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה (ה, כא), אמר רבי זירא בשם רב שתי שבועות האמורות בסוטה למה, אחת קדם שנמחקה מגלה ואחת לאחר שנמחקה מגלה, לפי שאין מקדם ומאחר בתורה. ורבנן אמרין אחת שבועה שיש עמה אלה ואחת שבועה שאין עמה אלה, כיצד היא שבועה שיש עמה אלה, באומר לה משביעני עליך שלא נטמאת, ואם נטמאת יבואו בך. (שם): ואמר הכהן לאשה, פרט לחרשת. (שם): יתן ה' אותך, אוי להם לרשעים שעושים מדת רחמים אכזריות, בכל מקום שנאמר ביו"ד ה"א מדת רחמים, שנאמר (שמות לד, ו): ה' ה' אל רחום וחנון, וכאן מדת אכזריות, (במדבר שם): לאלה ולשבעה. יכול עצמה של אשה לאלה ולשבעה, אמר (שם): בתוך עמך, לומר שיהיו הכל נשבעות בך ולוטות זו את זו ואומרות אם עשית חפץ זה יהא סופך כסופה של פלונית. (שם): בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה, תני (ספרי נשא יח): הרי הוא אומר בסוטה בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה, ממקום שהתחלה בעברה משם התחלה הפרענות, ירך התחלה בעברה ואחר כך בטן, לפיכך תתקלל הירך תחלה ואחר כך הבטן, ושאר הגוף לא פלט שנאמר (במדבר ה, כז): והיתה האשה לאלה בקרב עמה. וכן את מוצא באנשי דור המבול, אדם התחיל בעברה תחלה, שנאמר (בראשית ו, ה): וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, לקו תחלה, ושאר לא פלטו, שנאמר (שם ז, כג): וימח את כל היקום וגו'. קטני סדום התחילו בעברה תחלה (שם יט, ד): ואנשי סדם נסבו וגו', אף הם לקו תחלה ושאר לא פלטו, שנאמר (שם שם, יא): ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים. פרעה התחיל בעברה תחלה, שנאמר (שמות א, כב): ויצו פרעה לכל עמו (שם שם, ט י): ויאמר אל עמו, הבה, הוא לקה תחלה והשאר לא פלטו, שנאמר (שם ז, כט): ובכה ובעמך. מרגלים הם התחלו בעברה תחלה, שנאמר (במדבר יג, לב): ויציאו דבת הארץ, אף הם לקו תחלה ושאר לא פלטו, שנאמר (שם יד, לז): וימתו האנשים מוצאי דבת הארץ, ואומר (שם שם, לה): אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה. שכני ארץ ישראל הם התחילו בעברה תחלה, שנאמר (ירמיה יב, יד): כה אמר ה' על כל שכני, אף הם לקו תחלה, שנאמר (שם): (לכן) כה אמר ה', הנני נתשם מעל אדמתם. נביאי ישראל הם התחילו בעברה תחלה, שנאמר (שם כג, טו): כי מאת נביאי ירושלים יצאה חנפה לכל הארץ, אף הם לקו תחלה ושאר לא פלטו, שנאמר (שם כט, כב): ולקח מהם קללה.

יט ובאו המים המאררים האלה במעיך (ה, כב), אין לי אלא במעיך, ומנין אף בכל אבר ואבר ובכל שערה ושערה, תלמוד לומר: ובאו, (שם, כז): ובאו, אף בכל אבר ואבר ובכל שערה ושערה. (שם, כב): לצבות בטן ולנפל ירך, רבן גמליאל אומר מנין כשם שהמים בודקין את האשה כך בודקין את האיש הנואף, תלמוד לומר: לצבות בטן ולנפל ירך. (שם): ואמרה האשה, ולא אלמת. (שם): אמן אמן, אמן על השבועה, אמן על האלה. אמן מאיש זה, אמן מאיש אחר, אמן לשעבר, אמן לעתיד לבוא, אמן שא נטמאתי מן הארוסין, אמן שא נטמאתי מן הנשואין.

כ וכתב את האלת האלה (ה, כג), ולמה מים, ממקום שבאת. ועפר, למקום שהיא הולכת. וכתב, לפני מי שהיא עתידה לתן דין וחשבון. את האלת, יכול כל האלות שבתורה היה כותב, תלמוד לומר: האלה. (שם): הכהן, פסל הכתוב בישראל. (שם): בספר, ולא בניר. (שם): ומחה אל מי, רבי זכריה חתניה דרבי לוי משתעי הדין עובדא, דרבי מאיר הוה יליף דריש בכנישתא בכל ערובת שבה, והות תמן חדא אתתא יליפה שמעת קליה, חד זמן איעני דרשה, אזלה בעיה מיעל לביתה ואשכחת בוצינא מטפי. אמר לה בעלה הן הוית, אמרה ליה הוינא שמעת קליה דדרושה. אמר לה כך וכך לא הוי אתתא עללת להכא עד זמן דהיא אזלא רקקה באפוי דדרושה, צפה רבי מאיר ברוח הקדש ועבד גרמיה חשש עיניה, אמר כל אתתא דחכמה מלחש לעינא תיתי תלחש, אמרין לה מגירתא הא ענתיך תיעולין לביתיה, עבדי גרמך לחשה ואת רקקה גו עיניה. אתת לגביה, אמר לה חכמה אנת מלחיש לעינא, מן אימתיה עלה אמרת ליה לא. אמר לה ורקית בגוה שבעה זמנין והיא טב לה, מן דרקית אמר לה אזלין אמרין לבעליך חד זמן אמרת לי והא דרקית שבעה זמנין. אמרין ליה תלמידוי רבי כך מבזים דברי תורה, אלו אמרת לן לא הוינן משלחין ומייתין ליה ומלקין ליה ספסלה ומרעיין ליה לאנתתיה. אמר להם לא יהא כבוד מאיר גדול מכבוד קונו, ומה אם שם הקדוש שנכתב בקדשה אמר הכתוב שימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, וכבוד מאיר לא כל שכן. (שם): אל מי המרים, אמר אבוה דשמואל צריך לתן מר לתוך המים, שנאמר: מי המרים, שמרים כבר.

כא והשקה את האשה וגו' (ה, כד), תני (סוטה יט, א): היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה, שנאמר: והשקה את האשה וגו', ואחר כך (במדבר ה, כה): ולקח הכהן וגו', (שם שם, כד): ובאו בה המים המאררים למרים, תני כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו, שנאמר: ובאו, ובאו, דברי רבי עקיבא. וכן היה דורש רבי עקיבא ששה קראי כתיב, באו ובאו, באו ובאו, חד לצואה דידיה וחד לצואה דידה, חד לעשיה דידיה וחד לעשיה דידה, חד לבדיקה דידיה וחד לבדיקה דידה. המים המאררים למרים, מה תלמוד לומר למרים, אלא שהיו עושים בה מיני פרעניות משנים, היתה מלבנת עושין אותה שחורה, מאדמת, עושין אותה ירקה, וסרח פיה ותפח צוארה, יהא בשרה נשל, תהא זבה, תהא מתעטשת, תהא מתפרקת אברים.

כב ולקח הכהן מיד האשה (ה, כה), ולא מיד שלוחה. מיד האשה, אמר ליה רבי אלעזר לרבי יאשיה מנין למנחת סוטה שטעונה תנופה בבעלים, אמר לו אתיא יד יד משלמים, כתיב הכא: ולקח הכהן מיד האשה, וכתיב התם (ויקרא ז, ל): ידיו תביאינה את אישי ה', מה כאן כהן אף להלן כהן, ומה להלן בעלים אף כאן בעלים. הא כיצד, מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניך. (במדבר ה, כה): את מנחת הקנאות, מגיד שמביאה מנחה אחת לשם שתי קנאות. (שם): והניף את המנחה לפני ה', במזרח, שבכל מקום שנאמר: לפני ה', הוא במזרח עד שיפרט לך הכתוב. (שם): והקריב אתה אל המזבח, למד על מנחת סוטה שטעונה תנופה והגשה.

כג וקמץ הכהן מן המנחה וגו' (ה, כו), מן המנחה המחברת, שלא תהא מנחת בתוך שני כלים וקומץ. (שם): והקטיר המזבחה, מן הקטרת שאנו עתידין לרבות. כיצד מקטירו, מולחו ונותנו על גבי אשים, דכתיב (ויקרא ב, יג): וכל קרבן מנחתך וגו'. (במדבר שם): ואחר ישקה את האשה את המים, מה תלמוד לומר והלוא כבר נאמר (שם שם, כד): והשקה את האשה, אלא להביא את שרשומו נכר. (שם שם, כז): והשקה את המים, למה נאמר, לומר לך שאם נמחקה מגלה ואמרה איני שותה, היה רבי אליעזר אומר מכין אותה ברחבו של סיף ומערערים אותה ומשקים אותה על כרחה. (שם): והיתה אם נטמאה, בין כדרכה בין שלא כדרכה, (שם): ותמעל מעל באישה, מגיד הכתוב שמעילת הבעל גורם, לפי שמצינו טמאה בשאר עריות, יכול אם נטמאת באחת מהן שהמים יבדקו אותה, תלמוד לומר: ותמעל מעל באישה, שמעילת בעלה גורמת לה שתבדק. (שם): ובאו בה המים וגו', מלמד שהם מתחלחלים בכל אבריה. (שם): וצבתה בטנה וגו', כתוב אחד אומר (שם, כא): בתת ה' את ירכך וגו', הקדים ירך לבטן, וכתוב אחד אומר: וצבתה בטנה ונפלה ירכה, הקדים בטן לירך. רבנן אמרי כי ליט ירך והדר בטן ליט, כשם שהתחילה בעברה תחלה, מיא כי בדקי כארחייהו בדקי. איתיבין בקללה נמי כתיב (שם, כב): לצבות בטן ולנפל ירך, לא תברא, ההוא דמודע לה כהן דבטן ברישא הדר ירך, שלא להוציא לעז על המים המרים. (שם, כז): והיתה האשה לאלה בקרב עמה, שתהא מפרסמת לכל.

כד תני (סוטה ח, ב): היה רבי מאיר אומר, מנין שבמדה שאדם מודד בה מודדים לו, שנאמר (ישעיה כז, ח): בסאסאה בשלחה תריבנה, אין לי אלא דבר שהוא סאה, מנין למודד בתרקב וחצי תרקב קב וחצי קב, רבע וחצי רבע, תומן ועוכלא מנין, שנאמר (שם ט, ד): כי כל סאון סאן ברעש, רבה כאן סאות הרבה: אין לי אלא דבר הבא במדה, מנין שאפלו פרוטות מצטרפות לחשבון גדול, תלמוד לומר (קהלת ז, כז): אחת לאחת למצא חשבון, בנהג שבעולם אדם נכשל בעברה שחיבין עליה מיתה בידי שמים, מת שורו, אבדה תרנגלתו, אבדה צלוחיתו, נכשל באצבעו, החשבון מתמצה, אחת מתארעה לאחת והחשבון מתמצה. כמה הוא מצוי חשבון, עד אחד. וכן את מוצא בסוטה שבמדה שמדדה בה מודדין לה, היא עמדה לפניו כדי שתהא נאה בעיניו, לפיכך כהן מעמידה לפני הכל להראות את קלונה, שנאמר (במדבר ה, יח): והעמיד הכהן את האשה לפני ה', זה שער ניקנור. היא פרסה סודרין נאין על ראשה, לפיכך כהן נוטל כפה מעל ראשה ונותנה תחת כפות רגליה. היא קשטה לו פניה, לפיכך פניה מוריקות. היא כחלה לו עיניה, לפיכך עיניה בולטות. היא קלעה לו שערה, לפיכך כהן סותר את שערה. היא הראתה לו באצבעותיה, לפיכך צפרניה נושרות. היא חגרה לו בצלצול, לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר למעלה מדדיה. היא פשטה לו ירכה, לפיכך ירכה נופלת. היא קבלתו על כרסה, לפיכך בטנה צבה. היא האכילתו מעדני עולם, לפיכך קרבנה מאכל בהמה. היא השקתו יין משבח בכוסות משבחות, לפיכך כהן משקה מים המרים במקדה של חרס. היא עשתה בסתר, יושב בסתר עליון שם בה פנים, שנאמר (איוב כד, טו): ועין נאף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים.

דבר אחר, היא עשתה בסתר המקום פרסמה בגלוי, שנאמר (משלי כו, כו): תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל, אנשי דור המבול לא נתגאו לפני המקום אלא מתוך טובה שהשפיע להם, שנאמר (איוב כא, ט יג): בתיהם שלום מפחד וגו' שורו עבד וגו' ישלחו כצאן עויליהם וגו' ישאו כתף וכנור וגו' יכלו בטוב ימיהם וגו', היא גרמה להם (שם שם, יד טו): ויאמרו לאל סור ממנו וגו' מה שדי כי נעבדנו וגו'. אמרו (סדום) דור המבול הואיל ואין לו עלינו טרחות אלא שתי טפות של גשמים הללו, אין אנו צריכין, יש לנו מעינות ונחלים שאנו מסתפקים מהם מים בין בימות החמה בין בימות הגשמים, שנאמר (בראשית ב, ו): ואד יעלה מן הארץ וגו'. אמר להם הקדוש ברוך הוא בטובה שהטבתי לכם בה אתם מתגאים לפני, בה אני נפרע מכם, שנאמר (שם ז, יא כג): ביום הזה נבקעו וגו' וימח את כל היקום וגו'. רבי יוסי בן דורמסקית אומר הם לא נתגאו לפני המקום אלא בגלגל העין שדומה למים, שנאמר (שם ו, ב): ויראו בני האלהים את בנות האדם, אף המקום לא נפרע מהם אלא בגלגל המים הדומה לעין, שנאמר: ביום הזה נבקעו וגו'. אנשי המגדל לא נתגאו לפני המקום אלא בשביל טובה שהשפיע להם, שנאמר (שם יא, א ב): ויהי כל הארץ שפה וגו' ויהי בנסעם מקדם וגו', ואין ישיבה אלא אכילה ושתיה, שנאמר (שמות לב, ו): וישב העם לאכל ושתו, היא גרמה להם, שנאמר (בראשית יא, ד): ויאמרו הבה נבנה לנו וגו', ובה נפרע מהם הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שם שם, ח ט): ויפץ ה' אתם משם וגו' על כן קרא שמה בבל וגו'. אנשי סדום לא נתגאו לפני המקום אלא בשביל טובה שהשפיע להם, מהו אומר בארצם (איוב כח, ה ח): ארץ ממנה יצא לחם וגו' מקום ספיר וגו' נתיב לא ידעו עיט וגו' לא הדריכוהו בני שחץ וגו'. אמרו סדום הואיל ומזון יוצא מארצנו, כסף וזהב יוצא מארצנו, אבנים טובים ומרגליות יוצאות מארצנו, אין אנו צריכין שיבוא אדם אצלנו, שאין באין אלינו אלא לחסרנו, נעמד ונשכח את הרגל מבינותינו. אמר להם המקום בטובה שהטבתי לכם אתם מבקשים לשכח את הרגל מבינותיכם, אני אשכח אתכם מן העולם, מהו אומר (שם שם, ד): פרץ נחל מעם גר וגו', (שם יב, ה ו): לפיד בוז לעשתות שאנן וגו' ישליו אהלים וגו', היא גרמה להם (שם): לאשר הביא אלוה בידו, וכן הוא אומר (יחזקאל טז, מח מט): חי אני נאם ה' אלהים אם עשתה סדם אחותך היא ובנותיה כאשר עשית את ובנותיך, הנה זה היה עון סדום אחותך וגו', וכל כך למה (שם): ויד עני ואביון לא החזיקה וגו'. מצרים לא נתגאו לפני המקום אלא במים, שנאמר (שמות א, כב): ויצו פרעה לכל עמו וגו' כל הבן הילוד וגו', אף המקום לא נפרע מהם אלא במים, שנאמר (שם טו, ד): מרכבת פרעה וגו'. סיסרא לא נתגאה לפני המקום אלא בשביל לגיונות שאין מקבלין שכר, שנאמר (שופטים ה, יט): באו מלכים נלחמו וגו' אז נלחמו וגו', אף הקדוש ברוך הוא לא נפרע מהם אלא בלגיונות שאין מקבלין שכר, שנאמר (שם שם, כ): מן שמים נלחמו וגו', לא זזו משם ולא ספנוהו מפני שהוא גוליר. שמשון מרד בעיניו, שנאמר (שם יד, ג): ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, אף הוא לקה בעיניו, שנאמר (שם טז, כא): ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו. כתוב אחד אומר (שם יד, א): וירד שמשון תמנתה, וכתוב אחד אומר (בראשית לח, יג): הנה חמיך עלה תמנתה, רב אמר שתי תמנות היו אחת של יהודה ואחת של שמשון.

אמר רבי איבו בר נגרי, כגון הדא בית מעון, שיורדים לה מפלוגתא ועולים לה מטבריא. רבי סימון אומר תמנתה אחת היתה ולמה כתיב בה ירידה ועליה, אלא של יהודה שהיתה לשם שמים, לפיכך כתיב בה עליה, של שמשון שלא היתה לשם שמים, לפיכך כתיב בה ירידה. כתיב (שופטים יד, ה): ויבאו עד כרמי תמנתה, אמר רבי שמואל בר רב יצחק מלמד שהיו אביו ואמו מראים לו כרמי תמנתה זרועים כלאים ואומרים לו כשם שכרמיהם זרועים כלאים כך בנותיהם זרועות כלאים. (שם שם, ד): ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא, אמר רבי אלעזר בשבעה מקומות כתיב (דברים ז, ג): לא תתחתן בם, אמר רבי אבין לאסר שבעה עממים, וכה הוא אומר הכן, אמר רבי יצחק (משלי ג, לד): אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. תני (סוטה ט, ב): רבי אומר תחלת קלקולו בעזה, לפיכך לקה בעזה, תחלת קלקולו בעזה, דכתיב (שופטים טז, א): וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה ויבא אליה, לפיכך לקה בעזה, דכתיב (שם שם, כא): ויורידו אותו עזתה ויאסרוהו בנחשתים ויהי טוחן בבית האסורים. איתיבון והכתיב (שם יד, א): וירד שמשון תמנתה, אמר רבי שמואל בר נחמן דרך נשואין היו של תמנתה, אבל תחלת קלקולו בעזה היתה. (שם טז, ד): ויהי אחרי כן ויאהב אשה בנחל שורק וגו', מהו בנחל שורק, שנעשה כאילן שאין עושה פרות, כך כיון שנשתלש בחטא נעשה מועד לעברה. (שם): ושמה דלילה, רבי אומר אלמלא לא נקרא שמה דלילה היתה ראויה שתקרא כן, דלדלה את כחו, דלדלה את מעשיו, דלדלה את לבו. כתיב (שם שם, יח): ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו וגו', מנא ידעה, אמר רבי חנן נכרין דברי אמת. נחמני אמר ידעה ביה באותו צדיק דלא מפיק שם שמים לבטלה, כיון דאמר לה (שם שם, יז): נזיר אלהים אני, אמרה השתא ודאי קשטא קא אמר. דלדלה את כחו, דכתיב (שם שם, יט): ויסר כחו מעליו. (שם שם, כא): ויהי טוחן בבית האסורים, אמר רבי יוחנן אין טחינה אלא לשון עברה, וכן הוא אומר (איוב לא, י): תטחן לאחר אשתי וגו', מלמד שכל אחד ואחד הביא לו אשתו בבית האסורין כדי שתתעבר ממנו, הינו דאמרי אינשי, קמי דשתי חמרא, חמרא. קמי רפוקא גרידא דיבלא.

אמר רבי יצחק דבי רבי אמי לפי שנתאוה שמשון לדבר טמא לפיכך נתלו חייו בדבר טמא, שנאמר (שופטים טו, יט): ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי ויצאו וגו' (שם טז, כח): ויקרא שמשון אל ה' ויאמר ה' אלהים זכרני נא וגו', מה זכירה היתה לו אצל הקדוש ברוך הוא והוא מתאוה לזנות, אמר רבי יהודה בשם רב אמר שמשון לפני הקדוש ברוך הוא, רבון העולמים זכר לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום. מהו (שם): האלהים ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים, אמר רב אחא אמר לפניו רבון העולם, תן לי שכר עיני אחת בעולם הזה ושכר עיני אחת תהא מתקנת לי לעתיד לבוא. אבשלום בשערו מרד, שהיה מתגאה בו, שנאמר (שמואל ב יד, כה כו): וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל, ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים וגו', לפיכך נתלה בשערו, שנאמר (שם יח, ט): ויחזק ראשו באלה ויתן בין השמים. תני (נזיר ד, ב): רבי יהודה הנשיא אומר אבשלום נזיר עולם היה, אחד לשנים עשר חדש היה מגלח, שנאמר (שמואל ב טו, ז ח): ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי, כי נדר נדר עבדך וגו'. ומגלח אחד לשנים עשר חדש, שנאמר (שם יד, כו): והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח וגו', יליף ימים, ימים, מבתי ערי חומה, דכתיב (ויקרא כה, כט): ימים תהיה גאלתו, מה להלן שנים עשר חדש אף כאן שנים עשר חדש. רבי נהוראי אומר מגלח אחד לשלשים יום, יליף ליה מכהנים שנאמר בהם (יחזקאל מד, כ): וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו, ויותר משלשים יום הוי פרע, וגבי כהנים מה טעם אין רשאין לגדל פרע משום כבוד, הכי נמי אכא כבוד. רבי יוסי אומר מגלח מערב שבת לערב שבת, שכן מצינו בבני טבריה ובני צפורי מגלחין מערב שבת לערב שבת. (שמואל ב יד, כו): ושקל את שער ראשו מאתים שקלים וגו', אבשלום אמר רבי חנינא כחרובית גדולה היה, יכול ככידון, רבי ביבי בשם רבי יוחנן אומר בדין (בדין) היה עשוי, אמר רבי חנינא כד סלקית להכא נסבית אזורי ואזוריה דברי ואזוריה דחמריה מקפא כורתא דחרוביתא דארעא דישראל ולא מטון, קצית חד חרוב ונגר מלא ידי דבש. אבא שאול אומר קובר מתים הייתי פעם אחת נפתחה מערה מתחתי ועמדתי בגלגל עיניו של מת עד חוטמי, כשחזרתי לאחור אמרו לי של אבשלום היתה. שמא תאמר אבא שאול ננס היה, לאו, אלא אבא שאול ארך בדורו היה ורבי טרפון מגיע לכתפו היה. רבי טרפון ארך בדורו היה ורבי עקיבא מגיע לכתפו, רבי עקיבא ארך בדורו היה ורבי מאיר מגיע לכתפו, רבי מאיר ארך בדורו היה ורבי מגיע לכתפו, רבי ארך בדורו היה ורב מגיע לכתפו, רב ארך בדורו היה ורב יהודה מגיע לכתפו, רב יהודה ארך בדורו היה ואדא דיאלא מגיע לכתפו, פשתיבנא דפומבדיתא קאי לאדא דיאלא עד פלגיה, כלי עלמא קימי ליה לפשתיבנא דפומבדיתא עד פלגיה. כתוב (שמואל ב יד, כה): וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד, יכול בכל תלמוד לומר (שם): מכף רגלו ועד קדקדו לא היה בו מום, ודכותיה (שמואל א ט, ב): ולו היה בן ושמו שאול בחור וטוב, יכול בכל תלמוד לומר (שם): משכמו ומעלה גבה מכל העם. תני דבי רבי ישמעאל בעת שנתלה אבשלום באלה, שקל ספסירא בעא למפסקיה, באותה שעה נבקע שאול מתחתיו, ולפי שבא על עשר פלגשי אביו, שנאמר (שמואל ב טו, טז): ויעזב המלך את עשר נשים, ואומר (שם טז, כב): ויבא אבשלום אל פלגשי אביו, לפיכך נתנו בו עשר לונכיאות, שנאמר (שם יח, טו): ויסבו עשרה גערים. כתיב (שם שם, יח): ואבשלם לקח ויצב לו בחיו, מאי לקח, אמר רבי שמעון בן לקיש שלקח מקח רע לעצמו. (שם): את מצבת אשר בעמק המלך, אמר רבי חנינא בר פפא בעצה עמקה של מלכו של עולם, שנאמר (שם יב, יא): כה אמר ה' הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך וגו'. ודכותיה (בראשית לז, יד): וישלחהו מעמק חברון, אמר רבי חנינא בר פפא בעצה עמקה של אותו צדיק שקבור בחברון, (שם טו, יג): ידע תדע כי גר יהיה זרעך וגו', (שמואל ב יח, יח): כי אמר אין לי בן, וכתוב אחד אומר (שם יד, כז): ויולדו לאבשלום שלושה בנים ובת אחת ושמה תמר, אמר רבי יצחק בר אכדימי שלא היה לו בן ראוי למלכות, ולפי שגנב אבשלום שלש גנבות, לב אביו, ולב בית דין, ולב אנשי ישראל, לפיכך נקבעו בו שלשה שבטים בלבו, (שם יח, יד): ויתקעם בלב אבשלום עודנו חי בלב האלה. לב אביו מנין (שם טו, ז): ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך וגו', כל ימיו של דוד לא מלך אלא ארבעים שנה, הכא הוא אומר הכן, אלא משעה ששאלו ישראל מלך, (שם שם, ח): כי נדר נדר עבדך וגו', אמר ליה מאן את בעי כדון, אמר ליה כתב לי חד פתק דתרין גברין דנסיבון עמי. אמר ליה אמר לי למאן את בעי, אמר ליה כתב לי סתם למאן דאנא בעי אנא נסכ, כתב ליה סתם, אזל וצמת ליה תרין תרין גברין, עד דצמת ליה מאתן גברין, הדא הוא דכתיב (שם שם, יא): ואת אבשלום הלכו מאתים איש מירושלים קראים והלכים לתמם ולא ידעו כל דבר. קראים מדוד, והלכים לתמם מאבשלום, ולא ידעו כל דבר מעצת אחיתפל.

אמר רבי הונא בשם רבי אחא כלם ראשי סנהדראות היו, וכיון דחמון מליה אתין לחלופין, אמרו רבון העולמים נפלה נא ביד דוד ואל יפל דוד בידינו, שאם נופלים אנו ביד דוד מתרחם עלינו, ואם נופל דוד בידינו אין אנו מתרחמים עליו, שנאמר (תהלים נה, יט): פדה בשלום נפשי וגו', הרי שגנב לב אביו. לב בית דין, (שמואל ב טו, ד ו): ויאמר אבשלום מי ישמני שפט בארץ וגו' והיה בקרב איש להשתחות לו וגו' ויעש אבשלום כדבר הזה לכל ישראל, לב אנשי ישראל מנין (שם): ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל. וכן סנחריב לא נתגאה לפני המקום אלא על ידי מלאך, שנאמר (ישעיה לז, כד): ביד עבדיך חרפת ה', ואבוא מרום קצו וגו', אף הקדוש ברוך הוא לא נפרע ממנו אלא על ידי מלאך, שנאמר (מלכים ב יט, לה): ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו'. כלם מלכים קושרי כתרים בראשיהם. נבוכדנצר אמר אין כל באי עולם כדאין לשרות ביניהם, עשה לו עב קטנה ודר בתוכה, שנאמר (ישעיה יד, יד): אעלה על במתי עב אדמה לעליון, אמר לו הקדוש ברוך הוא (שם שם, יג יד): אתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגו', אני אורידך אל שאול, הדא הוא דכתיב (שם שם, טו): אך אל שאול תורד וגו', אמר לו אתה אמרת אין כל באי עולם כדאין לשרות ביניהם, אתה אין אתה כדאי לשרות ביניהם, (דניאל ד, כט): ומן אנשא לך טרדין ועם חיות ברא מדרך וגו', (שם שם, ל): בח שעתא מלתא ספת וגו', (שם שם, כו): לקצת ירחין תרי עשר וגו'.

כה ואם לא נטמאה האשה (ה, כח), לשעבר, (שם): וטהרה הוא, לעתיד לבוא. אותה שעה (שם): ונקתה, מן האלות ומן השבועה, (שם): ונזרעה זרע, רבי אליעזר אומר כדאי הוא הצער שינתן לה בנים בשכרה, שאם היתה עקרה, נפקדת. רבי יהושע אומר אם כן ילכו כל העקרות ויקלקלו בשביל שיפקדו, וזו שישכה הפסידה. מה תלמוד לומר: ונקתח וגזרעה זרע, שאם היתה יולדת בצער, היתה יולדת ברוח. נקבות, יולדת זכרים. שחורים, יולדת לבנים. קצרים, יולדת ארכים. יולדת לשתי שנים, יולדת בכל שנה. יולדת אחד, יולדת שנים. רבי שמעון אומר אין נותנין שכר לעברה, אלא לפי שהיתה אסורה לזרע לשעבר, יכול תהא כן לעתיד לבוא, תלמוד לומר: ונקתה ונזרעה זרע, מתרת היא לזרע מעתה.

כו זאת תורת הקנאת (ה, כט), אין לי אלא לשעה, לדורות מנין, תלמוד לומר: זאת תורת הקגאת. הקנאת, המקנא יקנא כשילו וכבית עולמים, יכול אף בבמה, תלמוד לומר: זאת. (שם): אשר תשטה אשה, להביא את מי שנתחרש בעלה או שנשתטה או שהיה חבוש בבית האסורים, שבית דין מקנאין להם לפסלן מכתבתן, או אף להשקותן, תלמוד לומר (כמדבר ה, טו): והביא האיש את אשתו אל הכהן, האיש משקה ואין בית דין משקין. (שם שם, כט): תחת אישה ונטמאה, להוציא את הארוסה ואת היבמה.

כז או איש אשר תעבר וגו' (ה, ל), איש, או איש, לרבות כהן וסריס שיקנאו. (שם): והעמיד את האשה לפני ה', לרבות אשת כהן ואשת סריס שהן שותות. (שם): ועשה לה את כל התורה הזאת, כל מה שאמור בפרשה, ללמדך שדבר אחד מעכב. (שם, לא): ונקה האיש מעון, מגיד שהוא בנשיאות עון עד שלא תשתה האשה, אבל לאחר שתשתה ונקה האיש מעון. (שם): והאשה ההוא תשא את עונה, שמעון בן עזאי אומר בטהורה הכתוב מדבר, הואיל והביאה את עצמה לידי דברים הללו אף היא לא תצא מידי פרענות.

כח איש איש וגו' (ה, יב), אין במשמע אלא אשתו הנשואה לקנוי, ומנין את מרבה ארוסתו ושומרת יבם שהוא מקנא להן להשקותן כשינשאו, ולקנאות כל הנשים שיש בהן הויה, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין כדי לאסרן אבועל כבעל, (שם): דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, לפי שנאמר (במדבר ה, טו): והביא האיש את אשתו, האיש משקה ואין כית דין משקין, או האיש מקנא ואין בית דין מקנאין, (שם שם, יב יד): דבר אל בני ישראל, וקנא, לרבות בית דין שיקנאו. דבר אל בני ישראל, על ידי ישראל מקנאין ואין מקנאין לא על ידי עובדי כוכבים לא על ידי תושבים. או בני ישראל, פרט לגרים, אמר רב איש איש, לרבות את הגרים.

דבר אחר, איש איש, לעשות אשה כאיש, דברי רבי עקיבא.

דבר אחר, איש איש, לרבות חרש, שוטה, ואשת שעמום, ושהלך בעלה למדינת הים והיה חבוש בבית האסורין, שבית דין מקנאין להם לפסלן מכתבתן, יכול אף להשקותן, תלמוד לומר (שם שם, טו): והביא האיש את אשתו וגו' (שם שם, יב): כי תשטה אשתו, בראויה לאישה הכתוב מדבר, להוציא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, וכדברי עקביא בן מהללאל אף המשחררת והגיורת. וחכמים אומרים, משקים. אמרו לו והרי כרכמית שפחה משחררת היתה בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון. כלשון הזה אמר להם דוגמא השקוה, ונדוהו ומת בנדויו, וסקלו בית דין את ארונו. מה אנן קימין, אם בישראל שנשא גיורת, כבר כתיב (שם): בני ישראל, ולא גרים. אם בגר שנשא בת ישראל, כבר כתיב (שם שם, טו): והביא האיש את אשתו, אלא כן אנו קימין בגר שנשא גיורת. מה טעמיה דעקביא, (שם שם, יב): בני ישראל, ולא גרים. מה טעמיהו דרבנן, (שם): ואמרת אלהם, לרבות כל האמור בפרשה, מה אמור בפרשה, (שם שם, יג): ושכב איש אתה, מי ששכיבתה אוסרתה על בעלה מקנא ומשקה. (שם שם, יב): ומעלה בו מעל, מעילה על דבר ערוה או מעילה על דבר ממון, כשהוא אומר (שם שם, יג): ושכב איש אתה שכבת זרע, הרי מעילה על דבר ערוה ולא על דבר ממון. ומעלה בו מעל, אין מעל בכל מקום אלא שקור, וכן הוא אומר (דברי הימים א ה, כה): וימעלו באלהי אבתיהם וגו', (יהושע ז, ב): וימעלו בני ישראל מעל בחרם וגו'.

כט ושכב איש אתה (ה, יג), להוציא את הקטן שאינו איש. אתה, ולא אחותה. לומר ששכיבתה מזנותה אוסרתה על בעלה, אבל אם שכב בעלה עם אחותה, אינה אסורה היא על בעלה, שאינה נאסרת על בעלה בשכיבת אחותה, שהיה בדין שתאסר, שאם במקום שבא על אסור קל, זה הבא על אשת איש שהוא אסור קל, שאין האוסרה אוסרה כל ימיו, לפי שהיא נתרת בגט, נאסר האוסר, זה הבעל, שנאסרה לו אשתו אחר שזנתה. מקום שבא על אסור חמור, כגון הבא על אחות אשתו ועל חמותו שהוא אסור חמור, שהאוסרה אוסרה כל ימי האסור, זו אשתו שהיא אוסרת על בעלה אמה ואחותה, אינו דין שנאסר האוסר, זו אשתו, שתהא ראויה שתאסר בשכיבת אחותה ואמה. תלמוד לומר: אותה, אותה, שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה וחמותו אוסרתה. (במדבר ה, יג): ונעלם מעיני אישה, להוציא את הסומא. (שם): ונסתרה והיא נטמאה, אין עדים לטמאה אבל יש עדים לסתירה, או אין עדים לא לטמאה ולא לסתירה, אם אמרתי כן אף היא מתרת לבעלה, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון, אין עדים לטמאה אבל יש עדים לסתירה. (שם): ועד אין בה, בשני עדים הכתוב מדבר, אתה אומר בשני עדים הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בעד אחד, תלמוד לומר (דברים יט, טו): לא יקום עד אחד באיש וגו', שאין תלמוד לומר אחד, אלא בנה אב כל מקום שנאמר עד, הרי הוא בכלל שנים, עד שיפרט לך הכתוב אחד. (במדבר שם): והוא לא נתפשה, להוציא את האנוסה שמתרת לבעלה, או יכול בין ישראל בין בכהנה, אמרת מה אם שרצים קלים שהיא טמאה קלה עשו בה אונס כרצון בכהנה, סוטה חמורה דין הוא שעושה אונס כרצון בכהנה.

ל ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו (ה, יד), שלא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש אלא מתוך דבר של אימה. תניא (סוטה ב, ב): המקנא לאשתו רבי אליעזר אומר מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו. רבי יהושע אומר מקנא על פי שנים ומשקה על פי שנים, מה טעמיה דרבי יהושע (דברים כד, א): כי מצא בה ערות דבר, ערוה, זו הסתירה. דבר, זה הקנוי. כי מצא, אין מציאה בכל מקום אלא בעדים. רבי אליעזר אומר ערוה שהיא באה מכח דברו. כיצד הוא מקנא לה, אומר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני, ודברה עמו, עדין היא מתרת לביתה ומתרת לאכל בתרומה. נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה כדי טמאה, אסורה לביתה ואסורה לאכל בתרומה, ואם מת, חולצת ולא מתיבמת. אל תדברי לשון נקי הוא מתניתא, שאינו אומר אלא על הטמאה. וקנא את אשתו, רבי אליעזר אומר חובה, רבי יהושע אומר רשות.

אמר רבי אלעזר בן רבי יוסי קומי רבי יוסי אתיא דרבי אליעזר כבית שמאי ורבי יהושע כבית הלל, דרבי אליעזר כבית שמאי, דבית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר, מצא בה דברים כעורים, לגרשה אינו יכול שלא מצא בה ערוה, לקימה אינו יכול שמצא בה דברים כעורים, לפום כן הוא אומר חובה. ורבי יהושע כבית הלל, דבית הלל אומרים אף אם הקדיחה תבשילו, לפום כן אומר רשות, רצה לקנאות יקנא לגרש יגרש. (במדבר ה, יד): והוא נטמאה או עבר עליו וגו', היה רבי ישמעאל אומר מה תלמוד לומר: והוא נטמאה, והיא לא נטמאה, אם היא טמאה למה שותה, ואם טהורה היא למה הוא משקה, אלא בא הכתוב ללמדך שלעולם אין משקין אלא על הספק. ומכאן אתה דן לשרץ, מה סוטה שלא עשה בה אנס כרצון ושוגג כמזיד דין הוא שנעשה בו ספק כודאי, אף שרץ כן. ומה סוטה רשות היחיד, אף שרץ רשות היחיד. ומה סוטה דבר שיש בו דעת לשאל, אף שרץ יש בו דעת לשאל. מכאן אמרו דבר שיש לו דעת לשאל, ספק רשות היחיד, טמא. ספק רשות הרבים, טהור. את שאין לו דעת לשאל, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, ספקו טהור.

לא והביא איש את אשתו (ה, טו), האיש משקה ואין בית דין משקין. והביא האיש וגו' מן התורה האיש מביא את אשתו אל הכהן, אבל אמרו כיצד הוא עושה לה, מוליכה לבית דין שבאותו מקום ומוסרין לו שני תלמידים שמא יבוא עליה בדרך. רבי יהודה אומר בעלה נאמן עליה מקל וחמר, מה אם הנדה שחיבין עליה כרת הרי הוא נאמן עליה, זו שאין חיבין עליה כרת אינו דין שיהיה נאמן עליה. אמרו לו לא, אם אמרת בנדה, שיש לה התר אחר אסורה, תאמר בזו שאין לה התר אחר אסורה, ואומר (משלי ט, יז): מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם, כל שכן הואיל ואין חיבין על ביאתה כרת לא יהא בעלה נאמן עליה, נחשדו ישראל על הסוטות ולא נחשדו על הנדות. אמר להם רבי יהודה גזרת הכתוב הוא: והביא האיש את אשתו אל הכהן, אמרו לו ובלבד בעדים. רבי חיא בר רב יוסף שלח בתר אתתא תלתא תלמידין, אמר שאם יפנה אחד מהם לצרכו, תתיחד עם השנים. והא תני מוסרין לו שני תלמידי חכמים וכו', אמר רבי אבין ובעלה הרי שלשה. אף הוא שכר לה בית והיה מעלה לה מזונות ולא היה מתיחד עמה אלא בפני בניה, וקרא על עצמו הפסוק הזה (ירמיה מה, ג): יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי. (במדבר ה, טו): והביא את קרבנה עליה, חכמים אומרים קרבן שמכשירה לו, כגון זבה ויולדת, הרי זה מביא משלו ואין מנכה מכתבתה, וקרבן שאין מכשירה לו, כגון שקפחה נזירות בראשה או שחללה את השבת, הרי זה מביא משלו ומנכה מכתבתה. (שם): עשירת האיפה, אחד מעשרה באיפה, (שם): קמח, ולא סולת, (שם): שערים, ולא חטים.

אמר רבן גמליאל הניחו סופרים לי ואומר כמין חמר, אבל נראה הוא כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה. (שם): לא יצק עליו שמן, אבל צק הוא על שיריה. (שם): ולא יתן עליו לבנה, מגיד שהוא בשתי אזהרות אם נתן עליה שמן ולבנה, מפני מה, טעמו של דבר מגיד (שם): כי מנחת קנאת הוא. מנחת זכרון (ה, טו), שומע אני זכות וחובה, תלמוד לומר (שם): מזכרת עון, כל הזכרונות שבתורה לטובה, וזו לפרענות, דברי רבי טרפון. רבי עקיבא אומר אף זו לטובה, שנאמר (שם, כח): ואם לא נטמאה האשה וגו', אין לי אלא מזכרת עון, מזכרת זכות מנין, תלמוד לומר: מנחת זכרון מכל מקום. רבי ישמעאל אומר מנחת זכדון כלל, מזכרת עון פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. אם אומר את כן לא נמצאת מדת הדין מקפחת, שהיה לבעל הדין לחלק וכי איזו מדה מרבה מדת הטוב או מדת פרענות, הוי אומר מדת הטוב. אם מדת הפרענות המעטת הרי היא מזכרת עון, מדה טובה מרבה דין הוא שתהא מזכרת זכות. זו מדה בתורה כל כלל ופרט שדרך הדין לוקה בו, יתקימו זה וזה ואל תלקה דרך הדין, כיצד יתקימו זה וזה ואל תלקה דרך הדין, שאם היתה טמאה, פרענות פוקדתה מיד, ואם יש לה זכות תולה לה שלשה חדשים כדי הכרת העבר, דברי אבא יוסף בן חנן. אלעזר בן יצחק איש כפר דרום אמר תשעה חדשים. (שם): ונקתה ונזרעה, מה זרע בן תשעה חדשים אף זכות תשעה חדשים. רבי ישמעאל אומר שנים עשר חדש, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר (דניאל ד, כד כו): להן מלכא מלכי וגו' כלא מטא וגו' לקצת ירחין תרי עשר וגו'. רבי שמעון בן יוחאי אומר אין זכות תולה לה במים המרים, אם אתה אומר שהזכות תולה במים המרים מדחה אתה המים בפני כל הנשים השותות ומוציא אתה שם רע על הטהורות ששתו, ויאמרו טמאות היו אלא שתלה להם זכות. רבי אומר אני אכריע, אם היתה טהורה סופה למות כדרך בני אדם, ואם טמאה, סופה למות (במדבר שם, כז): וצבתה בטנה ונפלה ירכה.

אמר רבי שמעון בן יוחאי וכי מי יודיע לכל העומדים שסוף זו למות וצבתה בטנה ונפלה ירכה, אלא כיון שהיתה שותה פניה מוריקות ועיניה בולטות וכמו שרביטין היו מוריקין בה, והם אומרים מהרו והוציאוה שלא תטמא את העזרה.

לב והקריב אתה הכהן (ה, טז), מכאן אמרו אין משקין שתי סוטות כאחת. (שם): והעמדה לפני ה', יפנה עליה העזרה. (שם, יז): ולקח הכהן מים קדשים, מקדשים מן הכיור. (שם): בכלי חרש, ולא בשאר כלים, ולא בשבר של חרש. (שם): ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן, ולא זר. (שם): ונתן אל המים, עפר על פני המים. מכאן אמרו היה מביא פילי של חרס ונותן לתוכו חצי לג מים מן הכיור. רבי יהודה אומר רביעית, כשם שממעט בכתב כך ממעט במים, נכנס להיכל ופנה לימינו, מקום היה שם אמה על אמה וטבלה של שיש וטבעת היתה קבועה בה, מגביהה ונוטל עפר מן תחתיה ונותן, כדי שיראה על המים, שנאמר: ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים. תני בקרקע המשכן, איסי בן יהודה אומר להביא קרקע בית עולמים.

לג והעמיד הכהן את האשה (ה, יח): בתחילה קראה הכתוב אשתו, שנאמר (שם, יב): איש איש כי תשטה אשתו (שם, טו): והביא האיש את אשתו. למה, חס אלהים על כבודן של ישראל, אומר האלהים אף על פי שקנא לה, עד עכשיו ברשותו היא, שמא תחזר בה. ואם לא חזרה בה, הרי היא יוצאת מרשותו, (שם, יח): והעמיד הכהן את האשה, (שם): ופרע את ראש האשה, (שם, כד): והשקה את האשה, וכן כלם. ואם שתתה ונמצאת טהורה ונקתה, מתנקה וחוזרת לבעלה. (שם, כט): אשר תשטה אשה תחת אישה, האלהיב חס על כבודן של ישראל, למה (ישעיה מו, ג): העמסים מני בטן, ומה אם בשעת הקלקלה חס על כבודן ושקד לטובתן, כשיעשו רצונו על אחת כמה וכמה. (במדבר שם, יח): לפני ה' וגו', כתוב (שמואל א ב, כה): אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו, רבי חיא בר אבא פתר קריה בבועל אהן זין ומפרנס ואת אתי לך על עתיד. ורבי יהושע בן לוי פתר קריה באשה אהן זין ומפרנס ואת תליה עינין על חרן. (במדבר שם): ופרע את ראש האשה, ומבזין על הספק, אמר רבי שמלאי כל מקום שאת מוצא זנות את מוצא אנדרולומוסיא בעולם. (שם): והעמיד הכהן, שאם היתה חגרת אינה שותה. תני היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאימין עליה כדרך שמאימין על עדי נפשות, אומרין לה בתי הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים רעים עושים. עשי למען שמו הגדול שנכתב בקדשה שלא ימחה על המים, ואומר לפניה דברים שאין כדאי לשמען היא וכל משפחות בית אביה. וכשם שמאימין עליה שתחזר בה, כך מאימין עליה שלא תחזר בה, אומרים לה בתי אם טהורה את וברי לך שאת טהורה, עמדי על בריך, שאין המים הללו דומין אלא לסם יבש שהוא נתון על גבי בשר החי ואינו מזיקו, מצא שם מכה התחיל מחלחל ויורד. אם אמרה טמאה אני שוברת כתבתה ויוצאת, אם אמרה טהורה אני מעלין אותה לשערי מזרח לשערי ניקנור ששם משקין את הסוטות ומטהרין את היולדות ומטהרין את המצרע, והכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו, נקרעו. אם נפרמו, נפרמו. תני (ספרי נשא יא): ופרע את ראש האשה, כהן נפנה לאחוריה ופורעה, כדי לקים בה מצות פריעה, דברי רבי ישמעאל.

דבר אחר, למד על בנות ישראל שיהיו מכסות ראשיהן, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר (שמואל ב יג, יט): ותקח תמר אפר על ראשה וכתנת הפסים אשר עליה קרעה. תני (סוטה ח, א): ופרע את ראש האשה, אין לי אלא ראשה, גופה מנין, תלמוד לומר: האשה, אם כן מה תלמוד לומר: ופרע את ראש, מלמד שהכהן סותר את שערה. היתה מכסה לבנים, מכסה שחורים. היו עליה כלי זהב וקטלאות ונזמים וטבעות, מעבירין ממנה כדי לנולה, כשם שלא חסה על כבוד המקום כך אין חסין על כבודה, ואחר כך מביא חבל המצרי וקושר למעלה מדדיה, ולמה חבל המצרי, אמר רבי יצחק לפי שעשתה מעשה מצרים, וכל הרוצה לראות בה רואה חוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שלבה גס בהן, וכל הנשים מתרין לראות, שנאמר (יחזקאל כג, מח): ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה, (במדבר שם, יח): ונתן על כפיה, מכאן שאם היתה גדמת לא היתה שותה. תני (סוטה יד, א): היה מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית ונותנה על ידה כדי ליגעה, כדי שתחזר בה. (במדבר שם): וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים, יראה אותה המים, כדי להטיל אימה עליה.

לד והשביע אותה הכהן (ה, יט), הכהן משביעה ואינה נשבעת מאליה, (שם): ואמר אל האשה, ילמדה הכהן סדר שבועה, דברי רבי ישמעאל. רבי יונתן אומר אם אינה שומעת לשונו יאמר לה על ידי תרגמן. (שם): אם לא שכב איש אתך, לרבות המערה אותה מכל צד. (שם): ואם לא שטית טמאה תחת אישך, פרט לאונסים, מה תחת אישך לרצון, אף כאן לרצון. (שם): הנקי ממי המרים המאררים האלה, היה אומר לה אם טהורה את שתי ואל תמנעי, כדי שתהי נקיה לבעלך על ידי אלו המים. והיה משביעה כדי שתשתה. (שם, כ): ואת, מזידה הוית. (שם): כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, לרבות בן תשע שנים ויום אחד שיקנאו לה. אמרו רבותינו בזמן שהאשה מיחדת עם בעלה והיא משמשת עמו ולבה לאיש אחר שראתה בדרך, אין לך נאוף גדול מזה, שנאמר (יחזקאל טז, לב): האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים, וכי יש אשה שמנאפת תחת אישה, אלא זו היא שפגעה באיש אחר ונתנה עיניה בו, והיא משמשת עם בעלה ולבה עליו. שאל מלך ערביים את רבי עקיבא, אני כושי ואשתי כושית, וילדה בן לבן, אהרגנה שזנתה תחתי. אמר לו צורות ביתך שחורות או לבנות, אמר לו לבנות. אמר לו כשהיית מתעסק עמה נתנה עיניה בצורות הלבנות וילדה כיוצא בהן, ואם תמה אתה בדבר למד מצאנו של יעקב אבינו שמן המקלות היו מתיחמות, שנאמר (בראשית ל, לט): ויחמו הצאן אל המקלות, והודה מלך ערביים לרבי עקיבא. אף כאן רמז משה בתורה: תחת אישך וכי נטמאת. (במדבר שם): ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך, לא על זו אנו משביעין אותך בלבד אלא מה שסטית מבלעדי אישך. תני מבלעדי אישך, פרט לשקדמה שכיבה אחרת לאישך, שאם שכב בעלה עמה אחרי כן, אין המים בודקין אותה, והא תנינן כשם שהמים בודקין אותה כך הם בודקין אותו, כשם שהיא אסורה לבעלה כך היא אסורה לבועל, כשם שאסורה לאחיו של בעל כך היא אסורה לאחיו של בועל, כשם שהמים בודקין אותה על כל ביאה וביאה שהיא מקבלת מבעלה אחר הבועל, כך הם בודקין אותו. רבי אבין בשם רבי אילא אמר כאן בידוע כאן בשאינו ידוע.

לה והשביע הכהן (ה, כא): מכאן שאם נכתבה מגלה קדם שתקבל עליה שבועה, פסולה. שבתחלה כתיב: והשביע, ואחר כך (שם, כג): וכתב. (שם, כא): בשבעת האלה, מכאן אתה דן לכל השבועות שבתורה שלא יהיו אלא באלה ושבועה, הואיל ונאמרה שבועה בתורה סתם, ופרט באחת מהן שאינה אלא באלה ובשבועה, אף פורטני בכל השבועות שבתורה שלא יהיו אלא באלה ובשבועה. (שם): ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך, הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט לך באחת מהן שאינו אלא ביו"ד ה"א, אף פורטני בכל השבועות שבתורה שלא יהיו אלא ביו"ד ה"א. (שם): לאלה ולשבעה, למה נאמר, לפי שהוא אומר להלן (ויקרא ח, א): ושמעה קול אלה, אין לי אלא אלה, מנין לעשות שבועה כאלה, הרי אתה דן, נאמר כאן אלה, ונאמר להלן אלה, מה אלה האמורה כאן עשה שבועה כאלה, אף אלה האמורה להלן עשה שבועה כאלה. לאלה ולשבעה, שכל הנשים לוטות כך תגיע ליך כשם שהגיע לפלונית. ולשבעה, שיהיו הכל נשבעות כך תגיע לי כמו שארע לפלונית אם לא אעשה כך וכך. (במדבר שם): בתוך עמך, ועמך שלום. בתוך עמך, ולא בעם אחר. הפרש בין אדם המתנבל במקום שמכיר לאדם המתנבל במקום שאין מכיר. (שם): בתת ה' את ירכך וגו', זו בדיקת האשה. (שם שם, כב): ובאו המים המאררים וגו', רבי יוסי הגלילי אומר (ספרי נשא טו): זה בטנו וירכו של בועל, מגיד הכתוב שכשם שהפרענות פוקדתה כך פרענות פוקדתו, והלוא דברים קל וחמר אם מדת פרענות מועטת המביא תקלה לחברו הרי הוא כיוצא בו, קל וחמר למדת הטוב מרבה. (במדבר ה, כב): ואמרה האשה אמן אמן, הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא באמן, אף פורטני בכל השבועות בתורה שלא יהיו אלא באמן, שאם אין אתה עונה אמן אחר המשביע, אתה עושה שבועתו שוא. אמן אמן, מכאן שמגלגלים עליה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר. ומכאן אתה דן לכל שבועות שבתורה שמגלגלין עליהן את הישן, והלוא דברים קל וחמר ומה סוטה שלא נתבעה מקדם מגלגלין עליה את הישן, גזלות שנתבעו מקדם אינו דין שמגלגלין עליהם את הישן. אמן שא נטמאתי, ואם נטמאתי לעצמה. רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אמן לקבלה, אמן לשבועה, אמן יאמנו הדברים. אמן לקבלה, מסוטה, ואמרה האשה אמן אמן. אמן לשבועה, (ירמיה יא, ה): למען הקים את השבועה אשר נשבעתי וגו'. אמן, יאמנו הדברים, (מלכים א, א, לו): ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן, יאמן ה' את דבריך.

לו וכתב את האלת (ה, כג), כדכתיבין שאם כתבן למפרע פסולה, בא לו לכתב את המגלה מאיזה מקום הוא כותב (שם, יט כב): מואם לא שכב איש אתך וגו' ואת כי שטית וגו' והשביע הכהן וגו' ובאו המים וגו', ולא היה כותב (שם): ואמרה האשה אמן אמן, דברי רבי יוסי, מאי טעמיה, אלת אלות ממש, ואת לרבות צואות וקבלות. האלת, לרבות קללות הבאות מחמת ברכות, כגון (שם, יט): הנקי ממי המרים וגו', שמכלל הן אתה שומע לאו. האלה, למעטי קללות שבמשנה תורה. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, חד אמר משביע ואחר כך כותב, וחד אמר כותב ואחר כך משביע. מאן דאמר משביע ואחר כך כותב, כמה דהיא קריה (שם): והשביע (שם, כג): וכתב. ומאן דאמר כותב ואחר כך משביע, כדי לסמך שבועה להשקאה, ואין מקדם ומאחר בתורה. (שם): הכהן בספר, לא על לוח ועל הניר אלא על המגלה, שנאמר: בספר. כתבה אגרת, פסולה, שנאמר: בספר. כתבה על שני דפין פסולה, שנאמר: בספר, ספר אחד ולא שנים. אין כותבין לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרושם אלא בדיו, שנאמר (שם): ומחה, כתב שיכול למחק. והלא דברים קל וחמר, מה לעשות שלום בין איש לאשתו אמר המקום ספר שנכתב בקדשה ימחה על המים, ספרי מינין שמטילין איבה וקנאה, על אחת כמה וכמה שימחו מן העולם, ושורף את האזכרות שבו עמו, מפני שלא נכתב כקדשה, דברי רבי עקיבא. (שם): ומחה אל מי המרים, מגיד הכתוב עשה את המים מרים.

לז והשקה את האשה וגו' (ה, כד), היה רבי שמעון אומר נאמר השקאה קדם למנחה ונאמר השקאה לאחר מנחה, לומר שאם קדמה השקאה, כשרה. ואם קדמה מנחה, כשרה.

לח ולקח הכהן מיד האשה (ה, כה), וכי על ידו הוא מניף לא על ידיה הוא מניף, אלא מכאן שהוא נוטלה מתוך כלי חל ונותנה לתוך כלי שרת, וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה, מכאן אמרו היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותנה לתוך כלי שרת ונותנה על ידיה, וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה. והניף, והגיש, וקמץ, והקטיר, והשאר נאכל לכהנים. מיד האשה, ולא מיד שלישה, שאם פרסה נדה לא היתה שותה. (שם): והניף את המנחה, מוליך ומביא מעלה ומוריד, מנין, תלמוד לומר (שמות כט, כז): אשר הונף ואשר הורם, מקיש הרמה לתנופה, לומר שכל מקום שיש תנופה יש הרמה, מכאן אמרו מצות תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד.

לט וקמץ הכהן מן המנחה וגו' (ה, כו), מן המנחה המחברת, שלא תתהא מנחת בשני כלים וקומץ. (שם): והקטיר המנחה, זו הקטרת הקומץ שקדמה אזכרה, (שם): ואחר ישקה את האשה, כענין שאמרנו.

מ והשקה את המים וגו' (ה, כז), היה רבי עקיבא אומר (סוטה כ, א): אם נמחקה מגלה ואמרה איני שותה מחמת רתיתא, משקין אותה בעל כרחה, אבל אם אמרה מחמת בריותא, אין משקין אותה, שהרי היא בדוקה ועומדת. (במדבר ה, כז): ובאו בה וגו' למה נאמר, לפי שהוא אומר (שם): וצבתה בטנה, אין לי אלא בטנה וירכה, שאר אברים מנין, תלמוד לומר: ובאו בה, (שם): והיתה לאלה, שיהיו אלין בה יארעיך כשם שארע לפלונית, וכן הוא אומר (ישעיה סה, טו): והנחתם שמכם לשבועה לבחירי והמיתך אדני אלהים ולעבדיו יקרא שם אחר, ומצינו למדים שהרשעים שבועה לצדיקים, ומנין שהצדיקים ברכה לרשעים, שנאמר (ירמיה ד, ב): והתברכו כו גוים, ואומר (בראשית מח, כ): ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה.

מא ואם לא נטמאה האשה וטהרה הוא (ה, כח), רבי ישמעאל אומר וכי מי טמאה שהכתוב מטהרה, שהוא אומר: וטהרה הוא, אלא מגיד הכתוב כיון שיצא עליה שם רע, אסורה לבעלה. וטהרה הוא, טהורה לבעל, טהורה לבועל, טהורה לתרומות. רבי יהודה אומר משום רבי אלעזר וכי אין אנו יודעין שאם לא נטמאה האשה שהיא טהורה, מה תלמוד לומר: וטהרה הוא, אלא סוף שהמקום פורע לה תחת נוולה, שאם היתה עקרה, שהיא נפקדת. יולדת בצער, יולדת ברוח. יולדת כעורים, יולדת לבנים, ויש אומרים: וטהרה הוא, טהור הוא הולד. (שם): ונקתה ונזרעה זרע, להוציא את אילונית ושאינה ראויה לילד.

מב זאת תורת הקנאת (ה, כט), הקנאת, שהוא מקנא לה בבית עולמים ובשילו ובנוב וגבעון. תורת, מלמד שהאשה שותה ושונה בין באיש אחד ושני בועלין, בין בשני אנשים ובועל אחד, בין בשני אנשים ושני בועלין. יכול אף באיש אחד ובועל אחד, תלמוד לומר, זאת. (שם): אשר תשטה אשה תחת אישה, להקיש איש לאשה ואשה לאיש, לומר לך כשם שאם היה הוא סומא לא היה משקה, דכתיב (שם, יג): ונעלם מעיני אישה, כך אם היתה היא סומא לא היתה שותה. וכשם שאם היתה היא חגרת גדמת ואלמת לא היתה שותה, דכתיב (שם, יח): והעמיד הכהן את האשה, ונתן על כפיה, ואמרה האשה, כך הוא אם היה חגר או גדם או אלם לא היה משקה. (שם, כט): ונטמאה, היה רבי עקיבא אומר, ארבע פעמים האמורים בפרשה (שם, כז כח): אם נטמאה, ואם לא נטמאה, נטמאה ונטמאה, אחד לבעל, אחד לבועל, ואחד לתרומה, ואחד לכהנה.

מג או איש אשר תעבר וגו' (ה, ל), למה נאמר, לפי שהוא אומר (שם, יד): ועבר עליו רוח קנאה, רשות. יכול כשם שעד שלא קנא לה רשות, אף כאן משקנא לה רשות, תלמוד לומר: אשר תעבר עליו וגו', חובה. (שם, ל): ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת, מכאן אמרו מגלת סוטה שנכתבה בלילה פסולה, נאמר כאן: את כל התורה הזאת, ונאמר להלן (דברים יז, יא): על פי התורה אשר יורוך, מה משפט כיום אף מגלת סוטה ביום, מנין שאם כתב אות אחת ומחק אות אחת וכתב אות אחת ומחק אות אחת שהיא פסולה, דכתיב: ועשה לה הכהן את כל התורה ה זא ת. ונקה האיש מעון (ה, לא), שלא יאמר אוי לי שהרגתי בת ישראל, או לי שהייתי משמש עם הטמאה, לכך נאמר: ונקה האיש וגו'. ונקה האיש מעון, אינו חושש שמא תלתה לה זכות. יכול אף היא לא תחש שמא תלתה לה זכות, תלמוד לומר (שם): והאשה ההוא תשא את עונה, ואתיא כמאן דאמר הזכות תולה ואינה נכרת.

דבר אחר, ונקה האיש מעון, כשהאיש מנקה מעון האשה ההיא תשא עונה, אבל בזמן שאין האיש מנקה מעון אין האשה תשא את עונה, שאין המים בודקין אותה, כענין שנאמר (הושע ד, יד): לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה, כשמנאפים, אמר להם הואיל ואתם רודפים אחר זנות, המים לא יבדקו את נשותיכם, לכך נאמר: ונקה האיש מעון והאשה וגו'.

מד דבר אחר, כי תשטה וגו' (ה, יב), רבנין פתרין קריה במעשה העגל, (שם): איש, זה הקדוש ברוך הוא שנקרא איש, שנאמר (שמות טו, ג): ה' איש מלחמה. (במדבר ה, יב): כי תשטה אשתו, אלו ישראל, שסרו מאחריו, כמה דתימא (שמות לב, ח): סרו מהר, ומתרגמינן סטו בפריע, והם נקראו אשתו, שנאמר (הושע ב, יח): והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי וגו', וכן הוא אומר (שמות יט, י): וקדשתם היום ומחר, (ויקרא יט, ב): קדשים תהיו. (במדבר שם, יב): ומעלה בו מעל, זו מעילת עבודת כוכבים, כמה דאת אמר (שם לא, טז): למסר מעל בה' על דבר פעור. (שם ה, יג): ושכב איש, זה אהרן, שעשה להם את העגל. (שם): שכבת זרע, שכך היתה דרכה של עבודתה שמעבירים את זרעם לפניה באש, כמה דתימא (ויקרא יח, כא): ומורעך לא תתן להעביר למלך. (במדבר שם): ונעלם מעיני אישה ונסתרה, חס ושלום, שהם חשבו בעצמם כאלו עין של מעלה אינה רואה, כמה דתימא (תהלים צד, ז): ויאמרו לא יראה יה, ואומר (איוב כב, יב): עבים סתר לו ולא יראה. (במדבר שם): ונסתרה, כמה דתימא (ישעיה כט, טו): הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה. (במדבר שם): והיא נטמאה, כמה דתימא (יחזקאל לו, יז): כטמאת הנדה היתה דרכם לפני. (במדבר שם): ועד אין בה, שלא היה בהם נביא שיעיד בהם, כמה דתימא (מלכים ב יז, יג): ויעד ה' בישראל וביהודה ביד כל נביאי כל חזה, שכבר הרגו לחור על שהיה מוכיחם. (במדבר שם): והוא לא נתפשה, שעשו אותו ברצון ולכך נענשו. (שם שם, יד): ועבר עליו רוח קנאה, (שמות כ, ה): כי ה' אלהיך אל קנא. (במדבר שם): וקנא את אשתו, כמה דתימא (שמות לב, ז): לך רד כי שחת עמך וגו'. (במדבר שם): והוא נטמאה, כמה דתימא (שמות שם, ח): וישתחוו לו ויזבחו לו. (במדבר שם): או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה, שהרבה כשרים היו בהם וקנא הקדוש ברוך הוא לכלם שבקש להם לכלות הטובים עם הרעים, שנאמר (שמות שם, י): ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם. (במדבר שם, טו): והביא האיש, זה הקדוש ברוך הוא, (שם): את אשתו, אלו ישראל, (שם): אל הכהן, זה משה, שהיה כהן כל שבעת ימי המלואים, ואומר (תהלים צט, ו): משה ואהרן בכהניו, מה היא ההבאה, שהביא דינם אל משה, שאמר לו: לך רד כי שחת עמך. (במדבר שם): והביא את קרבנה עליה, שנתן למשה אותה שעה שני לוחות הברית, שנאמר (שמות לא, יח): ויתן אל משה ככלותו וגו'. (במדבר שם): עשרית האיפה, שהיו כתובים עליהם עשרת הדברים. (שם): קמח שערים, ושבעון עבודת כוכבים נעשו ישראל כקמח, כמה דתימא (ישעיה מז, ב): קחי רחים וטחני קמח, והסעירם הקדוש ברוך הוא בין האמות, כמה דתימא (זכריה ז, יד): ואסערם על כל הגוים, לפי שהדבור (שמות כ, ג): לא יהיה, רמז שם ארבע מלכיות. (במדבר שם): לא יצק עליו שמן, שאמר לו הקדוש ברוך הוא: ועתה הניחה לי וגו'. (שם): ולא יתן עליו לבנה, כמה דתימא (דברים ט, יד): הרף ממני וגו', לומר שלא יזכיר לו לא זכות אבות ולא זכות אמהות. (במדבר שם): כי מנחת קנאת הוא, כמה דתימא (דברים שם, יג): ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא. (במדבר שם): מנחת זכרון, שבדבור לא יהיה, יהיה לישראל שם זכרון טוב לבוערים בעבודת כוכבים, כמו שנאמר (שמות כ, ו): ועשה חסד לאלפים וגו'. (במדבר שם): מזכרת עון, לטועים אחריה, כמו שנאמר (שמות שם, ה): פקד עון אבות וגו'. (במדבר שם, טז): והקריב אתה הכהן, שנתפלל עליהם, כמה דתימא (שמות לב, יא): ויחל משה את פני ה' וגו'. (במדבר שם): והעמדה לפני ה', שמחל הקדוש ברוך הוא ואמר שלא יאבד את כלם, כמה דתימא (שמות שם, יד): וינחם ה' על הרעה.

מה ולקח הכהן (ה, יז), זה משה, (שם): מים קדשים, לקדשת שמו של הקדוש ברוך הוא, וירד (דברים ט, כא): אל הנחל הירד מן ההר. (במדבר ה, יז): בכלי חרש, כשם שאין לכלי חרש טהרה אחר שנטמא, כך לא היה להם תקנה, לכל הטועים בעגל, שכלם נאבדו. (שם): ומן העפר, זה היה עפרות הזהב אשר טחן, כמה דתימא (שמות לב, כ): ויטחן עד אשר דק. (במדבר שם): אשר יהיה בקרקע המשכן, שעל ידי העגל ירדו ישראל שעבדוהו, עד לקרקע, ונתמשכנו בידי המות. (שם): יקח הכהן, זה משה. (שם): ונתן אל המים, כמה דתימא (דברים שם): ואשלך את עפרו אל הנחל הירד מן ההר, (במדבר שם, יח): והעמיד הכהן, זה משה. (שם): את האשה לפני ה', כמה דתימא (שמות שם, כו): ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי וגו'. (במדבר שם): ופרע את ראש האשה, (שמות שם, כה): וירא משה את העם כי פרע הוא כי פרעה אהרן, באותה שעה שלטה בהם הצרעת, כמה דתימא (ויקרא יג, מה): וראשו יהיה פרוע. (במדבר שם): ונתן על כפיה את מנחת הזכרון, שהוכיחם על התורה שקבלו, שאם יזכו יהיה להם לזכרון שם, ולפי שעברו עליה היתה להם (שם): מנחת קנאת. (שם): וביד הכהן, זה משה. (שם): יהיו מי המרים המאררים, למדך הכתוב שעל ידי משה נהפך הנחל למים רעים.

מו והשביע אתה הכהן (ה, יט), זה שבועה שהשביעם שיקימו את התורה, כמה דתימא (שמות כד, ח): הנה דם הברית אשר כרת ה' וגו', ואין ברית בלא שבועה, וכך אמר להם משה, אם קימתם שבועת הברית (במדבר ה, יט): אם לא שכב וגו', שלא טעיתם אחר עבודת כוכבים, שלא השתחרתם לה. (שם): ואם לא שטית, שא זבחתם טמאה, שלא שחקתם לפניה, (שם): הנקי ממי המרים האלה, כמה דתימא (שמות טו, כו): ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וגו'. (במדבר שם, כ): את כי שטית, זה המזבח לעגל, ואת כי שטית, זה המקטר. (שם): כי נטמאת, זה המנסך, וכי נטמאת, זה המשתחוה. (שם): ויתן איש בך וגו', זה המקבלו עליו לאלוה ואמר לו (ישעיה מד, יז): אלי אתה, וכל אלה עדים ולא התראה. (במדבר שם, כא): והשביע הכהן את האשה וגו', כמה דתימא (דברים כט, יא): לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו, אין ברית אלא שבועה, כמה דתימא (בראשית כא, לא לב): כי שם נשבעו שניהם, ויכרתו ברית בבאר שבע. ומנין שבסיני לקחו שבועת האלה, שכן כתיב (דברים כח, סט): אלה דברי הברית וגו' מלבד הברית אשר כדת אתם בחרב, הקיש ברית חורב לברית ארץ מואב, מה להלן באלה אף כאן באלה. אי זהו ברית של חורב, (ויקרא כו, יד): ואם לא תשמעו לי וגו'. (במדבר שם): ואמר הכהן לאשה, זה משה. (שם): יתן ה' אותך לאלה ולשבעה וגו', אלו קללות שבתורת כהנים. (שם שם, כב): ובאו המים המאררים האלה, אלו המים של נחל, שבו השליך משה עפר זהב העגל, והשביעם משה בכל מה שקבלו בסיני שהמים יבדקו אותן. שלש פעמים כתוב כאן ובאו, כנגד שלשה דינין שנדונו עובדי העגל, חרב, ובדיקת מים, ומגפה. (שם): לצבות בטן ולנפל ירך, מלמד שאף אהרן השוכב נענש עמהם, שנאמר (דברים ט, כ): ובאהרן התאנף וגו', ואין (שם): להשמידו, אלא מיתת בנים, כמה דתימא (עמוס ב, ט): ואשמיד פריו ממעל וגו', ראוים היו כל בניו למות, אלא שנתפלל משה עליו ומתו השנים כנגד שתי קללות האמורות כאן: לצבות בטן ולנפל ירך. ומנין שעל מיתת הבנים הכתוב מדבר, שכן כתיב (תהלים קכז, ג): שכר פרי הבטן, ואומר (דברים ז, יג): פרי בטנך, ואומר (שמות א, ה): יצאי ירך יעקב, ונשארו השנים, וכן הוא אומר (שם כב, ח): על כל דבר פשע, מדבר באהרן שהפשיע את ישראל בדבור לא יהיה. (שם): על שור, כמה דתימא (תהלים קו, כ): וימירו את כבודם בתבנית שור. (שמות שם): על חמור, אלו המצריים שנקראו חמורים, כמה דתימא (יחזקאל כג, כ): אשר בשר חמורים וגו', הם הסיתו את ישראל לעשות העגל. (שמות שם): על שה, אלו ישראל, שטעו אחריו שנקראו שה, כמה דתימא (ירמיה נ, יז): שה פזורה ישראל. (שמות שם): על שלמה, שהמליכוהו עליהם, כמה דתימא (ישעיה ג, ו): שמלה לכה קצין תהיה לנו. (שמות שם): על כל אבדה, שאבדו מה שאמרו בסיני (שם כד, ז): כל אשר דבר ה' נעשה. (שם כב, ח): אשר יאמר כי הוא זה, שאמרו לעגל (שם לב, ד): אלה אלהיך ישראל. (שב כב, ח): עד האלהים יבא דבר שניהם, זה משה שנקרא אלהים (שם ז, א): ראה נתתיך אלהים לפרעה. (שם כב, ח): אשר ירשיען אלהים, זה משה, ירשיען כתיב. (שם): ישלם שנים לרעהו, אלו שני בניו ששלם להקדוש ברוך הוא שהוא רע ישראל, שמתו. (במדבר שם, כב): ואמרה האשה אמן, אלו ישראל שענו אמן אחר קללת עבודת כוכבים, כמה דתימא (דברים כז, טו): ארור האיש אשר יעשה פסל וגו', למה שתי פעמים אמן, כנגד ארור בפרט ארור בכלל, כמה דתימא (שם שם, כו): ארור אשר לא יקים וגו'.

מז וכתב את האלת האלה הכהן (ה, כג), זה משה, (שם): בספר, זה הלוח, שהיה כתוב בו (שמות כ, ה): פקד עון אבת וגו', וכי הוא כתבן והלוא הקדוש ברוך הוא כתבן, אלא לפי שטעו ישראל לא נתנן הקדוש ברוך הוא אלא למשה, כמה דתימא (שם לא, יח): ויתן אל משה, ולכך נקראו על שמו כאלו הוא כתבן. ולמה קרא הלוח ספר, לפי שהיה ספר. (במדבר ה, כג): ומחה אל מי המרים, לפי שבעון ישראל שבר את הלוחות ופרח הכתב מעליהם, ובאותה מחית הכתב שתו ישראל ענשם במים, (שם שם, כד): והשקה את האשה, כמה דתימא (שמות לב, כ): וישק את בני ישראל, בדקן כסוטות. (במדבר שם, כה): ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאת, אלו הלוחות, שהיה הקדוש ברוך הוא שולח להם לקחם מהם, שלא רצה לתנה להם. (שם): והניף את המנחה לפני ה', שהחזיר כתב הלוחות למקומן. (שם): והקריב אתה אל המזבח, אלו הלוחות ששבר תחת ההר, כמה דתימא (שמות שם, יט): וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר, במקום המזבח אשר בנה משה תחת ההר לקבל התורה, כמה דתימא (שם כד, ד): ויבן מזבח תחת ההר. (במדבר שם, כו): וקמץ הכהן מן המנחה וגו', שלמד משה סניגוריא על ישראל, ממה שכתוב בלוחות (שמות כ, ו): ועשה חסד לאלפים לאהבי, אמר משה הרי האבות אוהביך, עשה עמהם חסד והצל את בניהם, הדא הוא דכתיב (שם לב, יג): זכר לאברהם וגו'. (במדבר שם): ואחר ישקה וגו', אחר שנתחלה עליהם והעביר פניו של זעם, כמה דתימא (שמות שם, טו): ויפן וירד משה, אחר כן בדקן כסוטות. (במדבר שם, כז): והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעל מעל באישה ובאו וגו', בעת ששתו מהם נבדקו ומתו כל החוטאים מיתה משנה, מטרונה שאלה את רבי אליעזר מפני מה חטיה אחת בעגל והם מתו בה שלש מיתות. אמר לה אין חכמה לאשה אלא בפלכה, דכתיב (שמות לה, כה): וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. אמר לו הורקנוס בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה אבדת ממנו שלש מאות כר מעשר בכל שנה, אמר לו ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים, וכשיצאה אמרו לו תלמידיו רבי לזו דחית בקנה לנו מה אתה משיב, רבי ברכיה בר אבא בר כהנא בשם רבי אלעזר אמר כל מי שהיה לו עדים והתראה היה מת בבית דין, עדים ולא התראה היה נבדק כסוטה, לא עדים ולא התראה היה מת במגפה. רב ולוי בר סיסי תרויהון אמרין זבח קטר ונסך, היה מת בבית דין. טפח רקד שחק, היה נבדק כסוטה. שמח בלבו, היה מת במגפה. (במדבר שם): והיתה האשה לאלה בקרב עמה, ועמה שלום, שהן לקו והשאר פלטו. (שם שם, כח): ואם לא נטמאה האשה, אלו שהיו כשרים ששתו, (שם): וטהרה הוא, אלו שבט לוי. (שם): ונקתה, אלו הלוים שזכו לעבודת הקדש על זאת שכל מעשיהם בנקיות. (שם): ונזרעה זרע, אלו ישראל הכשרים שזרעם נכנס לארץ, כמא דתימא (הושע ב, כה): וזרעתיה לי בארץ, ועשה להם הקדוש ברוך הוא מה שאמר לאברהם (שמות לכ, יג): וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם וגו', שכן כתיב לאחר מעשה העגל (שם לג, א): וידבר ה' אל משה לך עלה מזה.

מח זאת תורת הקנאת (ה, כט), כך אמר הקדוש ברוך הוא, התורה הזאת של קנאות עבודת כוכבים לעולם תהיה, שכשם שפרע הקדוש ברוך הוא מעובדי העגל בקנאה, כך יפרע מהם לדורות, וכן הוא אומר (דברים לב, כא): הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם, מה כתיב (שם שם, כד): מזי רעב, נגד (במדבר ה, כז): וצבתה בטנה, שכן תרגם אונקלוס נפיחי כפן. (דברים שם, כה): מחוץ תשכל חרב, כנגד אותן שהרגו בני לוי בחרב. (שם שם, כד): וקטב מרירי, זה הדבר, כנגד (שמות לב, לה): ויגף ה' את העם. (במדבר שם, כט): אשר תשטה אשה (יחזקאל טז, לב): האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים, היה נביא מוכיחם שתחת הקדוש ברוך הוא עבדו עבודת כוכבים. (במדבר שם, ל): או איש אשר תעבר עליו רוח קנאה, היה מתנכא משה שעתיד הקדוש ברוך הוא לקנאתם, ולכך כתב בתחלת הפרשה (שם שם, יד): ועבר עליו רוח קנאה, שהוא מדבר כנגד קנאת העגל שעברה, ולבסוף כתיב: תעבר עליו רוח קנאה, שהוא אומר על העתיד (שם שם, ל): וקנא את אשתו, זה היה בימי יחזקאל שהיו ישראל עובדי עבודת כוכבים, וקנא להם הקדוש ברוך הוא, שנאמר (יחזקאל ח, ה): ויאמר אלי בן אדם שא נא עיניך דרך צפונה ואשא עיני דרך צפונה והנה מצפון לשער המזבח סמל הקנאה הזה בבאה. (במדבר שם): והעמיד את האשה לפני ה', שהוכיחם יחזקאל על זאת להשיבם להקדוש ברוך הוא ולא הועיל. (שם): ועשה לה הכהן, זה יחזקאל, (שם): את כל התורה הזאת, שנבאו להם הוא וירמיה הכהן, שיבאו עליהם פרעניות כשם שבאו על ישראל במדבר על מעשה העגל, ובאה הפרענות על ישראל בימיהם. את מוצא במעשה העגל מתו בחרב, כך בימי אלו הכהנים כתיב בהם (ירמיה מג, יא): ואשר לחרב לחרב, בעגל מתו מיתות משנות, כך בימי ירמיהו (שם טז, ד): ממותי תחלאים ימתו. בעגל מתו בדבר, שנאמר (שמות לב, לה): ויגף ה' את העם, כך בימי ירמיהו, אשר לדבר לדבר. בעגל כתיב (שם שם, לד): וביום פקדי, ובימי יחזקאל כתיב (יחזקאל ט, א): קרבו פקדות העיר, לכך נאמר: ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת. (במדבר שם, לא): ונקה האיש מעון, זה הקדוש ברוך הוא שינקה את ישראל שלא יעשו לו עוד עון לפניו, שכך אמר להם על ידי יחזקאל (יחזקאל לו, כה כט): וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' ונתתי לכם לב חדש וגו' ואת רוחי אתן בקרבכם וגו' והושעתי אתכם מכל טמאותיכם וגו', (במדבר שם): והאשה ההוא תשא את עונה, כמה דתימא (יחזקאל שם, לב): לא למענכם אני עשה נאם ה' אלהים יודע לכם בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל. וכשם שמחל להם הקדוש ברוך הוא בעגל ונתרצה להם ושכן בתוכם והכניסם לארץ, כך נבא יחזקאל שכך יעשה הקדוש ברוך הוא לבסוף, שנאמר (שם לז, כא כח): ודבר אליהם כה אמר ה' אלהים הנה אני לקח וגו' ולא יטמאו עוד בגלוליהם וגו' והיה משכני וגו' כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם.


פרשה י

א איש או אשה כי יפלא וגו' (ו, ב), הדא הוא דכתיב (שיר השירים ה, טו): שוקיו עמודי שש מיסדים על אדני פז מראהו כלבנון בחור כארזים, שוקיו, זה העולם שנשתוקק הקדוש ברוך הוא לבראתו, כמה דתימא (שם ז, יא): ועלי תשוקתו, ומנין שכן הוא אומר, שנאמר (בראשית ב, א): ויכלו השמים והארץ וגו', אין ויכלו, אלא לשון תאוה, שנאמר (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי וגו'. עמודי שש, שהעמיד כל מעשה בראשית לששה ימים, שנאמר (שמות כ, יא): כי ששת ימים עשה ה' וגו', הרי שלש אמהות שמהם נבראו הכל. מיסדים על אדני פז, שיסודן היה שלשה דברים משבחים ואין כמותן בעולם, הדא הוא דכתיב (משלי ג, יט כ): ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו, זה הים. חכמה היא יראת ה', כמה דתימא (איוב כח, כח): הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה. דעת, זה המכיר את בוראו, כמה דתימא (הושע ד, א): ואין דעת אלהים בארץ, ואומר (ירמיה ט, כג): השכל וידע אותי. מראהו כלבנון, זה שכר בעל תשובה שהוא נקרא סור מרע, שעליו אמר הכתוב (הושע יד, ה ז): ארפא משובתם וגו' ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון. בחור כארזים, זה הירא והמכיר בוראו, שהוא נקרא צדיק, ועליו אמר הכתוב (תהלים צב, יג): צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, ואומר (שמואל א ב, כח): ובחר אתו מכל שבטי ישראל וגו'. ואומר (תהלים סה, ה): אשרי תבחר ותקרב. (שיר השירים ה, טז): חכו ממתקים, זה הקדוש ברוך הוא, ראה מהו אומר (עמוס ה, ד): כי כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו, ויש לך חך מתוק מזה, (יחזקאל לג, יא): חי אני נאם ה' אלהים אם אחפץ במות הרשע וגו', ויש לך חך מתוק מזה, (שם שם, יט): ובשוב רשע וגו', אין לך חך מתוק מזה.

אמר רבי שמעון בן לקיש ובלבד בתוהה על הרשע, הא כיצד תני רבי שמעון בן יוחאי הרי שהיה אדם רשע גמור כל ימיו ובסוף נעשה צדיק גמור, עליו הכתוב אומר (שם שם, יב): ורשעת הרשע לא יכשל בה.

אמר רבי יוחנן לא עוד אלא כל עברות שעבר, הקדוש ברוך הוא מונה אותן לו זכיות, הדא הוא דכתיב (תהלים מה, ט): מר ואהלות קציעות כל בגדתיך, כל בגידות שבגדת בי הרי הן כמר ואהלות, בזמן שהן קציעות, ואומר (יחזקאל לג, יט): עליהם הוא יחיה.

דבר אחר, חכו ממתקים, אמר רבי שמואל בר נחמן בשלשה מקומות שמעו אמות העולם שהקדוש ברוך הוא מוכיח את ישראל ושמחו ובסוף יצאו בבשת פנים, ואלו הן (ישעיה א, יח): לכו נא ונוכחה יאמר ה', אמרו עכשו הוא מכלה שונאיהם של ישראל מן העולם, אפשר לאלו להתוכח עם בוראן, כיון שאמר להם (שם): אם יהיו חטאיכם כשנים וגו', אמרו זו התוכחת, לא בעי אלא מתפוגגה עמהון. ודכותיה (מיכה ו, ב): שמעו הרים את ריב וגו', אמרו עכשו הוא מכלה שונאיהן של ישראל מן העולם, אפשר לאלו להתוכח עם בוראן, וכיון שאמר להם (שם שם, ג): עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי, אמרו זו תוכחת לא בעי אלא מתפוגגה עמהון. ודכותיה (הושע יב, ג): וריב לה' עם יהודה ולפקד על יעקב וגו', אמרו עכשו הוא מכלה שונאיהם של ישראל מן העולם, אפשר לאלו להתוכח עם בוראן, כיון שאמר להם (שם שם, ד): בבטן עקב את אחיו וגו', אמרו זו תוכחת לא בעי אלא מתפוגגה עמהון.

אמר רבי יודן בר רבי שמעון לאלמנה שקבלה על בנה, חמתיה לדין דאין בנור ובזפת ובמגלבין, אמרה אין דאין הוא לברי באלין דיניא קטיל הוא ליה, דחלת, כד גמר מליא אמר לה מה הוא עביד ליך, אמרה ליה כד הוה במעי הוה מבעט לי. אמר לה, זו סורחנא כך יעקב בבטן עקב את אחיו. רבי אלעזר בשם רבי סימאי אלוהו של יעקב חלק לו כבוד.

דבר אחר, חכו ממתקים, רבי עזריה ורב אחא בשם רבי יוחנן, בשעה ששמעו ישראל אנכי בסיני, נפשם יצאה מהם, חזר הדבור אצל הקדוש ברוך הוא אמר לפניו רבון העולמים אתה חיים ותורתך חיים שלחתני אצל מתים, כלם מתים. באותה שעה חזר הקדוש ברוך הוא והמתיק להם את הדבור (תהלים כט, ד): קול ה' בכח קול ה' בהדר.

אמר רבי חמא בר רבי חנינא לבחורים קול ה' בכח, לתשים קול ה' בהדר. תני רבי שמעון בן יוחאי התורה החזירה להם נפשותיהם, שנאמר (שם יט, ח): תורת ה' תמימה משיבת נפש. כלו מחמדים, רבי חיא בר אבא בנהג שבעולם פועל עושה עם בעל הבית, על ידי שהוא מנבל עצמו בטיט הוא נותן לו שכרו, אבל הקדוש ברוך הוא מזהיר את ישראל ואומר להן אל תנבלו עצמכם בדבר רע ואני נותן לכם שכרכם, הדא הוא דכתיב (ויקרא יא, מג מד): אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ וגו' כי אני ה' וגו', מהו אני ה', נאמן אני לשלם מתן שכר על כך, אתמהה, הוי: כלו מחמדים. רבי תנחום בן רבי חיא בשם רבי יוחנן, כתיב (יחזקאל כ, כ): ואת שבתותי קדשו, במה אתה מקדשו, במאכל ובמשקה ובכסות נקיה, מה כתיב בו (שם): והיו לאות ביני וביניכם לדעת כי אני ה' אלהיכם. אני ה', נאמן אני לשלם לכם מתן שכר, הוי: כלו מחמדים. זה דודי, כמה דתימא (ויקרא כ, כו): ואבדל אתכם מן העמים להיות לי.

אמר רבי לוי כל מעשיהם של ישראל מבדלים מן אמות העולם בחרישתן ובזריעתן, בקצירתן, בעמרן, בדישתן, בגרניהם, ביקביהם ובתגלחתם ובמניינם. בחרישתן (דברים כב, י): לא תחרש בשור ובחמר יחדו, בזריעתן (ויקרא יט, יט): שדך לא תזרע כלאים, בקצירתן (שם שם, ט): לא תכלה פאת שדך לקצר, בעמרן (דברים כד, יט): ושכחת עמר בשדה וגו', בדישתן (שם כה, ד): לא תחסם שוד בדישו, בגרניהם, ביקביהם (שמות כב, כח): מלאתך ודמעך לא תאחר, בתגלחתם (ויקרא כא, ה): ופאת זקנם לא יגלחו, במנינם, שישראל מונים ללבנה ואמות העולם מונין לחמה. (שמות ל, יב): כי תשא את ראש וגו' (במדבר א, ב): שאו את ראש וגו' (ויקרא כ, כו): להיות לי, הרי אתם שלי, הוי: זה דודי. (שיר השירים שם): וזה רעי, רבי יודן בשם רבי חמא בן רבי חנינא ורבי ברכיה בשם רבי אבהו אמר שהוא מרבה לי רעים, כיצד, כתיב: ואבדל אתכם מן העמים, כזה שהוא בורר את היפה מן הרע, בורר וחוזר ובורר, שכל מי שבורר את הרע מן היפה שוב אינו חוזר ובורר, כך הקדוש ברוך הוא מצפה לאמות העולם שמא יעשו תשובה ויקרבן לתחת כנפיו.

דבר אחר, שוקיו עמודי שש וגו', שוקיו, זו תורה, שנאמר (משלי ג, ח): ושקוי לעצמותיך. עמודי שש, למה נמשלו דברי תורה לעמודים, לפי שהם עמודי העולם, שנאמר (ירמיה לג, כה): אם לא בדיתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. רבי הונא בשם בר קפרא אמר מה העמודים הללו יש להם קופליות מלמעלן ובסיסיות מלמטן, כך הן פרשיותיה של תורה, נדרשות לפניהם ולאחריהם, נדרשות מלפניהם כגון הדא (ויקרא יט, כג): וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ וגו', מה כתיב לפניהם (שם שם, כ): ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע, וכי מה ענין זה לזה, אלא אינש דהוא אזיל ומתחבר בחבריה בנטיעותיו, ומתוך שהוא נכנס ויוצא בתוך ביתו נחשד על שפחתו, וכשם שאדם פורש את עצמו מן פרות ערלה כך המקלקלין בשפחות פרושין מן הכשרים ליום הדין, דאמר רבי יודן בשם רבי לוי, אלו שהיו נוהגין התר בשפחות בעולם הזה עתידין להתלות בקדקדי ראשיהם לעתיד לבוא, שנאמר (תהלים סח, כב): אך אלהים ימחץ ראש איביו קדקד שער, והוא אומר לא אשם אני חיב, (שם): יתהלך באשמיו, יזיל האי גברא בחוביו. כיצד נדרשות מאחריהם (ויקרא יט, כג): שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, מה כתיב בתריה (שם שם, כו): לא תאכלו על הדם, וכי מה ענין זה לזה, אלא אמר הקדוש ברוך הוא לערלה את ממתין שלש שנים ולאשתך אין את ממתין עד שהיא מטהרת מנדתה. לערלה את ממתין שלש שנים, ולבהמתך אין את ממתין עד שתמצה דמיה. מי קים מצות הדם, שאול קים מצות הדם, שנאמר (שמואל א יד, לג לד): ויגידו לשאול לאמר הנה העם חטאים לה' לאכל על הדם וגו' ויאמר שאול פצו בעם ואמרתם להם הגישו אלי איש וגו'. מהו (שם): ושחטתם בזה, רבנין אמרין סכין הראה להם כמה היה צריך להיות שעור ארכו מנין בזה, ב' תרין, ז' שבעה, ה' חמשה, הרי ארביסר אצבעות, אמר להם כסדר הזה תהיו שוחטים ואוכלים. והיכן פרע לו הקדוש ברוך הוא, ביום מלחמת, שנאמר (שם יג, כב): והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשד את שאול ואת יונתן ותמצא לשאול וליונתן בנו, מי המציאה לו, רבי הונא בשם רב יצחק אמר המלאך המציאה לו, ורבנן אמרי הקדוש ברוך הוא המציאה לו. חרב, מדה כנגד מדה, מה כתוב (שב יד, לה): ויבן שאול מזבח לה' וגו', והלוא כמה מזבחות בנו ראשונים, נח בנה מזבח, אברהס בנה מזבח, יצחק בנה מזבח, יעקב בנה מזבח, משה בנה מזבח, יהושע בנה מזבח, ואת אומר (שם): אתו החל לבנות מזבח לה'. רבי יוסי אומר החל במלכים. רבי יודן אמר לפי שנתן נפשו על הדבר של שחיטה שהיא צרך מזבח, לפיכך העלה עליו הכתוב כאלו אתו החל לבנות מזבח. ודכותיה פרשת נזיר נדרשת לפניה ולאחריה, כיצד לאחריה, (במדבר ו, כא): זאת תודת הנזיר וגו', מה כתיב אחריו (שם שם, כג): כה תברכו את בני ישראל וגו', וכי מה ענין זה לזה, אלא כך צוה הקדוש ברוך הוא כשם שאין הנזיר טועם יין אף אתם לא תטעמו יין כשתהיו מברכים את ישראל, לכך כתיב כה תברכו, בענין נזיר, ולכך אין הכהנים נושאים כפיהם במנחה משום שכרות. כיצד נדרשת לפניה, איש או אשה כי יפלא וגו', מה כתיב למעלה (שם ה, כט): זאת תורת הקנאת, וכי מה ענין זה לזה, אלא כשהם משקים את הסוטה היו אומרים לה, הרבה יין עושה, וכל ישראל עומדים שם אנשים ונשים, ואם היתה טמאה (שם שם, כז): וצבתה בטנה וגו', וכשם שבודקים אותה כך בודקים אותו, והיו ישראל האנשים והנשים שהיו רואין, באים לתוך בתיהם ואומרים אוי לו לפלוני ולפלונית ששתו יין ונשתכרו ועברו עברה ומתו, נשבע אני שאיני שותה יין לעולם שלא יהא לי כמותו, וכן הנשים אומרות, לכך נסמכו זו לזו. אמר הקדוש ברוך הוא אם נזיר אדם מן היין, כך תורתו: איש או אשה כי יפלא וגו'.

דבר אחר, כשם שהנזיר מבדל מיין כך אני מבדיל את הסוטה משאר נשים לרעה.

ב איש או אשה כי יפלא וגו', הדא הוא דכתיב (משלי כג, כו): תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה. תנה בני, אלו ישראל שנקראו בנים, שנאמר (דברים יד, א): בנים אתם לה' אלהיכם. לבך לי, כמה דתימא (שם י, טז): ומלתם את ערלת לבבכם וגו', (שם יא, יח): ושמתם את דברי אלה על לבבכם. ועיניך דרכי תצרנה, כמה דתימא (במדבר טו, לט): וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה', (משלי שם, כז): כי שוחה עמקה זונה, בעבודת כוכבים הכתוב מדבר שהיא נקראת זונה, כמה דתימא (דברים לא, טז): וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. נקראת שוחה, על שם (ישעיה ב, ט): וישח אדם. עמקה, על שם (שם): וישפל איש, וכן הוא אומר (שם שם, יז): ושח גבהות האדם וגו'. ומנין שבעבודת כוכבים הכתוב מדבר, שכך כתיב אחריו (שם שם, יח): והאלילים כליל יחלף. (משלי שם, שם): ובאר, שעל ידי עבודת כוכבים ירדו ישראל לבור, שנאמר (איכה ג, נג): צמתו בבור חיי. (משלי שם): צרה, כמה דתימא (דברים כח, נב): והצר לך בכל שעריך. (משלי שם): נכריה, זו עבודת כוכבים, כמה דתימא: אלהי נכר. (שם שם, כח): אף היא, מנא לן שעבודת כוכבים מביאה אף על האדם, שנאמר (דברים יא, טז יז): פן יפתה לבבכם וגו' וחרה אף ה' בכם. (משלי שם): כחתף תארב, כמה דתימא (דברים שם): ואבדתם מהרה. (משלי שם): ובוגדים באדם תוסף, אדם, אלו ישראל שנקראו (יחזקאל לד, לא): אדם אתם. ובוגדים, כמה דתימא (ישעיה כד, טז): רזי לי רזי לי וגו'.

דבר אחר, ובוגדים באדם, אלו קללות של תורת כהנים שהם פרעניות אחר פרעניות, וכתיב בהן ויספתי, כמה דתימא (ויקרא כו, יח כא): ואם עד אלה לא תשמעו וגו' ויספתי עליכם מכה. ומנין שעל עובדי כוכבים הכתוב מדבר, שכן כתיב (שם שם, ל): והשמדתי את במתיכם וגו'. (משלי כג, כט): למי אוי למי אבוי וגו', אף על פי שחטאו ישראל ומסרן הקדוש ברוך הוא ביד אמות העולם בעונותיהם, אף הם לא יצאו נקיים, שלסוף הקדוש ברוך הוא דן את אמות העולם שמסרן בידם, כמו שעשה במצרים ובבל, לכך כתיב שש פעמים למי, כנגד שש גליות שגלו ישראל לבין האמות, וכלן לקו על ידיהם, ואלו הן: מצרים תחלה, ואחר אשור, בבל, מדי, ויון, ואדום, וכן הוא אומר (זכריה א, טו): וקצף גדול אני קצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, (ירמיה מו, כח): כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה, לכך נאמר: למי אוי למי אבוי וגו'. (משלי כג, ל): למאחרים על היין, אלו ישראל שנקראו יין, כמה דתימא (ישעיה כז, ב): ביום ההוא כרם חמר ענו לה. למאחרים, אלו אמות העולם, המאחרים על היין לשתות ולקח כל יגיעם. (משלי שם): לבאים לחקר ממסך, שהם חוקרים עלילות אחריהם באי זה ענין יטלו כל אשר להם ויהרגו אותם ויעשו עמהם רעה. (משלי כג, לא): אל תרא יין כי יתאדם, הקדוש ברוך הוא מזהיר את העובדי כוכבים שלא יכבידו על קשה על ישראל, הדא הוא דכתיב: אל תרא יין כי יתאדם, מהו (שם): כי יתן בכוס עינו, בכיס כתיב, שהם נותנים עיניהם בכיסם של ישראל. (שם): יתהלך במישרים, שנוטלין כל אשר להם ונשארים בתיהם כמישור.

דבר אחר, יתהלך במישרים, שעושים בהם איש כל הישר בעיניו.

דבר אחר, יתהלך במישרים, שכל גזלות שגוזלין לישראל אין חושבין עצמם עון, אלא חושבין שכל מה שעושין להם מן הישר. (שם שם, לב): אחריתו כנחש ישך, אומר להם הקדוש ברוך הוא, חוה לפי שהלכה אחר עיניה בעצת הנחש, כמה דתימא (בראשית ג, ו): ותרא האשה כי טוב וגו', מה היה סופה נתקללה על ידי הנחש שבע קללות מן הכתוב, שנאמר (שם שם, טז): אל האשה אמר הרבה ארבה וגו', ואותו אילן יין היה, אף אתם תלקו על ידי ישראל שנקראו יין בעת שתסתכלו בהם ותשתו ממונם, שנאמר (ירמיה ב, ג): קדש ישראל לה' ראשית תבואתה וגו'. (משלי שם, שם): וכצפעני יפרש, מה הצפעוני מפריש את האדם מן חיים למות, כך בעון שעושין רעה לישראל יאבדם מן העולם, שנאמר (יואל ד, יט): מצרים לשממה תהיה וגו', זה הגזל, שהוא חשוב עליהם כמות, הדא הוא דכתיב (שם): אשר שפכו דם נקיא בארצם. (משלי כג, לג): עיניך יראו זרות, תחת הראיה שהיו עובדי כוכבים מסתכלים בישראל, כנגד זה יביא עליהם הקדוש ברוך הוא פרעניות משנות שיהיו זרות זו לזו כדרך שבאו לישראל, כמה דתימא (דברים לא, יז): ומצאהו רעות רבות וצרות, רעות שהן צרות זו לזו, כגון זבורא ועקרבא. (משלי שם): ולבך ידבר תהפכות, אתם מתהפכים עליהם בכל יום, כמה דתימא (איכה ג, ג): אך בי ישב יהפך ידו כל היום. ולבם של ישראל יוצא מדעתו מרב התלאות שעושים להם, כך ישלם הקדוש ברוך הוא גמול להם מדה כנגד מדה, שיביא עליהם פרעניות קשות שיצא לבם מדעתו וידבר להם תהפכות ויביא עליהם בלהות. תהפכות, כמה דאת אמר (איוב ל, טו): ההפך עלי בלהות. וכן הוא אומר (ישעיה סו, ו): קול ה' משלם גמול לאיביו, מדה כנגד מדה. (משלי שם, לד): והיית כשכב בלב ים, זה פרעה שטבע בלב ים, כמה דתימא (שמות טו, ח): קפאו תהמת בלב ים. ואומר (תהלים קלו, טו): ונער פרעה וחילו בים סוף, מה פרעה הכהו הקדוש ברוך הוא עשר מכות כנגד עשרה דברים שגזר על ישראל, ולבסוף טבעו כנגד (שמות א, כב): כל הבן הילוד וגו', כך יעשה הקדוש ברוך הוא לכל האמות עובדי כוכבים שעושים רעה לישראל מדה כנגד מדה. (משלי שם): וכשכב בראש חבל, זה היה סיסרא, מה כתיב (שופטים ד, ג): והוא לחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה, מה היה סופו, לפי שהיה מחרפם ומגדפם בנחיצה, לכך מת מיתה גדופה, שמסרו ביד אשה, כמה דתימא (שם שם, ט): כי ביד אשה ימכר ה' את סיסרא, לכך נאמר: וכשכב, זה היה סיסרא שכתוב בו (שם ה, כז): בין רגליה כרע נפל שכב. בראש חבל, שחבלתו יעל בראשו עם היתד שבאהל, הדא הוא דכתיב (שם שם, כו): ידה ליתד תשלחנה וימינה וגו', מדה כנגד מדה.

דבר אחר, וכשכב בראש חבל, זה היה המן שבקש להרג את כל היהודים הם ובניהם ולבוז את ממונם ובקש לתלות את מרדכי לכך הגיע לו מדה כנגד מדה, שמת הוא ובניו ולקח מרדכי ממונו, לכך נאמר: וכשכב, זה היה המן שמת מיתה משנה, כמא דאת אמר (יחזקאל לב, כט): שמה אדום מלכיה וכל נשיאיה אשר נתנו בגבורתם את חללי חרב המה את ערלים ישכבו ואת ירדי בור. בראש, כמה דאת אמר (אסתר ט, כה): ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אתו. חבל, אלו בניו, שנאמר (שם): ותלו אתו ואת בניו על העץ, ואין חבל אלא בניו, כמה דתימא (קהלת ה, ה): למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, מעשה ידיו של אדם אלו בניו. חבל, חבל כתיב, זה היה המן שנחנק בחבל, ומנין שהיה ממונו למרדכי, שנאמר (אסתר ח, ב): ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, מדה כנגד מדה. (משלי כג, לה): הכוני בל חליתי, אוי להם לעובדי כוכבים שאין לומדים מוסר, במה שעשה הקדוש ברוך הוא לראשונים לא למדו אחרונים, הדא הוא דכתיב: הכוני בל חליתי, אומרים העובדי כוכבים אף על פי שהכה הקדוש ברוך הוא פרעה ומצרים על אודות ישראל, על פי כן לא לקחתי מוסר, הדא הוא דכתיב: בל חליתי, (שם): הלמוני בל ידעתי, אף על פי שפרע מסיסרא שכתוב בו (שופטים ה, כו): והלמה סיסרא, לא נתתי לדעתי בו לקחת מוסר ממנו. (משלי שם): מתי אקיץ, ולא עוד אלא שהייתי ממתין מתי תעבר המכה ואוסיף לבקש רעתם של ישראל, הדא הוא דכתיב (שם): אוסיף אבקשנו עוד, וכן הוא אומר (שם כז, כב): אם תכתוש את האויל במכתש וגו'.

דבר אחר, (משלי כג, כו): תנה בני לבך לי וגו', מה ראה הקדוש ברוך הוא לשאל מישראל הלב והעינים שיהיו אחריו, לפי שהעברה תלויה בהם, הדא הוא דכתיב (במדבר טו, לט): ולא תתורו אחרי לבבכם וגו', עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה אינון. (משלי שם, כז): כי שוחה עמקה זונה, כשם שאמר משה (במדבר שם): אשר אתם זנים אחריהם, לומר שהזנות תלויה בהם, העינים רואות את הזונה, והלב מהרהר אחריה. כך אמר רוח הקדש על ידי שלמה: כי שוחה עמקה, למה קראה שוחה, על שם (משלי ב, יח): כי שחה אל מות ביתה, עמקה, כמה דתימא (שם ט, יח): בעמקי שאול קראיה. זונה, זו אשת איש. ובאר צרה, שהיא מורידה לנואך לגיהנם, הדא הוא דכתיב (שם ה, ה): שאול צעדיה יתמכו. ושאול נקרא בור, דכתיב (תהלים ל, ד): ה' העלית מן שאול נפשי חייתני מירדי בור, מהו שאמר צרה זה גיהנם, שהיא רחבה מלמטה ופיה צר מלמעלה, הדא הוא דכתיב (איוב לו, טז): ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה. נכריה, שהיא נכריה לך, שהיא אשת איש. אף היא, שמביאה את האף על האדם, שכן כתיב (שמות כ, יג): לא תנאף, לא תהנה האף ממך.

דבר אחר, לא תנאף, אל תתן אף בין איש לאשתו. כחתף תארב, שאין הקדוש ברוך הוא מאריך למנאפים להפרע מהם, וכן הוא אומר (מלאכי ג, ה): והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים. ובוגדים באדם תוסף, שהיא מפתה אנשים כשרים ועושה אותן בוגדים ומוספת רשעים בישראל, הדא הוא דכתיב (משלי ט, יג יח): אשת כסילות המיה, וישבה לפתח ביתה וגו' לקרא לעברי דרך המישרים ארחותם, מי פתי יסר הנה וחסר לב ואמרה לו, מים גנובים ימתקו וגו' ולא ידע כי רפאים שם וגו', הוי: ובוגדים באדם תוסף. למי אוי למי אבוי, כנגד הנואף אומר: למי אוי, כמה דתימא (במדבר ה, כב): לצבות בטן. למי אבוי, זה אב אוי, כמה דתימא (שם): ולנפל ירך, לפי שהירך הוא עושה העברה, לכך נקרא אבוי, אב אוי. למי מדינים, כל אלו למי, האוי והאבוי לנואף, המשלח מדנים בין איש לאשתו, הוי: למי מדינים, לפי שהמדנים שלו, וכן הוא אומר (משלי ו, יט): ומשלח מדנים בין אחים, זה איש ואשתו שהם אחים זה לזה. (שם כג, כט): למי שיח, ועוד למי הם באות הקללות שאמרנו, האוי והאבוי, הוי: למי שיח למי פצעים חנם, זו הזונה, שהיתה נפצעת פצעי אהבה חנם בלי שום פצע מבעלה שוחקת עם אחר. (שם): למי חכללות עינים, זו הזונה שמשקת את הנואף יין, כמה דתימא (בראשית מט, יב): חכלילי עינים מיין.

דבר אחר, למי שיח, זו שבועת האלה, כמה דכתיב (במדבר ה, כא): ואמר הכהן לאשה יתן ה' וגו'. למי פצעים חנם, על עסקיה נפצעת חנם, שהכהן פורע את ראשה ואוחז בבגדיה, אם נקרעו, נקרעו. אם נפרמו, נפרמו. למי חכללות עינים, זו שתית המים, שמיד כשהיתה שותה, עיניה בולטות. כל אלו למי, למאחרים על היין. מכאן שהיין גורם לבאים לחקור ממסך. מן דשמע הן אית ליה חמר טבא רדיף בתריה. אל תרא יין כי יתאדם, הזהירה רוח הקדש על היין שלא ישתכר אדם, למה כי יתאדם, שאחריתו דם, שעובר עברה שיתחיב עליה מיתה.

דבר אחר, כי יתאדם, כי יתאוה לדם נדה ולדם זבה. כי יתן בכוס עינו, בכיס כתיב, על ידי הכוס יתן עינו בכיס, לשון נקי דברה תורה, לומר שיבוא על הערוה. יתהלך במישרים, סוף אשתו אומרת לו כשושנה אדמה ראיתי ואינו פורש.

אמר רבי אסי אם תלמיד חכם הוא סוף שמטמא את הטהור ומטהר את הטמא.

דבר אחר, יתהלך במישרים, סוף שהוא מתיר את העברות ועושה אותן הפקר כמישור, מסיח עם אשה בשוק, מנבל פיו דברים רעים בשכרות ואינו מתביש. אחריתו כנחש ישך, מה הנחש על ידי שהסית לחוה לשתות יין נתקללה האדמה בעבורו, שנאמר (בראשית ג, יז): ארורה האדמה בעבורך, כך נח על ידי יין נתקלל בנו, שלישו של עולם, שנאמר (שם ט, כד כה): ויקץ נח מיינו וגו' ארור כנען, זה היה חם שהיה בנו שלישי, והוא נקרא (שם שם, יח): אבי כנען. וכן היו מאררים, וכצפעני יפרש, מה צפעון זה מפריש בין מתים לחיים, כך מפריש היין את האדם מדרכי חיים לדרכי המות, לפי שהיין גורם לו לעבודת כוכבים, הדא הוא דכתיב: עיניך יראו זרות, כמה דתימא (תהלים פא, י): לא יהיה בך אל זר.

דבר אחר, שהוא בא על אשת איש, כמה דתימא (משלי ה, כ): למה תשגה בני בזרה.

דבר אחר, שיעשה את המצות זרות, כמה דתימא (תהלים קיט, כא): גערת זדים ארורים השגים וגו', ואין זדים אלא הטועים בעבור היין, כמה דתימא (משלי כא, כד): זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, זה שכור שנקרא יהיר ולץ, יהיר מנין, שנאמר (חבקוק כ, ה): ואף כי היין בגד גבר יהיר ולא ינוה, לץ מנין, דכתיב (משלי כ, א): לץ היין המה שכר וכל שגה בו לא יחכם. ולבך ידבר תהפכות, שהוא הופך פניו מן הקדוש ברוך הוא ומן המצות, כמה דתימא (דברים לב, כ): כי דור תהפכות וגו'. והיית כשכב בלב ים, זה נח ששכב בתבה שנים עשר חדש בתוך מי המבול, ועל ששתה ונשתכר ארע בו פסול שנסתרס. וכשכב בראש חבל, זהו אדם הקדמוני שהוא היה ראש לכל בני אדם, שעל ידי היין נקנסה עליו מיתה וגרם להביא חבלי מות לעולם. הכוני בל חליתי, אוי לו לנואף שאינו לומד דעת ממה שעברו עליו, הוא ראה מה ארע לסוטה על ידי היין ולא למד דעת, הלמוני בל ידעתי, ראה בתורה מה ארע לנואף על ידי היין ולא ידע להבין, אלא אמר: מתי אקיץ אוסיף אבקשנו עוד, שכל זמן שיהיה לו פנאי להתעסק בזנות ירדף אחריה, הא למדנו שהיין גורם לזנות, ולכך כתב הקדוש ברוך הוא בתורה פרשת נזיר אחר פרשת סוטה, שלא יעשה אדם כמעשה נואף ונואפת ששתו יין ונתקלקלו, אלא הירא מן החטא יזיר את עצמו מן היין, לכך נאמר: איש או אשה כי יפלא וגו'.

ג הדא הוא דכתיב (עמוס ו, א): הוי השאננים בציון וגו', זה שבט יהודה ובנימין שהיו מסבין בהיכלי ענג. (שם): והבטחים בהר שמרון, אלו עשרת השבטים שיושבים לבטח בסבסטי. (שם): נקבי ראשית הגוים, הבאים משני שמות שם ועבר, שמשם נקראו ישראל עברים. (שם): ובאו להם בית ישראל, עובדי כוכבים בשעה שהם אוכלים ושותים הם מתעסקין בדברי תפלות, מי חכם כבלעם, מי גבור כגלית, מי עשיר כהמן, ואחר כך באין ישראל ואומרים להם: אחיתפל לא היה חכם, שלמה לא היה חכם, שמשון לא היה גבור, דוד לא היה גבור, קרח לא היה עשיר, שלמה לא היה עשיר, שנאמר בו (מלכים א י, כז): ויתן המלך את הכסף בירושלים וגו', ומסכימין כלם כדברי ישראל. (עמוס שם, ב): עברו כלנה וראו, זה קטיסיפון. (שם): ולכו משם חמת רבה, זו חמת אנטוכיא. (שם): ורדו גת פלשתים, אלו תלוליא דפלסטיני. (שם): הטובים מן הממלכות האלה, זה ציון ושומרון. (שם): אם רב גבולם מגבלכם, אמר להם הקדוש ברוך הוא חלק גדול וטוב נתתי לכם שאין לאחת מכל האמות טוב וגדול מחלק שלכם, ולמה אין אתם עושים רצוני ואין אתם מתיראים ממני שאביא עליכם פרענות על שאין אתם משימין דברי על לבבכם, הדא הוא דכתיב (שם שם, ג): המנדים ליום רע, זה יום של גלות, שמרחיקים אותו מלבם, שאין חוששין עליו, שאומרים: לא תבוא עלינו רעה. (שם): ותגשון שבת חמס, הגשתם עצמכם לישב אצל החמס, זה עשו, כמה דתימא (עובדיה א, י): מחמס אחיך יעקב וגו'. (עמוס שם, ד): השכבים על מטות שן, על ערסין דפיל. (שם): וסרחים על ערשותם, שהיו מסריחין בעברות את מטותיהן, שהיו מחליפין נשותיהם זה לזה ומסריחין מטותיהם בשכבת זרע שאינה שלהם. (שם): ואכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק, בואו וראו, כל שבט ושבט היה לו מיומס בפני עצמו, כיון שהיה מבקש לילך למיומס שלו היה מעביר כל המרעה לפניו והיה נוטל השמן שבהם ועומד עליו ושוחטו. (שם שם, ה): הפרטים על פי הנבל כדויד חשבו להם כלי שיר, כשם שהיה דוד משורר על ידי נבלים להקדוש ברוך הוא, כך התקינו להם נבלים לשורר על היין, הדא הוא דכתיב (שם שם, ו): השתים במזרקי יין. רב ורבי יוחנן ורבנן, רב אמר קלוריא. רבי יוחנן אמר בכוסות קטנים. רבנן אמרי בכוסות קטנים שיש להם זרבוביות. מהיכן שותים, רבי אבהו בשם רבי חנינא אמר מפתגיתא, שהיה יינו מפתה את הגוף. רבנן אמרין בשם רבי חנינא מפלוגתא. (שם): וראשית שמנים ימשחו, רב יהודה בר יחזקאל אמר זה שמן אונפקינון, שמשיר את השער ומחליק את הבשר. רבי ינאי אמר שמן אנטכנון, ואחר כל השבח הזה, (שם): ולא נחלו על שבר יוסף, מה סופן על ידי יין נתפתו וזנו, ולכך יגלו, הדא הוא דכתיב (שם שם, ז): לכן עתה יגלו בראש גלים וגו', הא למדנו כל מקום שיש יין יש ערוה, ולכך כתב הקדוש ברוך הוא פרשת נזיר אחר פרשת סוטה לפי שהיין גורם ערוה, ולפיכך יזיר אדם עצמו ממנו שלא יטעה אותו, ולכך נאמר: איש או אשה כי יפלא וגו'.

ד הדא הוא דכתיב (משלי לא, א): דברי למואל מלך, למה נקרא שלמה למואל, אמר רבי ישמעאל באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש נשא בתיה בת פרעה, והיה שם צהלת שמחת בית המקדש, וצהלת בת פרעה, ועלתה צהלת שמחת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש, הוא דאמר מתלא כלא מחנפים למלכא. ולכך נקרא למואל, שהשליך על מלכות שמים מעליו, כלומר למה לו אל. ובאותה שעה עלתה במחשבה לפני הקדוש ברוך הוא להחריב את ירושלים, הדא הוא דכתיב (ירמיה לב, לא): כי על אפי ועל חמתי וגו'. רבנן אמרי אלף מיני זמר הכניסה לו בת פרעה, והיה מצוה לזמר לפניו באותו לילה, והיתה אומרת לו, כך מזמרין לפני עבודת כוכבים פלונית וכך מזמרין לפני עבודת כוכבים פלונית. מה עשתה בת פרעה, כמין פרס שטחה לו למעלה ממנו וקבעה בו כל מיני אבנים טובות ומרגליות שהיו מבהיקות כעין כוכבים ומזלות, וכל זמן שהיה שלמה רוצה לעמד היה רואה אותן הכוכבים והמזלות והיה ישן לו עד ארבע שעות.

אמר רבי לוי אותו היום נתקרב תמיד בארבע שעות, ועל אותה שעה שנינו, מעשה היה ונתקרב תמיד של שחר בארבע שעות והיו ישראל עצבים שהיה יום חנכת בית המקדש ולא היו יכולין לעשות מפני שהיה ישן שלמה והיו מתיראים להקיצו מפני אימת המלכות, הלכו והודיעו לבת שבע אמו, והלכה היא והקיצתו והוכיחתו, הדא הוא דכתיב (משלי שם): משא אשר יסרתו אמו.

אמר רבי יוחנן מלמד שכפפתו אמו על העמוד ואמרה לו (שם שם, ב): מה ברי, הכל יודעין שאביך ירא שמים היה, עכשיו יאמרו כן, בת שבע היא אמו גרמה לו, (שם): ומה בר בטני, כל נשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אין רואות פני המלך, ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהא הבן מלבן ומזרז, (שם): ומה בר נדרי, כל נשים של בית אביך כיון שמתעברות היו נודרות ואומרות יהיה לנו בן הגון למלכות, ואני נדרתי ואמרתי יהיה לי בן זרוז ומלמד בתורה והגון לנביאות. (שם שם, ג): אל תתן לנשים חילך, שתהא רודף אחר זמה, שהם מטלטלין דעתו של אדם. (שם כט, ג): ורעה זונות יאבד הון, (שם לא, ג): ודרכיך למחות מלכין, התורה הזהירה ואמרה (דברים יז, יז): ולא ירבה לו נשים, הזהר בדברים הללו שהם מחית מלכים. (משלי שם, ד): אל למלכים למואל, מה לך אצל מלכים, שאומרים למה לנו אל, לעשות כמעשיהם, (שם): אל למלכים שתו יין, מה לך להשוות עצמך למלכים השותים יין ומשתכרין ועושין כל מיני זמה, אל תעשה כמעשיהם. (שם): ולרוזנים אי שכר, מי שכל רזי עולם גלוים לו ישתה יין וישתכר, (שם שם, ה): פן ישתה וישכח מחקק, אמר רבי שמעון אלו דברי תורה החקוקים, וכתוב בהם (שמות כ, יג): לא תנאף, (משלי שם): וישנה דין כל בני עני, אמרה לו הדין נמסר למלכות בית דוד, כמה דכתיב (ירמיה כא, יב): בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט, תשתה יין ותשנה דין כל בני עני, תזכה את החיב ותחיב את הזכאי. מכאן אמרו דין ששתה רביעית יין אל ידון, וכן חכם ששתה רביעין יין אל יורה. (משלי שם, ו): תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, אמר רבי חנן לא נברא יין בעולם הזה אלא לשלם שכר לרשעים בעולם הזה שהם אבודים לעולם הבא, ולנחם אבלים, הדא הוא דכתיב: ויין למרי נפש. מכאן אמרו כל הנהרגין בבית דין היו משקין אותו יין חי כדי שתטרף דעתו עליו, לקים מה שנאמר: תנו שכר לאובד, (שם שם, ז): ישתה וישכח רישו, על האובד יאמר, שישכח המות שהוא רישו (שם): ועמלו, על מרי נפש הוא אומר, שימותו לו בנים ובנות והוא מר נפש והיין ישמח לב, ולא יזכר עוד את צערו. (שם): ועמלו לא יזכר עוד, אלו בניו שהם עמלו, כההיא דתנינן (דברים כו, ז): ואת עמלנו אלו הבנים, כמה שנאמר (שמות א, כב): כל הבן הילוד וגו'. (משלי לא, ח): פתח פיך לאלם, מכאן שאם אין טוענין ליורש וללוקח שבית דין טוענין.

דבר אחר, פתח פיך לאלם, כנגד היתומים הוא אומר שאינן יודעין לטעון, ועוד שאין יודעין בעסק אביהם, שבית דין טוענין בשבילן, הוי (שם): אל דין כל בני חלוף, זה בני המת שחלף והלך לבית עולמו.

דבר אחר, שהן חלופי אביהם, כמה דתימא (תהלים נה, כ): אשר אין חליפות למו וגו', אמר רבי חנינא זה שאין מניח לו בן (משלי לא, ט): פתח פיך שפט צדק, שא תעשה שתלמדם טענות (שם): ודין עני ואביון, כמה דתימא (שמות כג, ו): לא תטה משפט אבינך בריבו.

דבר אחר, אלו הצדקות ומתנות עניים, שהם דינם, שאתה צריך להוציא מן הגזלן ולתת להם, לקים מה שנאמר (משלי כב, כב): אל תגזל דל כי דל הוא וגו'.

דבר אחר, דברי למואל מלך משא וגו', זו היתה תורה שמיסרתו לשלמה, שנקראת אם ללומדיה, כמה דתימא (שם ב, ג): כי אם לבינה תקרא אם כתוב, ולמה נקרא הדבר משא, לפי שדבר קשה בא לו לכל מי שיעשה כמעשה שלמה, מה ברי וגו', אין אומר מה בני, אלא, מה ברי, אלו צואות ואזהרות של תורה, שהיא נקראת בר, כמה דתימא (תהלים ב, יב): נשקו בר פן יאנף וגו', שכל דבריה ברים, ועל אזהרה הכתובה בתורה (דברים ז, ג): ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו, הוא אומר דבר זה, לפי ששלמה לקח מבנות הגוים והתחתן בהם, שנאמר (מלכים א יא, א ב): והמלך שלמה אהב נשים וגו' מן הגוים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבאו בדם והם לא יבאו בכם אכן יטו וגו'. חנניה בן רבי יהושע אמר משום הכי אמר: לא תתחתן בם. רבי שמעון בן יוחאי אומר: לאהבה ממש, לזנות. רבי יוסי בר חלפתא אומר לא חיבן לגירן ולקרבן תחת כנפי שמים. ומה בר בטני, הזהירה תורה על אשת איש, ולכך כתוב בכאן בטן, שבנואף ונואפת כתיב (במדבר ה, כז): וצבתה בטנה וגו' (שם שם, כב): לצבות בטן וגו'. ומה בר נדרי, הזהירתו התורה שלא לשתות יין כדי שלא יבא להתעסק בזנות, ולכך כתוב בכאן נדרי, כנגד פרשת נזיר הכתובה אחר פרשת סוטה שכתוב בה: איש או אשה כי יפלא לנדר וגו'. אל תתן לנשים חילך, אחר שזכר רוח הקדש אלו שלש אזהרות ברמז, חזר ופרטן בפרוש, הדא הוא דכתיב: אל תתן לנשים חילך, כנגד נשים נכריות שלקח וסרו לבבו מן הקדוש ברוך הוא, הוי: חילך, זה חילה של תורה שאמרה (דברים יז, יז): ולא ירבה לו נשים וגו', ועבר עליה. ודרכיך למחות מלכין, כנגד זנות אשת איש הכתוב מדבר, הדא הוא דכתיב ודרכיך למחות, כמה דתימא (בראשית ו, יב): כי השחית כל בשר וגו', למחות, דברי תורה היועצים אותך טובה, כמה דתימא (משלי ח, יד): לי עצה ותושיה, ואין מלכין אלא עצות, כמה דתימא (דניאל ד, כד): להן מלכא מלכי ישפר עלך, הוי: למחות מלכין, כמה דתימא (במדבר ה, כג): וכתב את האלת האלה וגו', אל למלכים למואל וגו', שלשה שמות נקראו לו: ידידיה, קהלת ושלמה. רבי יהושע בן לוי אמר, שבעה: אגור, בן יקה, למואל, איתיאל.

אמר רבי שמואל בר נחמן עקר אותינניה שלהם שלשה: ידידיה, קהלת ושלמה. מודה רבי שמואל ברבי נחמן באילין ארבעתיה, אלא שנתכנה בהם והצרכו להדרש: אגור, שאגר דברי תורה. יקה, שהקיא דברי תורה כספל הזה שהוא מתמלא בן שעתו ומתפנה בן שעתו. למואל, שנם לאל ואמר יכילנא להרבות נשים ולא לחטוא. איתיאל, שאמר אתי אל ואוכל. ואומר: אל למלכים למואל, אמרה התורה שלשה דברים שנצטוו המלכים: שלא להרבות נשים, ושא להרבות סוסים, ושא להרבות כסף, וזהב, אין עליהם לומר לאל שירבו ולא יחטאו. אל למלכים שתו יין, הרי זה אמור כנגד נדר נזיר האמור אחר פרשת סוטה שצריכין המלכים לשמר עצמן מן היין, וכן הרוזנים, כדי שלא יבואו לידי זמה ויחיבו העולם. ולמה הזהירה מלכים ורוזנים לבדם, והלא כל בני אדם צריכין להזהר מן היין שלא ישתו ויקלקלו, אלא מפני שספק ביד מלכים לשתות ולעשות כל רצונם בעברה ואין שימחה בידם. פן ישתה וישכח מחקק, שבשביל היין שישתה ישכח מה שצותה תורה למחוקק חקים של תורה, היא פרשת סוטה. וישנה דין כל בני עני, הנואף הזה כשהוא הולך אצל אשת איש והיא מתעברת הימנו, נמצא אותו ממזר שאין לו דין חלק בנכסי בעלה, והוא יחלק עם בניו בנכסים, שיהיו סבורים שהוא בנו.

דבר אחר, פעמים לא יניח הבעל בן ומן התורה ירשתו חוזרת לאחיו, וזה הממזר יורש ממונו, שיהיו סבורים שהוא בנו, וישנה דין כל בני עני, לכך הזהירה תורה אחר סוטה דין נזיר: שהיין גורם לנואף ונואפת לבוא לתקלה, הדא הוא דכתיב: איש או אשה כי יפלא וגו'. ומנין שחזר שלמה והודה, שנאמר (שם ל, ב): כי בער אנכי מאיש, זה נח, דכתיב (בראשית ט, כ): ויחל נח איש וגו', שעל ידי יין נתקלל, ולא למדתי ממנו. (משלי שם, שם): ולא בינת אדם לי, זה אדם הראשון, שעל ידי יין ששתה נתקלל העולם בעבורו, דאמר רבי אבין יין מסכה לו חוה לאדם ושתה, שנאמר (בראשית ג, ו): ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכתיב (משלי כג, לא): אל תרא יין כי יתאדם וגו', (שם ל, ג): ולא למדתי חכמה, מחכמת התורה, שבכל מקום שכתוב יין בתורה עושה רשם, (שם): ודעת קדשים אדע, מי שרוצה לקדש עצמו שלא יכשל בזנות, יזיר עצמו מן היין. וקלקלתי בזנות, ודעת קדשים אדע, לכך נאמר פרשת נזיר אחר סוטה.

ה דבר אל בני ישראל (ו, ב), אלו הנודרים בנזיר, (שם): ואמרת אליהם, להזהיר בית דין על כך שלא יניחו לנזיר לעבר על נזירותו, שאם יראו שירצה לבטל נזירותו יכפו אותו כדי לקים דבריו, ללמדך שהגדולים מוזהרין על ידי הקטנים והם נענשים על ידיהם אם לא יוכיחו אותם, וכן הוא אומר (ויקרא כו, לז): וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה. (במדבר ו, ב): איש או אשה כי יפלא וגו', הדא הוא דכתיב (שופטים יג, ב): ויהי איש אחד מצרעה וגו'. ויהי, אמר רבי לוי כל מקום שנאמר: ויהי אינו אלא לשון צער, (אסתר א, א): ויהי בימי אחשורוש, היה המן. (רות א, א): ויהי בימי שפט, היה רעב. (בראשית ו, א): ויהי כי החל האדם] וגו' (שם שם, ב): ויראו בני האלהים וגו'. (שם יד, א): ויהי בימי אמרפל, (שם שם, ב): עשו מלחמה. (יהושע ה, יג): ויהי בהיות יהושע ביריחו וגו' (שם): וחרבו שלופה בידו. (שם ו, כו): ויהי ה' את יהושע. (שם ז, ב): וימעלו בני ישראל מעל בחרם. (שמואל א ח, א): ויהי כאשר זקן שמואל, (שם שם, ג): ולא הלכו בניו בדרכיו, (שם יח, יד): ויהי דוד לכל דרכו משכיל. (שם שם, ט): ויהי שאול עוין את דוד. (שופטים יג, ב): ויהי איש אחד מצרעה, (שם שם, כב): ויאמר מנוח אל אשתו מות נמות. ויהי אמר רבי יודן, כל מקום שנאמר בלשון הזה, בצדיקים, שקול הוא כשלשים ואחד צדיקים, כמנין ויהי. איש אחד, כל מקום שנאמר: אחד, גדול הוא. בהקדוש ברוך הוא נאמר אחד דכתיב (דברים ו, ד): ה' אחד, אין בעולם כיוצא בו, וכן באברהם (יחזקאל לג, כד): אחד היה אברהם, לא היה באותן ימים כיוצא בו. בישראל כתיב (דברי הימים א יז, כא): ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אין באמות כיוצא בהן. וכן באבימלך הוא אומר (בראשית כו, י): כמעט שכב אחד העם, לפי שהיה מלך. וכן באלקנה הוא אומר (שמואל א א, א): אחד, לפי שלא היה בדורו כיוצא בו. (שופטים יג, ב): מצרעה, כל ששמו ושם עירו מפרש בידוע שהוא מאותו העיר. שמו ולא שם עירו, בידוע שהוא מירושלים. (שופטים שם, ב): ממשפחת הדני, לפי שצרעה היתה ליהודה, כדכתיב (יהושע טו, לג): אשתאול וצרעה ואשנה, וצרעה היתה לדן (שם יט, מא): ויהי גבול נחלתם צרעה ואשתאול. לפיכך צריך לפרש שהיה ממשפחת הדני, אינו אומר משבט, אלא ממשפחת הדני, מלמד שהיה אביו מדן ואמו של מנוח מיהודה, ועל זה אמר יעקב (בראשית מט, טז): דן ידין עמו וגו', כמיחד שבשבטים, זה יהודה, לכך הקישו ליהודה, שמארץ יהודה היה ואמו היתה מיהודה, וכן מנוח היה מדן, ואשתו היתה מיהודה, נמצא שמשון בא משבט דן ומשבט יהודה, שכך אמרו: אמיה דשמשון הצללפוני שמה, והיא מיחסת על שבט יהודה, שנאמר (דברי הימים א ד, ג): ושם אחותם הצללפוני. (שופטים יג, ב): ושמו מנוח, הרשעים קודמים לשמם (שמואל א כה, כה): נבל שמו, (שם יז, ד): גלית שמו, (שמואל ב כ, כא): שבע בן בכרי שמו. אבל הצדיקים שמן קודמם (שמואל א א, א): ושמו אלקנה, (שם יז, יב): ושמו ישי, (רות ב, א): ושמו בעז, (אסתר ב, ה): ושמו מרדכי, ושמו מנוח. דומין לבוראן (שמות ו, ג): ושמי ה'. אתיבין ליה הכתיב (בראשית כד, כט): ולרבקה אח ושמו לבן. רבי יצחק אומר אפרדוכסוס, ורבי ברכיה אמר מלבן ברשע. אתיבין (שופטים יז, א): ושמו מיכיהו, לפי שהיה מקבל אורחים נכתב שמו כשם הצדיקים. אתיבין מבני שמואל (שמואל א ח, ב): ויהי שם בנו הבכור יואל ושם משנהו אביה, רבנין אמרי מה זה רשע אף זה רשע, רבי יודן אמר בשם רבי סימון לבסוף עשו תשובה, ולכך נקרא שמו (דברי הימים א ו, יג): ושני, שנשתנו למעשים טובים, ולכך זכו לרוח הקדש, הדא הוא דכתיב (יואל א, א): דבר ה' אשר היה אל יואל בן פתואל, זה שמואל. למה נקרא שמו פתואל, שפתה להקדוש ברוך הוא בתפלתו. מנוח, למה נקרא שמו מנוח, שזכה לדבר עמו מלאך, והנבואה נקראת מנוחה, שנאמר (ירמיה נא, נט): ושריה שר מנוחה, מלמד שזכה ברוך בן נריה לרוח הקדש, כמה דתימא (ישעיה יא, ב): ונחה עליו רוח ה'. (שופטים יג, ב): ואשתו עקרה ולא ילדה, מלמד שהיה מחלקת בין מנוח לאשתו, הוא אומר לה את עקרה ולכך אינך יולדת, והיא אומרת לו את עקר ולכך לא ילדתי. לא היה מנוח עקר (שם שם, ג): וירא מלאך ה' אל האשה, מכאן אתה למד שאשתו של מנוח צדקת היתה שזכתה לדבר עמה מלאך, ולשום שלום בינה לבין בעלה, ולהודיעה שהיא עקרה, והיא מונעת ההריון ולא בעלה, לכך דבר עמה. ולפי שראתה במלאך נקראת שמה הצללפוני, שהיא פונה במלאך, ואין צלל אלא מלאך, כמה דתימא (בראשית יט, ח): כי על כן באו בצל קרתי. להלן שהיה לוט צדיק יותר מאשתו באו המלאכים בצל קורתו ולא בצל קורתה, ברם הכא שבא המלאך אצלה, לפי שהיתה צדקת, לכך נקראת הצלל. למה נאמר הצלל, ולא אמר הצל, לפי ששתי פעמים נראה לה לאשה, אחת בעיר ואחת בשדה. (שופטים יג, ג): ויאמר אליה הנה נא את עקרה ולא ילדת, הודיעה שהיא עקרה ולכך לא ילדה, כדי לשום שלום בינה לבין בעלה, לפי שהיתה מתרעמת על מנוח בעלה על שלא היתה יולדת. (שם): והרית וילדת בן, מכאן ואילך את תקבלי הריון ותלדי בן. (שם שם, ד): ועתה השמרי נא, הזהירה שלא תשתה חמץ יין וחמץ שכר וכל משרת ענבים, שאלו אינם אלא משמרת ליין כדי שלא יבוא הנזיר לשתות יין, לכך אסרן עליו הכתוב. (שם): ואל תשתי יין ושכר, כמשמעו, כמה דתימא (במדבר ו, ג): מיין ושכר יזיר. (שם שם): ואל תאכלי כל טמא, ואין טמא אלא אסור, שהתורה הזהירה לנזיר שלא לאכל כלום. (במדבר ו, ד): מכל אשר יעשה מגפן היין, כמה דתימא (שם שם, ג): וענבים לחים ויבשים לא יאכל. מכל אשר יעשה מגפן היין וגו'. כי כי הנך הרה וילדת בן (שופטים יג, ה), מכאן שהיתה השכבת זרע של הלילה שמורה ברחמה ולא פלטתה, וכיון שאמר לה המלאך (שם שם, ג): והרית וילדת בן, אותה שעה קבלה הרחם אותה טפה לשם. (שם שם, ה): ומורה לא יעלה על ראשו, כמה דתימא (במדבר ו, ה): תער לא יעבר על ראשו, למה נקרא שמו של תער, מורה, שאין השער מתירא אלא מן תער שהוא מגלחו גלוח של השחתה, כמה דתימא (ויקרא יט, כז): ולא תשחית את פאת זקנך. (שופטים שם, שם): כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן, גלוי היה לפני הקדוש ברוך הוא ששמשון היה הולך אחר עיניו, לפיכך הזהירו בנזיר שלא יהיה שותה יין, לפי שהיין מביא לידי זמה, ומה בזמן שהיה נזיר הלך אחר עיניו, אלו היה שותה לא היה לו תקנה לעולם מרב שהיה רודף אחר זמה. מהו שאמר: מן הבטן, לקים מה שנאמר (ירמיה א, ה): בטרם אצרך בבטן ידעתיך. אבל ברשעים מהו אומר (תהלים נח, ד): זרו רשעים מרחם תעו מבטן דברי כזב, וכן הוא אומר (שם נא, ז): הן בעוון חוללתי וגו'. (שופטים שם, שם): והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים, בו תהיה חלה נבואות יעקב, שאמר (בראשית מט, טז יז): דן ידין עמו וגו', יהי דן וגו'. (שופטים שם, ו): ותבא האשה ותאמר לאישה לאמר איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד וגו', מכאן שלא היתה שורה השכינה אלא על בעלי מראה. (שם שם, ז): ויאמר לי הנך הרה וגו', אבל מה שאמר לה'. הנה נא את עקרה, לא גלתה לו, שלא רצתה לגלות קלקולה. (שם): כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו, היא הוסיפה עד יום מותו, לפי שלא ידעה מה שעתיד, אבל המלאך שהיה יודע שעתיד הוא לאבד נזירותו על ידי דלילה, לכך לא אמר: עד יום מותו. (שם שם, ח): ויעתר מנוח אל ה' ויאמר בי אדוני איש וגו', אמר רבי שמעון בן לקיש, למה נמשלה תפלת הצדיקים לעתר, לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכין מדת אכזריות למדת רחמנות. (שם שם, ט): וישמע האלהים בקול מנוח, למה חזר המלאך אצל האשה ולא בא אצל מנוח, שלא לפסל דבריו הראשונים שאמר לאשה.

דבר אחר, כדי לחבבה בעיניו. (שם שם, י): ותמהר האשה ותרץ וגו', מלמד שכל מעשה הצדיקים במהירות. (שם): אשר בא ביום אלי, אינו אומר היום אלא ביום, מלמד שלא נראה המלאך אליה עד למחר, לפי שמנוח לא נתפלל עד למחר בתפלת הבקר, כמה דתימא (תהלים ה, ד): ה' בקר תשמע קולי וגו', מלמד שהצדיקים מבררים על מעשיהם. (שופטים שם, יא): ויאמר אני, אני הוא בתחלה ואני הוא בסוף, שאיני מחליף בדברי. (שם שם, יב): ויאמר מנוח עתה יבא דבריך, אמר לו מנוח עד כאן שמעתי מן האשה והנשים אינם בנות הוראה ואין לסמך על דבריהן, אבל עתה יבא דבריך, מפיך אני רוצה לשמע, שאיני מאמין בדבריה, שמא חלפה בדבריה או פחתה או הותירה. (שם): מה יהיה משפט הנער, מה נזירות יצטרך הנער לשמר אחר שיולד. (שם): ומעשהו, מה תעשה אמו קדם לכן כל הימים שתהא הרה ממנו. (שם שם, יג): ויאמר מלאך ה' אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה, לחלק כבוד לאשה ולחבבה בעיניו. (שם): תשמר, על חמץ יין וחמץ שכר ומשרת ענבים אמר לו (שם שם, יד): מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר על תשת, כמשמעו. (שם): וכל טמאה אל תאכל, כמה דתימא (במדבר ו, ג): וענבים לחים ויבשים לא יאכל. (שופטים שם, שם): כל אשר צויתיה תשמר, מה שאמר לה (שם שם, ה): ומורה לא יעלה על ראשו. (שם שם, טו): ויאמר מנוח אל מלאך ה' נעצרה נא אותך, אמר לו מנוח עצורים היינו, כמה דתימא (בראשית כ, יח): כי עצר עצר ה' בעד כל רחם, ואתה בשרתנו בהרוחה, נעשה עמך יום טוב, כמה דתימא (במדבר כט, לה): ביום השמיני עצרת תהיה לכם, (שופטים שם, שם): ונעשה לפניך גדי עזים, שמחתנו ונשמח עמך בגדי עזים, לפי שאין שמחה אלא בבשר. (שם שם, טז): ויאמר מלאך ה' אל מנוח אם תעצרני לא אכל בלחמך, אמר לו המלאך אין דרך נביאי ה' לקבל שכר על נבואתם. בנביאי שקר מהו אומר (יחזקאל יג, יט): ותחללנה אתי אל עמי בשעלי שעורים ובפתותי לחם להמית וגו'. אבל בנביאי אמת מהו אומר (מלכים ב ה, טז): ויאמר חי ה' אשר עמדתי לפניו אם אקח. (שופטים שם, שם): ואם תעשה עלה לה' תעלנה, רמז לו המלאך שצריך להעלות עלה לה' על בשורה טובה כשם שעשה אברהם בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא (בראשית יב, ז): לזרעך אתן את הארץ הזאת, מיד בנה אברהם מזבח על בשורה טובה, שכן כתיב (שם): ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו, ואין מזבח אלא קרבן. (שופטים שם, שם): כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא, למה נאמר, לפי שאשתו אמרה לו (שם שם, ו): ומראהו כמראה מלאך ה' נורא מאד, היתה סבורה שהכיר בו מנוח שהוא מלאך, ואף על פי כן היה מזמנו לו לאכל, שטועה היה כסבור שיש אכילה למעלה, לכך נאמר: כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא, לכך היה מזמנו לאכל, אבל אלו היה יודע שהיה מלאך אינו אומר לו שיאכל, שבקי היה שאין אכילה למעלה. ולמה לא הכיר בו, מכאן את למד בשעה שהיו הנביאים הולכים בשליחותו של הקדוש ברוך הוא, רוח הקדש שהיתה שורה עליהם היתה נותנת להם אימה בעיני רואיהם, שהכל מתיראים מהם, שהיו דומים למלאכים. ולמה אכלו המלאכים שבאו לבשר את שרה בהריון וזה לא רצה לאכל, לפי שאותם מלאכים כשנתראו תחלה לאברהם כדמות עוברי דרך נתראו לו, והוא הכניסם לביתו כמנהגו והזמינם לאכל, והם לא רצו לבטל ממנו מנהג האכסנאים, ואכלו עמו, ואחר שאכלו אמרו שליחותן, ולא נראה הדבר שיקבלו שכר על שליחותן, אבל זה המלאך בתחלה אמר שליחותו, ואלו היה אוכל עמו היה נראה כאלו קבל שכר על שליחותו, לכך נמנע מלאכל. ויאמר מנוח אל מלאך ה' מי שמך (שופטים יג, יז), לפי שלא הכיר בו שהיה מלאך לכך שאל לו על שמו. (שם): כי יבא דברך וכבדנוך. אמר לו מנוח אמר לי שמך כדי שאשאל באיזה מקום אמצאך בעת שיתקים נבואתך ונתן לך דורון, ואין וכבדנוך אלא מנחה, כמה דתימא (במדבר כב, יז): כי כבד אכבדך. (שופטים שם, יח): ויאמר לו מלאך ה' למה זה תשאל לשמי, אמר לו המלאך אין את צריך לידע שמי, שאין סופך שתראני עוד לעולם, הדא הוא דכתיב (שם): והוא פלאי, על עצמו אמר לו שהוא יהיה מכסה ממנו שלא יראנו עוד לעולם, כמה דתימא (תהלים קלט, ו): פליאה דעת ממני.

דבר אחר, והוא פלאי, אמר לו המלאך איני יודע לומר לך שמי, שלפי השליחות ששולח הקדוש ברוך הוא אותנו קורא לנו שם, הוי: והוא פליא, לפי פליאה ופליאה שעושה על ידינו הוא קורא לנו שם.

דבר אחר, והוא פלאי, שם שמו המלאך פליא, לפי שליחות הוא בא להזיר את שמשון, כמה דתימא (שופטים שם, ה): כי נזיר אלהים יהיה הנער, לכך קרא שמו פלאי, כענין שאמר הכתוב: איש או אשה כי יפליא וגו'.

ו את מוצא שרמז משה בפרשה זו לנזירות שמשון, ללמדך שאין לך דבר כתוב בנביאים וכתובים שלא רמזו משה בתורה, איש זה היה המלאך שבא להזיר את שמשון שנקרא איש, כמה דתימא (שופטים יג, יא): האתה האיש אשר דברת אל האשה, מהו (שם): ויאמר אני, אמר לו המלאך אתה חושב בי שאני איש, ואני איני איש אלא אני מלאך. ודכותיה (בראשית כז, כד): אתה זה בני עשו ויאמר אני, איני עשו אלא יעקב. או אשה, שא נראה תחלה אלא לאשה, כי יפלא, ששם שמו פלאי. לנדר נדר נזיר להזיר לה', כמה דכתיב (שופטים שם, ה): כי נזיר אלהים יהיה הנער.

ז דבר אל בני ישראל וגו'. תני דבר אל בני ישראל, ישראל נודרין נזירות ואין העובדי כוכבים נודרים נזירות. ואמרת אליהם, לרבות את העבדים. איש ולא קטן, או אשה, לעשות הנשים כאנשים, וזו היא ששנינו הכותים אין להם נזירות נשים ועבדים יש להם נזירות, חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה עבדו ואינו כופה את אשתו, חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר נדרי אשתו ואינו מפר את נדרי עבדו. הפר לאשתו הפר עולמית, הפר לעבדו, יצא לחרות משלים נזירותו, עבר מכנגד פניו, רבי מאיר אומר לא ישתה ורבי יוסי אומר ישתה. כי יפלא, מי שיודע להפלות, מכאן אמרו: מפלא הסמוך לאיש נדריו קימין.

דבר אחר, כי יפלא, כשיפרוש לנדר, פרט למהרהר בלב. לנדר נדר נזיר למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר (במדבר ל, ג): איש כי ידר נדר לה' או השבע וגו', שאם נדר יום אחד, אסור יום אחד, שנים, אסור שנים, מאותו המין שנדר, מאותו המין אסור, שומע אני אף בנזירות כן, לכך נאמרה פרשה זו שאם נדר יום אחד או שעה אחת אסור שלשים יום לשתות יין ולטמא למתים ואסור בתגלחת. לנדר נדר נזיר, למה כתיב כאן נדר, לעשות נזירות כנדרים, מה בנדרים עובר על בל יחל ועל בל תאחר, אף בנזירות כיוצא בהן, ומה בנדרים האב מפר נדרי בתו והאיש מפר נדרי אשתו, אף בנזירות כיוצא בהן. נזיר להזיר, לעשות כנוי נזירות כנזירות, האומר הריני נזיק נזיח פזיח, הרי זה נזיר. להזיר, יכול שיזיר את אחרים, תלמוד לומר נזיר, את עצמו מזיר ואין מזיר את אחרים, אבל הלכה למשה מסיני שהאיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. רבי ישמעאל אומר: נזיר להזיר, מכאן שאדם קובע עליו נזירות בתוך נזירותו. להזיר לה', שמעון הצדיק אמר מימי לא אכלתי אשם נזיר אלא אחד, פעם אחת עלה אלי אחד מן הדרום וראיתיו אדמוני ויפה עינים וטוב ראי וקוצותיו תלתלים מסדרות תלים תלים, אמרתי לו מה ראית להשחית את השער הנאה הזה. נם לי: רבי, רועה הייתי בעירי והלכתי למלא את הניאוב מן המעין, וראיתי את הבוביא שלי בתוך המים ופחז יצרי עלי ובקש לאבדני מן העולם, אמרתי לו: רשע, מה אתה מתגאה בדבר שאינו שלך, של עפר, של רמה, ושל תולעה הוא, עלי להקדישך לשמים ולגלחך לשמים. והרכנתי את ראשי ונשקתיו, ואמרתי לו כמותך ירבו עושי רצון המקום בישראל, עליך אמר הכתוב להזיר לה'. רבי מונא בעי, למה לא היה שמעון הצדיק אוכל אשם נזיר, אם תאמר מפני שנזיר חוטא הוא על שצער עצמו מן היין, וכי לא אכל שמעון הצדיק חטאת חלב או חטאת דם מימיו, סבור שמעון הצדיק, בני אדם מתוך הקפדה הם נודרים בנזיר, וכיון שהם נודרים מתוך הקפדה סופן לתהות, וכיון שהוא תוהה נעשו קרבנותיו כשוחט חלין בעזרה. וזה מתוך ישוב הדעת נדר ופיו ולבו שוים.

ח מיין ושכר יזיר וגו' (ו, ג), הדא הוא דכתיב (ישעיה ה, כב כג): הוי גבורים לשתות יין וגו' מצדיקי רשע עקב שחד וגו'. תמן כתיב (קהלת י, יז): אשרך ארץ שמלכך בן חורים, אימתי הארץ באשרי בזמן שמלכה עוסק בתורה, שנאמר (שמות לב, טז): והלחת מעשה אלהים המה וגו', אל תקרי חרות אלא חרות, שאין לך בן חורין אלא מי שהוא עוסק בתלמוד תורה בלבד. (קהלת שם, שם): ושריך בעת יאכלו, שקובעים עתים לתורה ואחר כך הם אוכלים, לקים מה שנאמר (שם ט, ז): לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך, הדא הוא דכתיב אחריו (שם י, יז): בגבורה ולא בשתי, בגבורה של תורה ולא בשתיה של יין, לכך אמר ישעיה גבורה של תורה היא באשרי, אבל גבורת יין הוא באוי, הוי גבורים לשתות יין. וכן הוא אומר (משלי כג, כט ל): למי אוי למי אבוי וגו' למאחרים על היין וגו'. (ישעיה ה, כב): ואנשי חיל למסך שכר, תמן כתיב (שמות יח, כא כב): ואתה תחזה מכל העם וגו' ושפטו את העם וגו', אבל אלו אינם אנשי חיל אלא למסך שכר, כמה דתימא (משלי שם, ל): לבאים לחקור ממסך, מהו למסך שכר, שהיו מוסכים יין חזק ביין קל כדי להשתכר בו. מעשה בחבורה אחת של זלין, שהיו יושבים ושותים יין עד חצי הלילה ולא היו משתכרים, בא להם יין אמרו למזג יין ביין, היו עושים כן עד שנכנס בהם היין עמדו והכו זה את זה מתוך השכרות, נפלה צוחה בעיר ובא הלפר ותפשם ומסרם למלכות ונאבדו כלם, מי גרם להם היין שהיו שותים, ועליהם נאמר: לבאים לחקור ממסך, אין ממסך אלא יין ביין, הוי: ואנשי חיל למסך שכר. ומתוך כך משכחין את התורה ומעותים את הדין, שכן כתיב אחריו: מצדיקי רשע עקב שחד, ואומר (משלי לא, ה): פן ישתה וישכח מחקק, ישכח את התורה שנתנה על ידי מחוקק, זה משה, שנאמר (דברים לג, כא): כי שם חלקת מחקק ספון, מה כתיב (משלי שם, שם): וישנה דין כל בני עני, היין והדעת נמשלו ככימה ועקרב, כל שעה שכימה נראית ברקיע אין עקרב נראה ברקיע, ומשעקרב נראה אין כימה נראית. כך היין משול כעקרב, והדעת משולה ככימה, מה עקרב מכה בעקצו, כך היין מכה בסופו, שנאמר (שם כג, לב): אחריתו כנחש ישך. וכשם שהכימה מבשלת את הפרות ונותנת בהם טעם, כך הדעת נותנת ריח וטעם בדבריו של אדם, נכנס היין יצא הדעת. כל מקום שיש יין אין דעת, נכנס יין יצא סוד, יין חשבונו שבעים וסוד חשבונו שבעים. הדעת מתחלקת בארבע חלקים, שנים בשתי הכליות וחלק אחד בפה וחלק אחד בלב. ומנין ששני חלקים של חכמה בשתי כליות, שנאמר (איוב לח, לו): מי שת בטחות חכמה, אלו הכליות שהן טוחות בגוף. וחלק אחד בלב, שנאמר (תהלים נא, ח): ובסתם חכמה תודיעני. וחלק אחד בפה (שם מט, ד): פי ידבר חכמות, נתנה הדעת הזו בארבעה כלים האלו, וכנגדן נתנו חכמים שעור לשכרות בארבעה רביעית יין חי, שהן ארבעה כוסות. שתה אדם כוס אחד שהוא רביעית, יצא האדם מרביעית דעתו. שתה שני כוסות, יצאו שני חלקים מדעתו. שתה שלשה כוסות, יצאו שלשה חלקים מדעתו ולבו מטורף, מיד הוא מתחיל לדבר שלא כהגן. שתה כוס רביעית, יצא כל דעתו נשתעממו כל הכליות ונטרף לבו והלשון נפסק, מבקש לדבר ואינו יכול אלא לשונו עגום. לכך אמרו כהן ששתה רביעית יין פסול לעבודה, ישראל ששתה רביעית יין, פסול מלדון. ללמדך שאין טוב יוצא מן היין, הדא הוא דכתיב מיין ושכר יזיר, וחמץ מפני שכרות, למה אסרה משרת ענבים, שהוא לא ישתכר מהם. וגם אסרה אכילת כל היוצא מן הגפן, דברים שלא ישתכר מהם, למה כך, מכאן שחיב אדם להרחיק עצמו מן הכעור ומן הדומה לכעור ומן הדומה לדומה, מכאן שעשתה תורה סיג לדבריה. תמן תנינן (אכות פרק א, משנה א): הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה. כיצד, יעשה אדם סיג לדכריו כדרך שעשתה תורה סיג לדבריה, הרי הוא אומר (ויקרא יח, יט): ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב, יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים, תלמוד לומר: לא תקרב. יכול תישן עמו בבגדיה על המטה, תלמוד לומר: לא תקרב. יכול תרחץ את פניה ותכחל את עיניה ויטל הימנה את הכוס, תלמוד לומר (שם טו, לג): והדוה בנדתה, כל ימים שהיא דוה תהא בנדוי. מכאן אמרו כל המנבלת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה הימנה, כל המתקשטת עצמה בימי נדתה אין רוח חכמים נוחה הימנה. הרי הוא אומר (שם יח, ו): איש איש אל כל שאר בשרו וגו', מכאן אמרו אל יתיחד אדם עם כל הנשים בפונדק אפלו עם אחותו ואפלו עם בתו ועם חמותו, מפני טענת הבריות. לא יספר עם אשה בשוק אפלו עם אשתו ואין צריך לומר עם אשה אחרת, מפני טענת הבריות. כאן נאמר אצל שאר בשר לא תקרבו, ולהלן הוא אומר לא תקרב, לדבר המביא לדכר עברה לא תקרבו, הרחק מן הכעור ומן הדומה לכעור, שכך אמרו חכמים הרחק מחטא הקל שמא יביאך לידי חמור, הוי רץ למצוה קלה שיביאך לחמורה. אחריתו כנחש ישך, מה הנחש על ידי שהסית לחוה לשתות יין נתקללה האדמה בעבורו, שנאמר (בראשית ג, יז): ארורה האדמה בעבורך, כך על ידי יין נתקלל שלישו של עולם, שנאמר (שם ט, כד כה): ויקץ נח מיינו וגו' ויאמר ארור כנען, זה היה חם שהיה בנו שלישי, והוא נקרא אבי כנען. מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים, כך מפריש היין את האדם מדרכי חיים לדרכי המות, לפי שהיין גורם לו לעבודת כוכבים, הדא הוא דכתיב (משלי שם, לג): עיניך יראו זרות, כמה דתימא (תהלים פא, י): לא יה, יה בך אל זר, וכן הוא אומר (במדבר ו, ג ד): וכל משרת ענבים לא ישתה וגו' מכל אשר יעשה מגפן היין. עשתה תורה סיג לדבריה שלא יאכל ולא ישתה מכל דבר הנעשה מגפן היין כדי שלא יבוא לשתות, מתלא אמר לך לך אמרין לנזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב. מיין ושכר יזיר, אפלו לא אמר אלא הריני נזיר מן היין, הרי הוא נזיר שלם, לפי שמצינו שלשה דברים אסורים בנזיר, לשתות יין, ולגלח שערו, ולטמא למתים. יכול לא יהא נזיר עד שיזיר מכלם, תלמוד לומר: מיין ושכר יזיר, אפלו מאחד משלשתן הרי זה נזיר. אמרו האומר הריני נזיר מן החרצנים, מן הזגים, מן התגלחת, מן הטמאה, הרי זה נזיר, וכל דקדוקי נזיר עליו. רבי יוסי הגלילי אומר: מיין ושכר יזיר, למה כפל הכתוב יין ושכר והלא יין הוא שכר ושכר הוא יין, למה כן, לפי שהוא אומר (דברים יד, כג): ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר וגו' מעשר דגנך וגו', יכול אף הנזיר במשמע, ומה אני מקים מיין ושכר יזיר, בשאר כל המינים חוץ מיין מצוה או אף ביין מצוה, ומה אני מקים: ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר וגו' מעשר וגו', בשאר כל אדם חוץ מן הנזיר, תלמוד לומר מיין ושכר יזיר, לעשות יין מצוה כיין רשות. רבי אלעזר הקפר אומר יין, זה מזוג. שכר, זה חי. או אינו אלא יין, זה חי. ושכר, זה מזוג. תלמוד לומר (במדבר כח, ז): ונסכה יין רביעית ההין וגו' הסך נסך שכר, חי אתה מנסך ואין אתה מנסך מזוג, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון, יין, זה מזוג. שכר, זה חי. יזיר, אין נזירות בכל מקום אלא פרישות, וכן הוא אומר (ויקרא כב, כ): וינזרו מקדשי בני ישראל, ואומר (שם כה, ה): ענבי נזירך, ואומר (הושע ט, י): וינזרו לבשת, ואומר (זכריה ז, ג): האבכה בחדש החמשי הנזר. הא אין נזירות בכל מקום אלא פרישות. יזיר, שומע אני מסחורתו ומרפואתו, תלמוד לומר לא ישתה, בשתיה הוא אסור ומתר ברפואתו ובסחורתו. חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה, מגיד שעשה כו חמץ כיין וחמץ מצוה כיין מצוה. וכל משרת וגו', מגיד שאם שרה ענבים במים, שהם בנותן טעם. מכאן אתה דן לכל אסורים שבתורה, מה אם היוצא מן הגפן שאין אסורן אסור עולם ואין אסורן אסור הנאה ויש לו התר אחר אסורו, עשה בו טעם כעקר. שאר אסורין שבתורה שאסורן אסור עולם ואסורן אסור הנאה ואין להם התר לאחר אסורן, אינו דין שנעשה בו טעם כעקר. וענבים כמשמען, לחים להביא את הבוסר, ויבשים לא יאכל, לחיב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, ומכאן אתה דן לכל אסורין של נזיר, ומה כאן שהוא מין אחד והם שני שמות חיב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אף כל שהם מין אחד והם שני שמות, חיב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, להביא יין חדש וענבים שהוא חיב שנים.

ט כל ימי נזרו מכל וגו' (ו, ד), בא הכתוב ללמדך שאם אכל כזית מכלם שהוא לוקה את הארבעים, מכאן אתה דן לכל אסורין שבתורה, מה אם היוצא מן הגפן שאין אסורו אסור עולם ואין אסורו אסור הנאה ויש לו התר לאחר אסורו, הרי הן מצטרפין זה עם זה לכזית, שאר אסורין שבתורה שאסורן אסור עולם ואסורן אסור הנאה ואין להם התר אחר אסור, דין הוא שיצטרפו זה עם זה לכזית. מכל אשר יעשה מגפן היין, שומע אני אף העלין והלולבין במשמע, תלמוד לומר מחרצנים ועד זג, מה פרט מפרש פרי ופסו, לת פרי, אף אין לי אלא פרי ופסולת פרי, להוציא את העלין ואת הלולכין שאינן פרי ופסולת פרי. מחרצגים, מעוט חרצנים שנים, ועד זג, אחד, דכרי רבי אלעזר בן עזריה אלו הן החרצנים ואלו הן הזגים, החרצנים אלו החיצונים, והזגין אלו הפנימים, כמה דתימא (שמות כח, לד): פעמן זהב ורמון, ומתרגמינן זגא דדהבא ורמונא, דברי רבי יהודה. ורבי יוסי אומר שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל. לא יאכל, אין אכילה פחות מכזית, מכאן לאסורי נזיר בכזית.

י כל ימי נדר נזרו תער וגו' (ו, ה), למה צוה הקדוש ברוך הוא לנזיר שלא יגלח ראשו, לפי שהגלוח מתארו ומיפהו, כשם שאמרו ביוסף (בראשית מא, יד): ויגלח ויחלף שמלתיו, וגדול שער הוא לשם צער ואבל, לכך אמר הקדוש ברוך הוא אחר שזה הנזיר אסר עצמו מן היין כדי להרחיק עצמו מן הזמה, יגדל שערו, שיתנבל ויצטער, כדי שלא יהא יצר הרע קופץ עליו, (במדבר ו, ה): עד מלאת הימם אשר יזיר לה' קדש יהיה, יאסרו עליו כקדש, שלא יגע בו, לפי שהוא הקדישו לשם שמים. כל ימי נדר נזרו, נדרו תלוי בנזירותו ולא נזירותו תלויה בנדרו. תער לא יעבר, אין לי אלא תער, תלש, מרט וספסף כל שהוא מנין, תלמוד לומר לא יעבר על ראשו, לרבות כל המעבירים, ומאחר שסופנו לרבות כל דבר, מה תלמוד לומר: תער, לפי שלא למדנו לתגלחת אחרונה שהיא בתער, ללמד ממצורע אי אפשר, שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו. רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר: תער לא יעבר על ראשו עד מלאת, התורה אמרה אחר מלאת לא תהא תגלחת אלא בתער.

דבר אחר, אם כן למה נאמר: תער, ללמדך שאינו סותר לא זוג ולא מספרים, אלא תער בלבד. עד מלאת הימם אשר יזיר לה', מנין אתה אומר שאם אמר הריני נזיר סתם מגלח יום שלשים ואחד, ואם גלח יום שלשים לא יצא, תלמוד לומר: עד מלאת הימם אשר יזיר לה', ועדין לא מלאו ימי נזירותו. קדש יהיה, זו קדשת שער. קדש יהיה, אין לי אלא המגלח כמצותו ששערו אסור, גלחוהו אחרים קדם זמנו ושא כמצותו מנין, תלמוד לומר: קדש יהיה, מכל מקום. בר פדא אמר סתם נזירות שלשים יום, שנאמר: קדש יהיה, יהיה בגימטריא שלשים. רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן כנגד תשע ועשרים פעם שכתוב בפרשה נדר, נזיר, נזרו, יזיר, להזיר, והא אינון תלתין.

אמר רבי יוסי בר בון אחד לחדושו יצא, ואינו עולה מן המנין. על דעתיה דבר פדא אם גלח יום שלשים לא יצא, על דעתיה דרבי שמואל אם גלח יום שלשים יצא. אית דבעי נשמענה מן הדא, (במדבר שם): גדל פרע שער ראשו, כמה הוא גדול שער שלשים יום. ואית דבעי נשמענה מן הדא עד מלאת הימם, וכמה הם ימים מלאים שלשים יום. מעתה אם גלח יום שלשים לא יצא.

אמר רבי יצחק בר אלעזר הימים, הימם כתיב, גדל פרע, לומר לך שהוא גדל פרע, אין לי אלא מי שיש לו פרע, מי שאין לו פרע מנין, תלמוד לומר: שער ראשו, משהו. אין לי שהוא אסור לגלח אלא עד מלאת הימם אשר יזיר, מנין שהוא אסור בתגלחת עד הבאת קרבן, תלמוד לומר (שם שם, כ): ואחר ישתה הנזיר יין, וכי הנזיר שותה יין, אלא מפנה להקיש לדון ממנו גזרה שוה, נאמר כאן נזיר (שם שם, ה): כל ימי נדר נזרו, ונאמר להלן נזיר, מה להלן אסור לשתות עד הבאת קרבן, אף כאן אסור לגלח עד הבאת קרבן.

יא כל ימי הזירו לה' וגו' (ו, ו), בא וראה שכל מי שמקדש את עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, זה לפי שמזיר את עצמו מן היין ונוהג צער בעצמו שלא יגלח ראשו כדי לשמר עצמו מן העברה, אומר הקדוש ברוך הוא הרי הוא חשוב לפני ככהן גדול, מה כהן אסור לטמא לכל המתים, אף נזיר אסור לטמא לכל המתים, מה בכהן גדול כתיב (ויקרא כא, יב): כי נזר שמן משחת אלהיו עליו, אף בנזיר הוא אומר (במדבר ו, ז): כי נזר אלהיו על ראשו, מה בכהן כתיב (דברי הימים א כג, יג): ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, אף נזיר נקרא קדוש, שנאמר (במדבר שם, ח): כל ימי נזרו קדש הוא לה'. בא וראה כמה המצוות מעטרות את ישראל, והלא גדול שער נוול הוא לאדם, שהוא אינו חופף ראשו, ולפי שהוא מגדלו לשם שמים קראו הכתוב עטרה לראשו, הדא הוא דכתיב: כי נזר אלהיו על ראשו. כל ימי הזירו וגו', נזיר שכל ימיו אסור לשתות ולגלח ולטמא למתים, ואם גלח ושתה יין ונטמא למתים סופג את הארבעים, על היין מנין שלוקה, דכתיב (שם שם, ד): כל ימי נזרו וגו', לעשות ימים של אחר מלאת כימים שלפני מלאת. לגלח מנין, דכתיב (שם שם, ה): כל ימי נדר נזרו וגו', לרבות ימים של אחר מלאת כימים שלפני מלאת. על הטמאה מנין, דכתיב כל ימי הזירו לה' וגו', לעשות ימים של אחר מלאת כימים שלפני מלאת. שלשה מנין אסורים בנזיר, הטמאה והתגלחת והיוצא מן הגפן. הטמאה מנין, דכתיב (במדבר ו, ו): כל ימי הזירו לה' על נפש מת וגו'. תגלחת מנין, דכתיב (שם שם, ה): כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו. היוצא מן הגפן, דכתיב (שם שם, ד): כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן וגו'. חמר בטמאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן, שהטמאה והתגלחת סותרים והיוצא מן הגפן אינו סותר. וחמר ביוצא מן הגפן מבטמאה ותגלחת, שלא התר כלל היוצא מן הגפן והתר בתגלחת מצוה, כגון מצורע, דנפקא מראשו האמור במצורע המיתר, להביא נזיר מצורע שמגלח, והתר במת מצוה לטמא. חמר בטמאה מתגלחת, שהטמאה סותרת את הכל וחיבין עליה קרבן, ותגלחת אינה סותרת אלא שלשים יום ואין חיבין עליה קרבן. על נפש מת לא יבא, שומע אני נפשות בהמה במשמע, כענין שנאמר (ויקרא כד, יח): מכה נפש בהמה, תלמוד לומר (במדבר ו, ז): לאביו ולאמו, במה ענין מדבר בנפשות אדם. רבי ישמעאל אומר אינו צריך, הרי הוא אומר לא יבא בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר, ואלו הן נפשות אדם. לאביו למה נאמר, לפי שהוא כולל בכהן הדיוט (ויקרא כא, א): לנפש לא יטמא בעמיו, וחזר והתירו לקרובים (שם שם, ב): כי אם לשארו וגו', יכול אף נזיר כן יהא מתר לטמא לקרובים, תלמוד לומר לאביו, לומר שאינו מטמא לקרובים. ולאמו למה נאמר, לפי שהוא אומר בנזיר לא יטמא להם במתם, רבי אומר במתם אין מטמא, אבל מטמא הוא בנגען ובזיבתן, ואין לי אלא בנזיר, בכהן גדול מנין, תלמוד לומר (ויקרא שם, יא): ולאמו בכהן גדול, שלא הייתי צריך, שכבר קל וחמר הוא, ומה אם במקום שכהן הדיוט מטמא לאחיו מאביו אין כהן גדול מטמא לאביו, מקום שאין כהן הדיוט מטמא לאחיו מאמו דין הוא שלא יהא כהן גדול מטמא לאמו. אם זכית מן הדין, מה תלמוד לומר ולאמו בכהן גדול, מפנה להקיש לדון ממנו גזרה שוה, נאמר בכהן גדול אמו, ונאמר בנזיר אמו, מה אמו האמור בנזיר מטמא בנגען ובזיבתן, אף אמו האמור בכהן גדול מטמא בנגען ובזיבתן. (במדבר שם, שם): לאחיו, למה נאמר, לאחיו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. (שם): ולאחתו, מה תלמוד לומר, הרי שהיה הולך לשחט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת, יכול יטמא, אמרת: לא יטמא להם במתם, יכול לא יטמא למת מצוה, תלמוד לומר: ולאחתו, לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. נאמר: לאחיו, להתירו לטמא למת מצוה, שאינו אלא אסור לאו, לא יטמא להם. ונאמר: ולאחתו, להתירו לטמא אפלו במקום פסח ומילה, דחיבי כריתות הן, אבל לבנו ולבתו לא נאמר, שאין הקטנים נזורין. רבי עקיבא אומר: נפש, אלו הרחוקים, מת, אלו הקרובים, לאביו, לאביו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. ואם נאמר לאביו, למה נאמר ולאמו, אם נאמר אביו, ולא נאמר אמו הייתי אומר לכך לא יטמא לו משום דחזקה בעלמא הוא, אבל אמו דודאי ילידתיה לטמא לה, ואי כתב רחמנא אמו הייתי אומר, לאמו הוא דלא, דלא אזיל זרעה בתרה, אבל אביו כיון שאמר הכתוב: למשפחתם לבית אבתם, אימא לטמא ליה, לכך נאמר: לאביו. לאחיו, שאם הוא כהן גדול ונזיר, לאחיו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. ולאחתו, שאם היה הולך לשחט פסחו ולמול את בנו, לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. לא יטמא להם במתם, אבל עומד הוא בהספד ובשורה. רבי אומר במותם אינו מטמא אבל מטמא הוא בנגעם ובזיבתם, (שם): כי נזר אלהיו על ראשו, להגיד מה גרם.

יב כל ימי נזרו קדש הוא לה' (ו, ח), למה נאמר, לפי שהוא אומר (שם, ה): עד מלאת הימם, אין לי אלא מי שיש לו פסק לנזירותו, נזיר עולם מנין, תלמוד לומר: כל ימי נזרו, להביא נזיר עולם. קדש הוא לה', זו קדשת הגוף.

יג וכי ימות מת עליו (ו, ט), במחורת עליו הטמאה, להוציא את הספק, זו טמאת התהום. אי זו טמאת התהום, כל שאין מכירה אחד בסוף העולם, היה מכירה אחד בסוף העולם אין זו טמאת התהום. היה טמון בתבן או בצרורות, הרי זו טמאת התהום, במים באפלה ובנקיקי הסלעים, אין זו טמאת התהום, ולא אמרו טמאת התהום אלא למת בלבד. (שם). בפתע פתאם, רבי יונתן אמר בפתע, זה שוגג, וכן הוא אומר (במדבר לה, כב): בפתע בלא איבה הדפו. פתאם, זה אונס, וכן הוא אומר (שם יב, ד): ויאמר ה' פתאם אל משה וגו'. ורבנן אמרי: פתאם, זה מזיד, וכן הוא אומר (משלי כב, ג): ופתיים עברו ונענשו.

דבר אחר, פתאום, זה שוגג, דכתיב (שם יד, טו): פתי יאמין לכל דבר. וכי מאחר שיש בפתאם להוציא ממנו מזיד אונס ושוגג, למה צריך הכתוב לכתב: בפתע, להביא את השוגג, אלו לא נכתב: פתע, הייתי אומר כי מביא קרבן על טמאתו היכא דנטמא בשוגג, מידי דהוה אכל התורה כלה, אבל אנס ומזיד אימא לא, כתב רחמנא פתע, דשוגג הוא, לגלות על פתאם דאנס ומזיד הוא, ואפלו הכי חיב קרבן על טמאתו. (במדבר ו, ט): וטמא ראש נזרו, במי שהיה טהור ונטמא, הרי הוא חיב בהעברת שער ובהבאת קרבן ולפטר הנזיר בקבר. (שם): וגלח ראשו. ראשו הוא מגלח ואין מגלח כל שערו. (שם): ביום טהרתו, ביום הזיתו בשביעי, אתה אומר ביום הזיתו בשביעי או בשמיני, תלמוד לומר (שם): ביום השביעי יגלחנו, אי בשביעי, אף על פי שלא הזה, תלמוד לומר: ביום טהרתו, ביום הזיתו. ביום השביעי, אין לי אלא שביעי, שמיני, תשיעי ועשירי מנין, תלמוד לומר יגלחנו. אין לי אלא ביום, בלילה מנין, תלמוד לומר יגלחנו. אין לי אלא תגלחת הטמאה, תגלחת טהרה מנין, תלמוד לומר יגלחנו. כיצד, היה מזה בשלישי ובשביעי ומגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני, ואם גלח בשמיני, מביא קרבנותיו בו ביום, דברי רבי עקיבא.

יד וביום השמיני (ו, י), להוציא את השביעי, או אינו אלא להוציא את התשיעי, נאמר כאן שמיני, ונאמר להלן שמיני (ויקרא כב, כז): ומיום השמיני והלאה וגו', מה שמיני האמור להלן הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה, אף שמיני האמור כאן הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה. אלו אמר תורים, יכול הרבה, תלמוד לומר (במדבר שם): יבא שתי תרים, לא אמרתי אלא שתים. יכול יביא תורים ובני יונה, תלמוד לומר (שם): או שני בני יונה. יכול יביא פרידה אחת מזו ופרידה אחת מזו, תלמוד לומר: שתי תרים או שני בני יונה. מכאן אמרו אין מביאין תורין כנגד בני יונה ולא בני יונה כנגד תורין. (שם): אל הכהן אל פתח אהל מועד, מלמד שהוא חיב בטפול הבאתם עד שיביאם אל פתח אהל מועד.

טו ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה (ו, יא), שיפרישם הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה בעשיתן. אין לי אלא הפרשה לכהן, בבעל מנין. נאמר ביולדת (ויקרא יב, ח): ולקחה שתי תרים או שני בני יונה אחד לעלה ואחד לחטאת, הרי שהבעלים מפרישין בשעת לקיחתן, נמצאו למדין הפרשה בכהן והפרשה בבעלים, ונמצינו למדים כאן קן סתומה בזמן שהכהן צריך להפרישן בזמן שהבעלים מפרישין אותה סתומה, ונמצינו למדין כאן קן מפרשת בזמן שהבעלים מפרישין איזו לעולה ואיזו לחטאת. (במדבר ו, יא): וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, משום טמאת המתים, דברי רבי ישמעאל. רבי אלעזר אומר, מאשר חטא על נפשו, שצער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחמר, ומה המצער נפשו מן היין צריך כפרה, קל וחמר המצער נפשו על כל דבר. (שם שם, יא יב): וקדש את ראשו ביום ההוא, והזיר לה' את ימי נזרו, נמצינו למדין שמתחיל למנות מיום שגלח דברי רבי יוסי בן רבי יהודה. רבי אומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. וקדש את ראשו ביום ההוא, ביום הבאת קרבנותיו.

טז והזיר לה' את ימי נזרו (ו, יב), כל אשמות שבתורה מעכבין את הכפרה חוץ מזה. יכול אף זה מעכב, תלמוד לומר והזיר והביא, אף על פי שלא הביא הזיר. משם רבי ישמעאל אמרו אף זה מעכב, שנאמר והזיר לה', אימתי (שם): והביא כבש בן שנתו לאשם, והזיר לה' את ימי נזרו, מנין שהוא אסור לטמא למתים בימים של אחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, תלמוד לומר (שם, כ): ואחר ישתה הנזיר יין. וכי נזיר שותה יין, אלא מפנה להקיש, לדון ממנו גזרה שוה, נאמר כאן נזיר, ונאמר להלן נזיר, מה נזיר האמור להלן עשה בו ימים של אחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן, אף נזיר האמור כאן נעשה בו ימים של אחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן. (שם, יב): והביא כבש, ולא איל. (שם): בן שנתו לעצמו ולא בן שנה לשני עולם. (שם): לאשם, הרי זה קנס.

אמר רבי שמעון לא מצינו אשם שיבוא לבטל אלא זה בלבד, שכן כתיב אחריו (שם): והימים הראשנים יפלו. והימים הראשנים יפלו, מי שיש לו ראשונים ואחרונים סותרו, מנין אם אמר הריני נזיר מאה יום ונטמא סוף מאה חסר יום אחד, מנין שהוא סותר את הכל, תלמוד לומר: והימים הראשנים יפלו, מי שיש לו אחרונים סותר וזה יש לו אחרונים. נטמא ביום מאה, יכול יהא סותר הכל, תלמוד לומר: והימים וגו', מכלל דאיכא אחרונים, וזה אין לו אחרונים. או אפלו נטמא בתחלת מאה סותר את הכל, תלמוד לומר: והימים הראשנים יפלו, מי שיש לו ראשונים, וזה אין לו ראשונים. (שם): כי טמא נזרו, הטמאה סותרת את הכל ואין התגלחת סותרת את הכל אלא שלשים יום, דבעינן גדל פרע, הטמאה סותרת ואין היין סותר.

יז וזאת תורת הנזיר (ו, יג), תורת, אחד נזיר ימים ואחד נזיר עולם, יכול שאת מרבה נזירות שמשון, תלמוד לומר: וזאת, שכן אמרו מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון, נזיר עולם הכביד שערו מקל בתער ומביא שלש בהמות, ואם נטמא מביא קרבן טמאה. נזיר שמשון הכביד שערו אין מקל בתער, ואם נטמא אין מביא קרבן טמאה. רבי אומר אבשלום נזיר עולם היה, שנאמר (שמואל ב טו, ז ח): ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון. כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם לאמר אם ישוב ישיבני ה' ירושלים ועבדתי את ה'. מהו מקץ ארבעים שנה, רבי נהוראי אומר משום רבי יהושע לקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך, ואותה שנה ששאלו להם מלך היא שנת עשר לשמואל הרמתי, ומגלח אבשלום אחד לשנים עשר חדש, דברי רבי, שנאמר (שם ב יד, כו): והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך, נאמר כאן ימים, ונאמר להלן (ויקרא כה, כט): ימים תהיה גאלתו, מה להלן שנים עשר חדש אף כאן שנים עשר חדש. רבי נהוראי אומר מגלח אחד לשלשים יום, כדרך שהכהנים מגלחים, שנאמר (יחזאל מד, כ): ופרע לא ישלחו כסום יכסמו את ראשיהם. רבי יוסי אומר מערב שבת לערב שבת, שכן מצינו בבני מלכים מגלחים מערב שבת לערב שבת. וזאת תורת, לקרבן טהרה או אף לקרבן טמאה, תלמוד לומר (במדבר ו, יג): ביום מלאת ימי נזרו, לא אמרתי אלא במי שיש פסק לנזירותו. ביום מלאת, ביום יביא ולא בלילה. (שם): יביא אתו, הוא יביא את עצמו ואין אחרים מביאין אותו. זו אחת משלשה אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה (ויקרא כב, טז): והשיאו אותם עון אשמה, וכי אחרים משיאים אותם והלא הם משיאין את עצמן. כיוצא בו אתה אומר (דברים לד, ו): ויקבר אתו בגי, וכי אחרים קברו אותו והלא הוא קבר את עצמו, אף כאן אתה אומר: יביא אתו, הוא יביא את עצמו ואין אחרים מביאים אותו.

יח והקריב את קרבנו לה' (ו, יד), מגיד שהבהמה מקדשת לשם. (שם): בן שנתו, בן שנה לעצמו ולא בן שנה לשנים. (שם): תמים, להוציא את בעל מום. (שם): אחד, ולא שנים. אחד, שיהא הקדשו לשם. (שם): לעלה, שיהא הקדשו לשם עולה. (שם): וכבשה, יכול שתים, תלמוד לומר (שם): אחת. אמרת אחת, אין מגלחין שתי נזירות כאחת. (שם): בת שנתה, בת שנה לעצמה ולא בת שנה לשנים. (שם): תמימה, להוציא בעלת מום. (שם): לחטאת, שיהא הקדשה לשם חטאת. (שם): ואיל, יכול שנים, תלמוד לומר (שם): אחד. אמרת אחד, מגלח הוא על זבח אחד. (שם): תמים, להוציא בעל מום. (שם): לשלמים, שיהא הקדשו לשם שלמים. למד בנזיר שיטען בשלש בהמות.

יט וסל מצות (ו, טו), מצוה שיביא בסל, אין לי אלא סל, מנין את מרבה שאר הכלים, תלמוד לומר סל, וסל, וסל מצות, כלל, (שם): חת וגו' ורקיקי מצות וגו', פרט, אין בכלל אלא מה שבפרט, מלמד שאין טעון ארבעה מינין כתודה. מצות סלת חת בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן, למה צריך לומר מצות ברקיקים, יכול לתן לחלות משיחה ולרקיקים בלילה, תלמוד לומר: מצות, למצה שוו ולא שוו לבלילה ולמשיחה. ורקיקי מצות משחים בשמן, יכול כדרך המושחין, תלמוד לומר בשמן, כדי קיום שמן. כיצד הוא עושה, טובל אצבעו ונותן אחת על זו ואחת על זו. (שם): ומנחתם ונסכיהם, לעולה ולשלמים, או אף לחטאת ולאשם, כדרך שהוא אמור במצרע שמביא מנחה על חטאתו ואשמו ועולתו, שנאמר (ויקרא יד, י): וביום השמיני יקח שני כבשים תמימם וכבשה אחת בת שנתה וגו', היה מביא שלשה עשרונים עשרון לכל מין ומין, יכול אף בנזיר כן, תלמוד לומר (במדבר ו, יז): ואת האיל יעשה זבח שלמים וגו' ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו. והלוא איל היה בכלל ומנחתם ונסכיהם, ויצא מן הכלל ולמד על הכלל, מה האיל שהוא שלמים מיחד שהוא בא בנדר ובנדבה טעון נסכים, אף כל הבאים בנדר ובנדבה שיטענו נסכים.

כ והקריב הכהן לפני ה' ועשה את חטאתו ואת עלתו (ו, טז), מלמד שהחטאת קרב קדם לעולה בכל מקום. (שם, יז): ואת האיל יעשה זבח שלמים, מגיד שהעולה קודמת לשלמים. (שם): על סל המצות, שיקדים הלחם לזביחת האיל, שאין הלחם קדוש אלא בדם הזבח. (שם): ועשה הכהן את מנחתו וגו', לענין שאמרנו.

כא וגלח הנזיר פתח אהל מועד (ו, יח), רבי יאשיה אומר בשלמים הכתוב מדבר, או אינו אלא פתח אהל מועד כמשמעו, אמרת אם כך אמרה תורה (שמות כ, כג): ולא תעלה במעלת על מזבחי וגו', קל וחמר לדבר בזיון, שלא יגלח, הא מה תלמוד לומר: פתח אהל מועד, בשלמים הכתוב מדבר, שנאמר בהן (ויקרא ג, ב): ושחטו פתח אהל מועד. רבי יצחק אומר אינו צריך הרי הוא אומר (במדבר שם, שם): ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת וגו', במי שמחסר לקיחה ונתינה, ולא במי שמחסר לקיחה הבאה ונתינה, הוי מקום שהיה מבשל שם היה מגלח. אין לי שמגלח אלא במקדש, ומנין אף במדינה, אמרת גלח וגלח, אף במדינה. מה בין מגלח פתח אהל מועד למגלח במדינה, המגלח פתח אהל מועד היה משלח את השער תחת הדוד, והמגלח במדינה לא היה משלחו תחת הדוד. וגלח הנזיר פתח אהל מועד, אבא חנן אומר משום רבי אלעזר אם אין שם פתח פתוח לא היה מגלח, ונוטל את הרטב ונותן על שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד של שלמים, שנאמר ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים, מזבחו יהא תחתיו. השלמים, אין לי אלא תחת השלמים, תחת חטאת מנין, תלמוד לומר: זבח, מכל מקום. אין לי ששורפו אלא בזמן שמגלח במקדש, במדינה מנין, תלמוד לומר ונתן על האש, מכל מקום.

כב ולקח הכהן את הזרע בשלה (ו, יט), אין בשלה אלא שלמה.

דבר אחר, ולקח הכהן את הזרע, יכול חיה, תלמוד לומר בשלה, אי בשלה, יכול בפני עצמה, תלמוד לומר (שם): מן האיל, מלמד שנתבשלה עם האיל, כיצד הוא עושה, חותכה עד שהוא מניח כשערה. לא הקדש בולע מן החל ולא החל בולע מן הקדש. רבי יהושע בן לוי בשם בר קפרא אמר כל נותני טעמים, אחד ממאה. רבי חיא ורבי יהושע בשם בר קפרא אמר כל נותני טעמים אחד מששים, ושניהם למדים מאיל נזיר, מאן דאמר אחד ממאה, את עושה, את הזרוע אחד ממאה לאיל. ומאן דאמר אחד מששים, את עושה את הזרוע אחד מששים. מאן דאמר אחד ממאה, את מוציא את העצמות מן הזרוע, מאן דאמר אחד מששים אין את מוציא העצמות מן הזרוע. וכשם שאת מוציא את העצמות מן הזרוע כך הוצא מן האיל, לית יכול, דתני אין טנפת של תרומה מצטרפת עם התרומה להעלות את החלין, אבל טנפת של חלין מצטרפת עם החלין להעלות את התרומה. (שם): וחלת מצה אחת מן הסל, שאם נפרצה או חסרה, פסולה. (שם): ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו, אלו אחר התגלחו את נזרו, ואין הבאת קרבנו אחר התגלחו את נזרו.

כג והניף אותם הכהן (ו, כ), מניח הכהן ידיו תחת כפי הנזיר ומניף. כיצד מניף, מוליך ומביא. ומנין שהיה מעלה ומוריד, שנאמר (שמות כט, כז): אשר הונף ואשר הורם, מקיש הרמה לתנופה, מה תנופה מוליך ומביא אף הרמה מוליך ומביא. מה הרמה מעלה ומוריד אף תנופה מעלה ומוריד. מכאן אמרו מצות תנופה, מוליך ומביא מעלה ומוריד. תנופה, תנופה אחת ולא שתים. (במדבר שם): לפני ה', במזרח, שבכל מקום שנאמר: לפני ה', הוא במזרח עד שיפרט לך הכתוב. (שם): קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה, והלוא איל נזיר בכלל (ויקרא ז, לד): כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה וגו', ולמה נאמר כאן, לפי שיצא איל נזיר לדון בדבר חדש, שהוא טעון בהפרשת זרוע, יכול אין לו אלא חדושו בלבד, לכך צריך הכתוב להחזירו לכללו, שהוא טעון הפרשת חזה ושוק. (במדבר שם): ואחר ישתה הנזיר, אחר מעשה יחידי, או אינו אלא אחר המעשים כלם, כתיב הכא ואחר ישתה, וכתיב התם (שם שם, יט): אחר התגלחו את נזרו, מה התם אחר מעשה יחידי, אף כאן אחר מעשה יחידי.

כד זאת תורת הנזיר וגו' (ו, כא), אין לי אלא לשעה, לדורות מנין שיהא הדבר נוהג בשילו ובבית עולמים, תלמוד לומר: תורת. יכול אף בבמה ינהג קרבן נזירות, תלמוד לומר זאת. (שם): קרבנו לה' על נזרו, ולא נזרו על קרבנו. קרבנו לה' על נזרו, הרי נזרו כקרבן, לומר כדרך שמועלין בקרבן כך מועלים בשער. (שם): מלבד אשר תשיג ידו. וכי נזיר תלוי בהשגת יד, הא כיצד, קרבנו לה' על נזרו, שהפריש הוא משלו. מלבד אשר תשיג ידו,, שהפרישו לו אחרים שיתכפר במתנתם. (שם): כפי נדרו אשר ידר, מנין אתה אומר שאם אמר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות ועל מאה שלמים, שצריך להביא את כלם, תלמוד לומר: כפי נדרו. או אפלו אמר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה חטאות ועל מאה אשמות שיהא חיב להביאן, תלמוד לומר: אשר ידר, לא אמרתי אלא קדשים הבאים בנדר ובנדבה, יצאו חטאות ואשמות שאין באין בנדר ובנדבה. (שם): כן יעשה על תורת נזרו, או אפלו אמר הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומטמא למתים קורא אני עליו בפי נדרו, תלמוד לומר כן יעשה על תורת נזרו, או אפלו אמר הרי עלי חמש נזירות, שאגלח תגלחת אחת ותעלה לכלן, קורא אני עליו: כפי נדרו, תלמוד לומר כן יעשה על תורת נזרו:

כה היה רבי שמעיה אומר: מה ראתה תורה להקל על נזיר טמא שמביא תורים או בני יונה, לפי שהוא כשנזר לשם שמים נתכון וכשנטמא מאבד כל מה שעשה וחוזר מראש, לפיכך חסה התורה עליו לפטר עצמו בקרבן עני. למה היה כבש לאשם, לפי שלא שמר עצמו מן הטמאה קנסה אותו התורה כדי שיקכל נזירות בטהרה. למה נזיר טהור מביא שלשה מיני קרבן, כדי להתיר שלשה דברים האסורים לו, היוצא מן הגפן, והתגלחת, והטמאה. החטאת היה מביא להתיר הטמאה, והעולה להתיר התגלחת, והשלמים להתיר היוצא מן הגפן. ולפי שכתובין שתי אזהרות באכילת היוצא מן הגפן, לכך היה מביא עם השלמים שני מיני לחם, נסכים לעולה ולשלמים כנגד שתי אזהרות של שתיה להתירן. ולמה היה מפריש משלמי נזיר הזרוע, כדי לחזק זרועו. למה פרשת נזיר אחר פרשת סוטה, ואחר פרשת נזיר ברכת כהנים, לפי שהיו אומרים לסוטה בתי הרבה יין עושה, אין דרכה של אשה אלא להבדל מן היין כנזיר, מתנים עליה כל האמור בפרשה, אם היתה טהורה (במדבר ה, כח): ונקתה וגזרעה זרע, יוצאים הימנה כהנים מברכים את ישראל.


פרשה יא

א כה תברכו את בני ישראל וגו' (ו, כג), הדא הוא דכתיב (משלי ג, לא): אל תקנא באיש חמס ואל תבחר בכל דרכיו. איש חמס, זה עשו הרשע. איש, כמה דתימא (בראשית כה, כז): ויהי עשו איש ידע ציד. חמס, כמה דתימא (עובדיה א, י): מחמס אחיך יעקב. ומהו שאמר: אל תקנא, לפי שהיה גלוי לפני הקדוש ברוך הוא שעתידין ישראל שיהיו משעבדים תחת אדום ויהיו דחוקים ולחוצים ביניהם, ועתידים ישראל להתרעם על זאת, כשם שאמר מלאכי (מלאכי ג, יד טו): אמרתם שוא עבד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וגו' ועתה אנחנו מאשרים זדים גם נבנו עשי רשעה גם בחנו אלהים וימלטו. לפיכך אמרה רוח הקדש על ידי שלמה: אל תקנא באיש חמס, אל תקנאו בשלום עשו הרשע, ואל תבחר בכל דרכיו, שא תעשו כמעשיהם. למה, הביטו לאחרית הדבר שהנה היום יבוא שיתעב האלהים כל מי שהיה מליז במצוות, הדא הוא דכתיב (משלי ג, לב): כי תועבת ה' נלוז. וכן הוא אומר (תהלים ה, ז): איש דמים ומרמה יתעב ה'. אבל מי שמישר ארחותיו לפניו הוא יהיה מאנשי סודו, הדא הוא דכתיב (משלי שם, שם): ואת ישרים סודו. וכן הוא אומר (במדבר כג, כג): כעת יאמר ליעקב וגו'. ואומר (תהלים כה, יד): סוד ה' ליראיו וגו'. ואומר (מלאכי ג, יח): ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו. (משלי ג, לג): מארת ה' בבית רשע, זה עשו הרשע, כמה דתימא (מלאכי א, ד): רששנו ונשוב ונבנה חרבות כה אמר ה' צבאות המה יבנו ואני אהרס וגו'. (משלי שם, שם): ונוה צדיקים יברך, אלו ישראל, שכתוב בהם (ישעיה ס, כא): ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. (מלאכי שם, ה): ועיניכם תראינה ואתם תאמרו יגדל ה' וגו'. (משלי שם, לד): אם ללצים הוא יליץ, אלו אדומים שנקראו לצים, שנאמר (שם כא, כד): זד יהיר לץ שמו, והם נקראו זדים, כמה דתימא (מלאכי ג, טו): ועתה אנחנו מאשרים זדים. ומנין שבאדומים הכתוב מדבר, שכן כתוב (שם): גם נבנו עשי רשעה, אלו אדומים, כמה דתימא (שם א, ד): וקראו להם גבול רשעה, והם מתלוצצים בכל יום על ישראל, על הצרות הבאות עליהם, כמה דתימא (יחזקאל לה, יג): ותגדילו עלי בפיכם והעתרתם עלי דבריכם אני שמעתי. (משלי ג, שם): הוא יליץ, שעתיד הקדוש ברוך הוא למדוד להם כמדתם, כמה דתימא (עובדיה א, טו): כאשר עשית כן יעשה לך גמלך ישוב בראשך. (משלי שם): ולענוים יתן חן, אלו ישראל שהם עניים ביניהם ומהלכים בענוה בתוכם, וסובלים עלם עליהם כדי לקדש שמו של הקדוש ברוך הוא, שעתיד הקדוש ברוך הוא לחון עליהם לעשות דין בהן, כמה דתימא (ישעיה ל, יח): ולכן יחכה ה' לחננכם. ואומר (שם כט, יט): ויספו ענוים בה' שמחה. ואומר (שם ל, יט): כי עם בציון ישב בירושלים בכו לא תבכה. (משלי שם, לה): כבוד חכמים ינחלו, אלו ישראל שהם נקראו חכמים בעת שהם עושים את התורה ואת המצוות, שנאמר (דברים ד, ו): ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם וגו'. ולפי שישראל משמרים את התורה ביניהם, עתיד הקדוש ברוך הוא להנחילם כסא כבוד, כמה דתימא (שמואל א ב, ח): וכסא כבוד ינחלם, שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר לישראל המלכות, כמה דתימא (דניאל ז, כז): ומלכותא ושלטנא ורבותא די מלכות תחות כל שמיא וגו'. (משלי שם): וכסילים מרים קלון, אלו אדומים, כמה דתימא (עובדיה שם, ח): והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו, ואומר (ירמיה מט, ז): האין עוד חכמה בתימן אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם. מהו מרים קלון, שהם ירימו בחלקם קלון, שסופם ילכו לאש, ואין קלון אלא שרפה, כמה דתימא (שם כט, כב): אשר קלם מלך בבל באש, ואומר (ויקרא ב, יד): אביב קלוי באש, וכן הוא אומר (עובדיה שם, יח): ובית יוסף להבה וגו', ואומר (דניאל ז, יא): חזה הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא, הוי: וכסילים מרים קלון.

דבר אחר, (משלי ג, לא): אל תקנא באיש, מדבר בנואף שהוא בעת ששוכב עם אשת חברו והיא מתעברה ממנו הוא גוזל ממון מבני בעל האשה ונותן לממזר, לפי שבעלה חושב בו שהוא בנו, ואינו בנו, ומנחילו עם בניו, ועל דבר זה נקרא הנואף איש חמס. מהו אל תקנא, שכל מי שרואה לנואף שהוא עושה תאות לבו עם אשת חברו והיא מאכילתו ומשקתו, אל יקנא בשלותו ואל יבחר בכל דרכיו, למה, כי הנואף נקרא תועבה (משלי ו, טז): שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו, (שם שם, יט): ומשלח מדנים בין אחים, היא מן התועבות, זה הנואף, שמשלח מדנים בין איש לאשתו, כמה דתימא (במדבר ה, יד): ועבר עליו רוח קנאה וגו'. לכך נאמר: כי תועבת ה' נלוז, זה הנואף, שכתוב בו (משלי ב, טו): ונלוזים במעגלותם. (שם ג, לב): ואת ישרים סודו, זה שרואה מעשיו ונוזר עצמו מן היין כדי לישר ארחותיו, כמה דתימא (שם ט, טו): המישרים ארחותם. מהו סודו, שהקדוש ברוך הוא מלמדו האיך ינצל ממנה, כמה דתימא (שם ד, יא): בדרך חכמה הרתיך. היין עולה חשבונו שבעים, והסוד שבעים, הוא נוזר עצמו מן היין העולה מנינו שבעים, זוכה לסוד החכמה שהוא עולה שבעים, נכנס יין יצא סוד, יצא יין נכנס סוד, הוי: ואת ישרים סודו. (שם ג, לג): מארת ה' בבית רשע, זה הנואף, מה היא המארה, שהמים המרים המאררים בודקין אותו כשם שבודקין אותה, הוי: מארת ה', כמה דתימא (במדבר שם, כא): יתן ה' אותך לאלה וגו'. (משלי שם): ונוה צדיקים יברך זה נזיר ונזירה שאם נזרו מן היין להשמר מן העברה, זוכים לברכה, לכך סמך אחר פרשת נזיר פרשת ברכת כהנים, שהוא זוכה לקבל הברכות של ברכת כהנים, הוי: ונוה צדיקים יברך, כמה דתימא (במדבר ו, כד): יברכך ה' וישמרך. (משלי שם, לד): אם ללצים, זה הנואף הטועה ביין שנקרא לץ, כמה דתימא (שם כ, א): לץ היין המה שכר וגו'. הוא יליץ, שהכל מתלוצצים על הנואף, שהוא לאלה ולשבועה לבחירי. ולענוים יתן חן, אלו הנזירים שתופשים ענוה בעצמן, שנוזרים מן היין ומגדלים פרע, כדי לענות עצמן ולהשמר מן העברה, הקדוש ברוך הוא נותן להם חן, כמו שכתוב בברכת כהנים (במדבר שם, כה): ויחנך. כבוד חכמים ינחלו, לפי שהיו הנזירים יראים מן החטא נקראו חכמים, כמה דתימא (תהלים קיא, י): ראשית חכמה יראת ה'. ואומר (איוב כח, כח): הן יראת ה' היא חכמה, נוחלים כבוד, שהקדוש ברוך הוא נושא פניו אליהם ומשיא להם שלום, שבעת שאדם יושב בשלום בביתו הוא כבודו, וכן הוא אומר (מלכים ב יד, י): הכבד ושב בביתך, שכן כתיב אחר פרשת נזיר ברכת כהנים שכתוב בה (במדבר שם, כו): וישם לך שלום. (משלי ג, לה): וכסילים מרים קלון, אלו נואף ונואפת, והם נקראו כסילים, נואף מנין (שם ט, טז): מי פתי יסר הנה. הנואפת, דכתיב (שם שם, יג): אשת כסילות המיה. מרים קלון, (במדבר ה, יח): ופרע את ראש האשה, ואומר (שם שם, כז): וצבתה בטנה וגו'. יש לך קלון יותר מזה, הוי: מרים קלון, לכך נאמר פרשת ברכת כהנים אחר פרשת נזיר, שכל מי שמזיר עצמו מן היין לשם שמים זוכה לכל הברכות האמורות בברכת כהנים, מנין, כמה שאומר בענין כה תכרכו וגו'.

ב דומה דודי לצבי או לעפר האילים וגו' (שיר השירים ב, ט), אמר רבי יצחק אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבון העולמים אן את אתא לגבן תחלה, דומה דודי לצבי, מה הצבי הזה מדלג כך היה הקדוש ברוך הוא מדלג ומקפץ ממצרים לים, ומן ים לסיני. במצרים (שמות יב, יב): ועברתי בארץ מצרים וגו'. בים, שנאמר (שם טו, ב): זה אלי ואנוהו. לסיני (דברים לג, ב): ויאמר ה' מסיני בא. או לעפר האילים, רבי יוסי בן רבי חנינא אמר לאורזילא דאילתא. (שיר השירים שם, שם): הנה זה עומד אחר כתלנו, זה מדבר סיני. (שם): משגיח מן החנות (שמות יט, כ): וירד ה' על הר סיני וגו'. (שיר השירים שם): מציץ מן החרכים. (שמות כ, א): וידבר אלהים את כל הדברם וגו'. (שיר השירים שם, י): ענה דודי ואמר לי (שמות שם, ב): אנכי ה' אלהיך.

דבר אחר, דומה דודי לצבי, אמר רבי יצחק אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבון העולמים את אמרת לנו את אתא לגבן תחלה, דומה דודי לצבי, מה הצבי הזה נגלה וחוזר ונכסה, כך גואל הראשון נגלה ונכסה. רבי ברכיה בשם רבי לוי אמר כגואל הראשון כך גואל האחרון, הגואל הראשון זה משה נגלה להם וחזר ונכסה מהם, כמה נכסה מהם, רבי תנחומא אמר שלשה חדשים, הדא הוא דכתיב (שמות ה, כ): ויפגעו את משה ואת אהרן וגו', אף גואל האחרון נגלה להם וחוזר ונכסה מהם. כמה יהא נכסה מהם, אמר רבי תנחומא בשם רבי חמא ברבי הושעיא ארבעים וחמשה ימים, הדא הוא דכתיב (דניאל יב, יא): ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שמם ימים אלף מאתים ותשעים, וכתיב (שם שם, יב): אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה, אלין מותריה כמה אינון, ארבעים וחמשה יום שהוא נכסה מהן, וחוזר ונגלה להם. ולהיכן מעלה אותן, אית דאמרין למדבר יהודה ואית דאמרין למדבר סיחון ועוג, כל מי שהוא מאמינו והולך אחריו, הוא אוכל שרשי רתמים ועלי מלוחים, הדא הוא דכתיב (איוב ל, ד): הקטפים מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם. וכל מי שאינו הולך אחריו הוא הולך ומשלים לאמות העולם, ובסוף אמות העולם הורגין אותו.

אמר רבי יצחק בר מריון לסוף ארבעים וחמשה ימים הקדוש ברוך הוא מוריד להם מן, הדא הוא דכתיב (הושע יב, י): עד אושיבך באהלים כימי מועד. ואומר (דברים טז, ו): מועד צאתך ממצרים, או לעפר האילים, אמר רבי יוסי ברבי חנינא לאורזילא דאילתא. הנה זה עומד אחר כתלנו, זה כתל מערבי של בית המקדש שאינו חרב לעולם, למה, שהשכינה במערב. משגיח מן החנות בזכות אבות. מציץ מן החרכים בזכות אמהות. כשם שיש הפרש בין חלון לחרך כך יש הפרש בין זכות אבות לזכות אמהות. ענה דודי ואמר לי, מה אמר (ישעיה מט, יח): חי אני נאם ה' כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה.

דבר אחר, דומה דודי לצבי, מה הצבי הזה מקפץ ממקום למקום ומגדר לגדר ומאילן לאילן ומסכה לסכה, כך הקדוש ברוך הוא מדלג ומקפץ מכנסת זו לכנסת זו, כל כך למה בשביל לברך את ישראל, שנאמר (שמות כ, כד): בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו', באי זו זכות בזכות של אברהם אבינו, דכתיב: כה תברכו, כמה דתימא (בראשית טו, ה): כה יהיה זרעך. או לעפר האילים, רבי יוסי אומר לאורזילא דאילתא, הנה זה עומד אחר כתלנו, בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבקר אברהם אבינו ביום שלישי למילה, כמה דתימא (שם יח, א): וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב וגו', ישב כתיב, בא לעמד אמר לו הקדוש ברוך הוא שב אברהם, אתה סימן לבניך שבשעה שבניך נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקוראין את שמע ויושבים וכבודי עומד, ומה טעם (תהלים פב, א): אלהים נצב בעדת אל.

אמר רבי חגאי בשם רבי יצחק אלהים עומד אין כתיב כאן, אלא אלהים נצב, אטימוס, הא כמה דתימא (ישעיה סה, כד): והיה טרם יקראו ואני אענה, לכך נאמר: הנה זה עומד אחר כתלנו, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. משגיח מן החנות, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאהרן ולבניו: כה תברכו וגו', אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבון העולמים, לכהנים את אומר שיברכו אותנו, אין אנו צריכים אלא לברכותיך, ולהיותינו מתברכים מפיך, הדא הוא דכתיב (דברים כו, טו): השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל. אמר להם הקדוש ברוך הוא אף על פי שאמרתי לכהנים שיהיו מברכין אתכם, עמהם אני עומד ומברך אתכם. לפיכך הכהנים פורשים את כפיהם, לומר שהקדוש ברוך הוא עומד אחרינו, ולכך הוא אומר: משגיח מן החנות, מבין כתפותיהם של כהנים. מציץ מן החרכים, מבין אצבעותיהם של כהנים. ענה דודי ואמר לי (במדבר ו, כז): ואני אברכם. כה תברכו, הדא הוא דכתיב (בראשית יב, ב): ואעשך לגוי גדול וגו'.

אמר רבי פינחס בן יאיר שבע ברכות ברך הקדוש ברוך הוא את אברהם, ואלו הן: ואעשך לגוי גדול (שם): ואברכך (שם): ואגדלה שמך (שם): והיה ברכה (שם שם, ג): ואברכה מברכיך (שם): ומקללך אאר (שם): ונברכו בך. כנגד שבעה פסוקים שבמעשה בראשית שכתוב בהן כי טוב. רבי לוי בר חיתא ורבי אבא בריה דרבי חיא בר אבא אמר שלש גדלות וארבע ברכות כתיב כאן. בשר שהן שלשה אבות וארבע אמהות. והלוא גדלות אינן אלא שתים, ואעשך, גדלה היא, דכתיב (שמואל א יב, ו): ה' אשר עשה את משה.

אמר רבי שמעון בן לקיש: ואעשך לגוי גדול, זה שאומרים אלהי אברהם. ואברכך, זה שאומרים אלהי יצחק. ואגדלה שמך, זה שאומרים אלהי יעקב. יכול יהיו חותמין בכלן, תלמוד לומר: והיה ברכה, בך חותמין ואומרים מגן אברהם, ואין חותמין בכלן.

אמר רבי חיא בר זעירא והיה ברכה, ברכתך קודמת לברכתי, שמשהם אומרים מגן אברהם, אחר כך אומרים מחיה המתים.

דבר אחר, והיה ברכה, והיה ברכה, מה הברכה הזו מטהרת את הטמאים, אף אתה מקרב רחוקים תחת כנפי השכינה. ואעשך לגוי גדול, אמר רבי ברכיה, אתנך, אשימך, אין כתיב כאן, אלא ואעשך, משאברא אותך בריה חדשה, וכשם שנאמר (בראשית א, ז): ויעש אלהים את הרקיע, את פרה ורבה. לגוי גדול, אמר אברהם לפניו רבונו של עולם, מנח לא העמדת שבעים אמות, אמר לו אותה אמה שכתוב בה (דברים ד, ז): כי מי גוי גדול, אני מעמידה ממך.

אמר רבי פנחס הכהן בר חמא אימתי עשה הקדוש ברוך הוא אברהם לגוי גדול, כשיצאו ישראל ממצרים ובאו לסיני וקבלו את התורה והגיעו לארץ ישראל, הביט בהם משה ואמר הרי הן עשויים כשם שהבטיח הקדוש ברוך הוא לזקן, שנאמר (שם שם, ח): ומי גוי גדול.

דבר אחר, לגוי גדול, שאתן לבניך את התורה וממנה יקראו גוי גדול, שנאמר (שם שם, ו): רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ואברכך, אמר רבי ברכיה לפי שהדרך גורמת לאדם לשלשה דברים, ממעטת פריה ורביה, ממעטת את היציאה, וממעטת את השם, לכך נאמר לו: ואעשך לגוי גדול, שאין הדרך ממעטת לך פריה ורביה. ואברכך, שא תמעט לך הדרך את היציאה. ואגדלה שמך, שא תמעט לך את השם. אמרי אינשי במתלא מביתא לביתא חלוק, מאתר לאתר נפש. ברם את לא נפש חסר ולא ממון את חסר. והיה ברכה, כבר כתיב: ואברכך, מה תלמוד לומר: והיה ברכה, אמר רבי אליעזר אמר לו הקדוש ברוך הוא משבראתי עולמי ועד עכשו הייתי זקוק לברך את בריותי, שנאמר (בראשית א, כח): ויברך אתם אלהים וגו', ואומר (שם ט, א): ויברך אלהים את נח ואת בניו, אבל מכאן ואילך הרי ברכות מסורות לך, למאן דהני לך למברכה ברך. ואף על פי כן לא ברך אברהם לבניו, למה כן, משל למלך שהיה לו פרדס נתנו לאריס, והיה בתוך אותו פרדס אילן אחד של סם חיים ואילן אחד של סם המות, אמר האריס אני אעבד ואשלים ומה שהמלך רוצה לעשות לו בפרדסו יעשה. כך המלך זה הקדוש ברוך הוא, והפרדס זה העולם, מסרו לאברהם, שאמר לו: והיה ברכה, מה עשה אברהם היו לו שני בנים אחד צדיק ואחד רשע, יצחק וישמעאל, אמר אברהם אם מברך אני את יצחק הרי ישמעאל מבקש להתברך והוא רשע, אלא עבד אני, בשר ודם אני, למחר אפטר מן העולם ומה שהקדוש ברוך הוא חפץ לעשות בעולמו, יעשה. כשנפטר אברהם נגלה הקדוש ברוך הוא על יצחק וברכו, שנאמר (שם כה, א): ויהי אחרי מות אברהם וגו', ויצחק ברך את יעקב, ויעקב ברך לשנים עשר שבטים, שנאמר (שם מט, כח): כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אכיהם ויברך אותם. מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא הרי הברכות מסורות לכם, הכהנים יהיו מברכים את בני, כשם שאמרתי לאברהם אביהם והיה ברכה, לכך נאמר: כה תברכו וגו'.

ג כה תברכו, הדא הוא דכתיב (שיר השירים ג, ז): הנה מטתו שלשלמה וגו', רבי שמעון בן יוחאי פתר ליה בשלמה: הנה מטתו שלשלמה זה שלמה המלך, (שם): ששים גברים סביב לה שהיו ששים גבורים סובבים מטתו בלילה, והן היו (שם): מגברי ישראל. (שם, ח): כלם אחזי חרב מלמדי מלחמה, למה היה עושה כן (שם): מפחד בלילות, שהיה מתירא מן הרוחות שלא יזיקוהו.

אמר רבי שמעון בן יוחאי עד שלא יחטא אדם נותנים לו אימה ויראה, משהוא חוטא נותנין עליו אימה ויראה. עד שלא חטא אדם הראשון היה שומע קול הדבור ועומד על רגליו ויכול לעמד בו, משחטא היה שומע קול הדבור ומתחבא, שנאמר (בראשית ג, ח): ויתחבא האדם ואשתו וגו'.

אמר רבי אבין עד שלא חטא אדם הראשון היה שומע הקול אימרון, משחטא היה שומע את הקול אגריאון. עד שלא חטאו ישראל (שמות כד, יז): ומראה כבוד ה' כאש אכלת בראש ההר.

אמר רבי אבא בר כהנא, שבע מחצות של אש היו כוססות זו בזו, והיו ישראל רואים ולא מתיראים ולא מתפחדים, וכיון שחטאו אפלו פני הסרסור לא היו יכולין להסתכל (שמות לד, ל): וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן וגו', רבי פינחס בן רבי אבין אמר רבי חנין אף הסרסור הרגיש עמהם מן שעה לשעה, שלשעבר (תהלים סח, יג): מלכי צבאות ידדון. רבי יודן בשם רבי איבו מלכי צבאות, מלכיהון דמלאכיא, אפלו מיכאל אפלו גבריאל היו מתיראים מפני משה, וכיון שחטאו בגולירין שלהם, לא היה משה יכול להסתכל, הדא הוא דכתיב (דברים ט, יט): כי יגרתי מפני האף והחמה. עד שלא חטא שאול, ושאול לקח את המלוכה אין כתיב כאן, אלא (שמואל א יד, מז): ושאול לכד המלוכה על ישראל וגו'. מהו (שם): ובכל אשר יפנה ירשיע, נצח. באיזו זכות, בזכות מצוות ומעשים טובים שהיו בידו, שהיה עני ואוכל חלין בטהרה, ומבזבז את ממונו וחס על ממונן של ישראל, וששקל כבוד עבדו לכבוד עצמו. רבי יהודה בר נחמן בשם רבי שמעון בן לקיש אמר ושהיה בן תורה, דכתיב (משלי ח, טו): בי מלכים ימלכו וגו', וכיון שחטא (שמואל א כח, ה): וירא שאול את מחנה פלשתים וירא וגו'. עד שלא חטא דוד באותו מעשה (תהלים כז, א): ה' אורי וישעי ממי אירא וגו', וכיון שבא אותו מעשה (שמואל ב יז, ב): ואבוא עליו והוא יגע ורפה ידים. עד שלא חטא שלמה היה רודה בשירים ובשירות והיה מושל על השדים, שנאמר (קהלת ב, ח): עשיתי לי שרים ושרות וגו', משוררים זכרים ומשוררות נקבות, (שם): ותענגות בני האדם, פרובטיה. (שם): שדה ושדות, שדה ושדתין, דהוו אזין בהון. כיון שבנה בית המקדש, וכל המעשה של אשמדאי, וכיון שחטא טרדו אשמדאי, ולאחר שחזר למלכותו היה פחדו עליו, והביא ששים גבורים שהיו משמרים את מטתו, הדא הוא דכתיב: מפחד בלילות, שהיה מתפחד מן הרוחות. הנה מטתו שלשלמה וגו' (שיר השירים ג, ז): רבנין פתרין קריה ביוצאי מצרים. הנה מטתו, מטותיו שבטיו, כמה דתימא (חבקוק ג, ט): שבעות מטות. שלשלמה, של הקדוש ברוך הוא שהשלום שלו. ששים גברים סביב לה, ששים רבוא שיצאו ממצרים מבן עשרים שנה ומעלה. מגברי ישראל, להביא טף ונשים. כלם אחזי חרב (שמות יג, יח): וחמשים עלו בני ישראל. מלמדי מלחמה, ממי למדו, מן הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שם טו, ג): ה' איש מלחמה. איש חרבו על ירכו, בשעה שאמר להם משה כך, אמר לו הקדוש ברוך הוא סינטומוס (שם יב, מח): וכל ערל לא יאכל בו, היה כל אחד ואחד נוטל חרב ומניחו על ירכו ומל עצמו. מי מלן, רבי ברכיה תני לה בשם רבי שמעון בן יוחאי, משה מוהל, ואהרן פורע, ויהושע משקה. ויש אומרים יהושע מוהל, ואהרן פורע, ומשה משקה, הדא הוא דכתיב (יהושע ה, ב): ושוב מל את בני ישראל שנית, הרי מכאן שמלן ראשונה (שם שם, ג): וימל את בני ישראל וגו'. מהו (שם): אל גבעת הערלות, אמר רבי לוי מקום שעשו אותו גבעה בערלות. הרי איש חרבו על ירכו. מהו מפחד בלילות, שא היו יכולין לעשות פסח, דכתיב: וכל ערל לא יאכל בו, ואם לא יעשו ישראל פסח היו מתים בלילי הפסח כאשר מתו בכורי מצרים, שנאמר (שמות שם, יג): וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים. הוי: מפחד בלילות. הנה מטתו וגו', רבי יונתן פתר קריה בסנהדריות. הנה מטתו שבטיו, כמה דתימא שבעות מטות. שלשלמה של הקדוש ברוך הוא שהשלום שלו. ששים גברים סביב לה, אלו ששים עם הארץ, שנאמר (מלכים ב כה, יט): וששים איש מעם הארץ הנמצאים בעיר, מגברי ישראל, להביא אחד עשר איש, הרי שבעים ואחד סנהדרין. ומאי נינהו אחד עשר איש, דכתיב (שם שם, יח): ויקח רב טבחים את שריה כהן הראש ואת צפניהו כהן משנה ואת שלשת שמר הסף, הרי חמשה, (שם שם, יט): ומן העיר לקח בריס אחד זה מפלא של בית דין, הרי ששה, (שם): וחמשה אנשים מראי פני המלך, הרי אחד עשר איש. כתוב אחד אומר: וחמשה אנשים, וכתוב אחד אומר (ירמיה נב, כה): ושבעה אנשים מראי פני המלך, מאי נינהו השנים יתרים, להוסיף עליהם שני סופרי הדינין. (שם): ואת ספר שר הצבא המצבא זה שליח בית דין. כלם אחזי חרב, רבי מאיר ורבי יוסי, רבי מאיר אומר כלם היו משננין את ההלכה כחרב, שאם בא מעשה לתוך ידיהם שלא תהא הלכה קורא להם. רבי יוסי אומר בשעת הדין הכל נושאים ונותנין בהלכה להוציא את הדין לאמתו, והיו רואין כאלו חרב מנחת להן בין ירכותיהן וגיהנם פתוחה לפניהם, הוי: מפחד בלילות, היו מתפחדין היאך להוציא את המעשה כדי להנצל מדינה של גיהנם. רבי מנחם חתניה דרבי אלעזר ברבי אבינה אם באה אשה אצלך לבית המדרש לשאל לך על הדין או על השאלה, תהא רואה אותה כאלו יצאה מירכך, לא תתן בה עין, ותהא מפחד מדינה של גיהנם הדומה ללילה. הנה הנה מטתו וגו', רבי שמלאי פתר קריה במשמרות, הנה מטתו מטותיו שבטיו, היאך מה דתימא שבעות מטות, שלשלמה, של הקדוש ברוך הוא שהשלום שלו. ששים גברים סביב לה, אלו עשרים וארבעה משמרות כהנה ועשרים וארבעה משמרות לויה ושתים עשרה מחלקות. מגברי ישראל, להביא שאר העם שהיו עומדים בירושלים, סנהדרין ובתי דינין ותלמידים. כלם אחזי חרב, כמה דתימא (תהלים קמט, ו): וחרב פיפיות בידם. מלמדי מלחמה, זו מלחמתה של תורה, כמה דתימא (במדבר כא, יד): בספר מלחמת ה'. רבי זעירא ורבי יהודה בשם רבי שמואל תלמידי חכמים המלמדים את הכהנים הלכות שחיטה, וקבלה, וזריקה, וקמיצה, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. רבי יצחק ברבי רדיפה בשם רב אמי מבקרי מומין שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. רב אחא ורבי תנחום ברבי חתניה דרבי שמלאי מגיהי ספר העזרה, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. גדל בר בנימין בשם רבי אמי שני דיני גזלות היו בירושלים והיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. רב הונא אמר פרכת היתה באה מבדק הבית. שמואל אמר נשים האורגות את הפרוכת היו נוטלות שכרן מתרומת הלשכה, הוי: מלמדי מלחמה, שהיו מלמדין לכהנים היאך יעשו עבודה. איש חרבו על ירכו מפחד בלילות, היו מזהירין אותן בעת ששוחטין שלא לפגל הזבחים ושא לפסל אחד מן הקרבנות בנותרות. הנה מטתו וגו', רבי ביבי בשם רבי אלעזר פתר קריה בברכת כהנים: הנה מטתו, זה בית המקדש, כשם שהמטה אינה אלא לפריה ורביה, כך כל מה שהיה בבית המקדש היה פרה ורבה, שנאמר (מלכים א ח, ח): ויארכו הבדים, ואומר (דברי הימים ב ג, ו): והזהב זהב פרוים, מהו פרוים, שהיה עושה פרות. ואומר (מלכים א ז, ב): בית יער הלבנון, למה נקרא בית המקדש יער הלבנון, לומר לך מה יער עושה פרות אף בית המקדש, הצורות שהיו בקירותיו של זהב, שהיו מצירין שם כל מיני אילנות, היו עושים פרות. שלשלמה, זה הקדוש ברוך הוא שהשלום שלו. ששים גברים סביב לה, אלו ששים אותיות שבברכת כהנים. מגברי ישראל, שהם מגברים את ישראל.

אמר רבי עזריה דברים שהם נזכרים בגבורה, ששמו של הקדוש ברוך הוא נזכר בכל אחת ואחת (במדבר ו, כא כו): יברכך ה' וישמרך, יאר ה', ישא ה'. כלם אחזי חרב מלמדי מלחמה, שהם נלחמים כנגד כל פרעניות שבתורה. איש חרבו על ירכו, שאפלו אדם רואה בחלומו כאלו חרב מחתכת בירכו, מה יעשה, ישכים לבית הכנסת ויעמד לפני הכהנים וישמע בברכת כהניס, ואין דבר רע מזיקו, לפיכך מזהיר את הכהנים ואומר להם: כה תברכו וגו'.

ד דבר אל אהרן וגו' (ו, כג), לפי שכל מעשה הפרשה באהרן, הביא את אהרן ואת בניו לכלל דבור, שזה כלל, כל זמן שהמעשה בכהנים הדבור לכהנים, המעשה לישראל, הדבור לישראל. כה תברכו, רבי יהודה אומר מנין אתה אומר שמפי הקדוש ברוך הוא נאמר למשה באיזה סדר יברכו את ישראל, תלמוד לומר: כה תברכו את בני ישראל. כה תברכו את בני ישראל בלשון הקדש. אתה אומר בלשון הקדש או אינו אלא בכל לשון, נאמר כאן כה תברכו, ונאמר להלן (דברים כז, יב): אלה יעמדו לברך את העם, מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש. רבי יהודה אומר אינו צריך, הרי הוא אומר. כה, עד שיאמרו בלשון הזה, שכל מקום שנאמר עניה ואמירה וכה, בלשון הקדש. כה תברכו, בעמידה. אתה אומר בעמידה, או שלא בעמידה, תלמוד לומר: אלה יעמדו לברך את העם, נאמר כאן ברכה, ונאמר להלן ברכה, מה ברכה האמורה להלן בעמידה, אף ברכה האמורה כאן בעמידה. רבי נתן אומר אינו צריך, שכבר נאמר (שם י, ח): לשרתו ולברך בשמו, מקיש ברכה לשרות, מה שרות בעמידה, דכתיב: לעמד לשרת, אף ברכה בעמידה. כה תברכו בנשיאות כפים. אתה אומר בנשיאות כפים, או אינו אלא בנשיאות כפים ושא בנשיאות כפים, תלמוד לומר (ויקרא ט, כב): וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, מה הוא בנשיאות כפים אף בניו בנשיאות כפים. רבי יונתן אומר אי מה להלן ראש חדש וקרבן צבור וכהן גדול, אף כאן ראש חדש וקרבן צבור וכהן גדול. תלמוד לומר (דברים שם): כי בו בחר ה' וגו' הוא ובניו, מקיש בניו לו, מה הוא בנשיאות כפים אף בניו בנשיאות כפים, וכתיב (שם): כל הימים, ואתקש ברכה לשרות. כה תברכו, בשם המפרש, אתה אומר בשם המפרש או אינו אלא בכנוי, תלמוד לומר: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם בשם המיחד לי. יכול אף בגבולין, נאמר כאן: ושמו את שמי, ונאמר להלן (דברים יב, ה): לשום את שמו, מה להלן בית המקדש, אף כאן בית המקדש. מכאן אמרו במקדש בשם המפרש ובמדינה בכנוי, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר הרי הוא אומר (שמות כ, כד): בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו', זה מקרא מסרס, שבכל מקום שאני אבוא אליך וברכתיך, שם אזכיר את שמי, והיכן אני נגלה אליך, בבית הבחירה, אף אתה לא תהא מזכיר את שמי אלא בבית הבחירה, מכאן אמרו שם המפרש אסור לומר בגבולין. כה תברבו וגו', אין לי אלא ברכה לישראל, ברכה לגרים, לנשים ולעבדים משחררים מנין, תלמוד לומר (במדבר ו, כג): אמור להם לכלן. כה תברכו את בני ישראל, פנים כנגד פנים. או ערף מול פנים, תלמוד לומר: אמור להם, פנים כנגד פנים, כאדם שאומר לחברו. אמור להם, מכאן שהחזן צריך לומר להם שיאמרו, אם שני כהנים הם שיעלו לדוכן, צריך שיאמר להם החזן: כהנים ברכו. ואם אינו אלא כהן אחד, אינו צריך לומר, שנאמר: אמור להם לשנים.

אמר רבי יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלש עשה: כה תברכו, אמור להם, ושמו את שמי.

אמר רבי יהושע בן לוי כל כהן שאינו עוקר את רגליו לעלות אצל התבה בברכת עבודה, שוב אינו עולה, שנאמר (ויקרא יט, כב): וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת, מה להלן בעבודה, אף כאן בעבודה.

אמר רבי שמלאי בית הכנסת שכלם כהנים, כלם עולים לדוכן, והוא דאשתירו עשרה ישראל שעונין אמן. בית הכנסת שכלה כהנים, מקצתן עולים לדוכן, מקצתם עונים אמן. העם שאחורי הכהנים אינן בכלל ברכה, ולכך היו הכהנים עולים אל הארון כדי שיהיו כל העם בפניהם.

אמר רבי שמעון בן פזי כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו, שנאמר (תהלים קלד, ב): שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע במה הארכת ימים, אמר להם מימי לא עשיתי בית הכנסת קפנדריא, ולא פסעתי על ראשי עם קדש, ולא נשאתי את כפי בלא ברכה. מאי מברך אשר קדשנו בקדשתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. כי עקר הכהן רגליו לעלות לדוכן מאי אמר, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל, שלא יהא בה מכשל ועון. וכי מסים לברך ומחזיר פניו מן הצבור מאי אמר, רבונו של עולם עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו מה שהבטחתנו.

אמר רב חסדא אין הכהנים רשאים לכף קשרי אצבעות ידם עד שיחזירו פניהם מן הצבור, ואין הקורא רשאי לקרות ברכת כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור, ואין הכהנים רשאים להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור, ואין הכהנים רשאים להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל שליח צבור בשים שלום, ואינם רשאין לעקר רגליהם ולילך עד שיגמר שליח צבור שים שלום. בזמן שהכהנים מברכין העם מה הצבור אומרים, אמר רבי זירא (שם קג, כ כב): ברכו ה' מלאכיו וגו', ברכו ה' כל צבאיו וגו' ברכו ה' כל מעשיו וגו'. היכן אומר אותן, רב יוסף אמר בין כל ברכה וברכה. רב אמר בהזכרת השם. פליגי בה רב מארי ורב זביד, חד אמר פסוק כנגד פסוק, וחד אמר בכל פסוק אומר לכל שלשת הפסוקים. במוסף של שבת כשהכהנים מברכים מה הצבור אומרים, אמר רב אסי (שם קלד, א ב): שיר המעלות הנה ברכו את ה' וגו' שאו ידיכם וגו' (שם קלה, כא): ברוך ה' מציון וגו'. ולמה אינו אומר (שם קלד, ג): יברכך ה' מציון וגו', שכתוב בההוא ענין, אמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי, מתוך שהתחיל בברכותיו של הקדוש ברוך הוא, מסים בברכותיו של הקדוש ברוך הוא. במנחה של תעניות מאי אמרי, אמר רב אחא בר יעקב (ירמיה יד, ז ט): אם עונינו ענו בנו ה' עשה למען שמך כי רבו משובתינו לך חטאנו. מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה למה תהיה כגר בארץ וכארח נטה ללון. למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע ואתה בקרבנו ה' ושמך עלינו נקרא. בנעילה של יום הכפורים מאי אמרי (תהלים קכח, ד ו): הנה כי כן יברך גבר ירא ה'. יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך. וראה בנים לבניך שלום על ישראל.

אמר רבי חיא בר אבא כל האומרן בגבולין אינו אלא טועה, אמר רבי חנינא בר פפא תדע דבמקדש נמי לא לבעי לממרינהו, כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין.

אמר רב אחא כר חנינא תדע דבגבולין נמי מבעי לממרינהו, כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מסביר פנים.

אמר רבי אבהו מריש הוה אמינא להני קראי, כיון דחזינא לרבי אבא דמן עכו דלא אמר להו, אנא נמי לא אמינא להו. מכאן שאין אומרין אותו בגבולין. במדינה אומרים ברכת כהנים שלש ברכות, ובמקדש ברכה אחת, כל כך למה, שאין עונין אמן במקדש. תני מנין שאין עונין אמן במקדש, שנאמר (נחמיה ט, ה): קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם ויברכו שם כבדך ומרומם על כל ברכה ותהלה. מנין שעל כל ברכה תהלה, שנאמר: ומרומם על כל ברכה ותהלה, על כל ברכה וברכה תן לו תהלה. במדינה נושאין כפיהם כנגד כתפותיהם, ובמקדש על גבי ראשיהם, חוץ מכהן גדול שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ. אמור להם, מלא. אמר להם הקדוש ברוך הוא לכהנים, לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכים אותם באנגריא ובבהלות, אלא תהיו מברכין בכונת הלב, כדי שתשלם הברכה בהן, לכך נאמר אמור להם.

ה יברכך ה' וישמרך (ו, כד), עם הברכה שמירה. מלך בשר ודם יש לו עבד בסוריא והוא יושב ברומי, שלח המלך בשבילו, עלה ובא אצלו, נתן לו מאה ליטרין של זהב, טענו יצא לדרך נפלו עליו ליסטים ונטלו כל מה שנתן לו, וכל מה שהיה אצלו, שמא יכול הוא לשמרו מן הליסטים. לפיכך יברכך ה' בעשר, וישמרך מן הליסטים.

דבר אחר, יברכך ה' בממון. וישמרך שא תהא עשוי במדינה פניאס ושא תבוא זימיא למדינה ויאמרו לך תן זהב, אלא יברכך וישמרך. יברכך בבנים, וישמרך בבנות, שצריכות שמירה. יברכך בעשר וישמרך שתעשה ממנו מצוות. יברכך ה' בברכה המפרשת בתורה (דברים ז, יד): ברוך תהיה מכל העמים וגו', (שם כח, ג ו): ברוך אתה בעיר וגו' ברוך טנאך וגו' ברוך אתה בבאך וגו', (שם שם, ב): ובאו עליך כל הברכות האלה וגו'. רבי נתן אומר: יברכך בנכסיך וישמרך בגופך. רבי יצחק אומר והלוא אם מברכים הם שמורים, ואם שמורים הם מברכים, ומה תלמוד לומר: וישמרך מיצר הרע, שלא יוציאך מן העולם. וכן הוא אומר (משלי ג, כו): כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד.

דבר אחר וישמרך, שא ישלטו אחרים עליך. וכן הוא אומר (תהלים קכא, ו): יומם השמש לא יככה וגו', (שם שם, ד ה): הנה לא ינום וגו' ה' שמרך וגו', (שם שם, ז ח): ה' ישמרך מכל רע וגו' ה' ישמר צאתך וגו'.

דבר אחר, וישמרך מן המזיקים המקיפים אותך, שנאמר (שם צא, ז יא): יפל מצדך אלף וגו' כי מלאכיו יצוה לך וגו'.

דבר אחר, וישמרך ישמר לך ברית אבותיך. וכן הוא אומר (דברים ז, יב): ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך.

דבר אחר, וישמרך, ישמר לך את הקץ, וכן הוא אומר (ישעיה כא, יא): משא דומה אלי קרא משעיר וגו'.

דבר אחר: וישמרך ישמר נפשך בשעת מיתה, וכן הוא אומר (שמואל א כה, כט): והיתה נפש אדני צרורה בצרור וגו', שומע אני את הצדיק ואת הרשע, תלמוד לומר (שם): ואת נפש איביך יקלענה וגו'.

דבר אחר: וישמרך, ישמר רגליך מן גיהנם, וכן הוא אומר (שם א ב, ט): רגלי חסידיו ישמר ורשעים בחשך ידמו, הרי הם מברכים ושמורים, ומנין שאף שכינה ביניהם, תלמוד לומר (במדבר שם, כה): יאר ה' פניו וגו', יאר ה' וגו', יתן לך מן מאור השכינה, שנאמר (ישעיה ס, א): קומי אורי וגו', ואומר (תהלים לו, י): בארך נראה אור, (שם קיח, כז): אל ה' ויאר לנו.

ו יאר ה' פניו אליך, יתן לך מאור עינים.

דבר אחר: יאר ה' וגו', שיביט בך בפנים מאירות ולא בפנים זעומות.

דבר אחר, יאר, זה מאור תורה, שיאיר עיניך ולבך בתורה ויתן לך בנים בני תורה, כמה דתימא (משלי ו, כג): כי נר מצוה ותורה אור.

דבר אחר: יאר ה' פניו, יעמיד ממך כהנים שמאירים את המזבח, כמה דתימא (מלאכי א, ו): ולא תאירו מזבחי חנם, ואומר (ויקרא ו, ה): והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה. (במדבר שם, כה): ויחנך, הרי הם מברכים ושמורים ושכינה ביניהם, ומנין אף חנוני בדעת ובבינה, תלמוד לומר ויחנך, כמה דמצלינן: אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה.

דבר אחר, ויחנך, יתן בכם דעת שתהיו חוננים זה את זה ומרחמים זה את זה, כענין שנאמר (דברים יג, יח): ונתן לך רחמים וגו'.

דבר אחר, ויחנך, יחון אותך בבנים, כמה דתימא (בראשית לג, ה): הילדים אשר חנן אלהים את עבדך, ואומר (שם מג, כט): אלהים יחנך בני.

דבר אחר, ויחנך, כמה דתימא (תהלים סז, ב): אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה.

דבר אחר, ויחנך, יחנך במשאלותיך, וכן הוא אומר (ישעיה ל, יט): חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך.

דבר אחר, ויחנך שנה רבי חיא הגדול יחנה ה' אצלך.

דבר אחר, ויחנך, יעמיד ממך נביאים, כמה דתימא (זכריה יב, י): ושפכתי על בית דויד וגו' רוח חן ותחנונים.

דבר אחר, ויחנך, יתן חנו עליך בכל מקום שאתה הולך, כמה דתימא (בראשית לט, כא): ויתן חנו בעיני וגו', (אסתר ב, טו): ותהי אסתר נשאת חן וגו'. (על פי דניאל א, ט): ויתן אלהים את חן דניאל וגו'. (משלי ג, ד): ומצא חן ושכל טוב וגו'.

דבר אחר, ויחנך, בתלמוד תורה, וכן הוא אומר (שם ד, ט): תתן לראשך לוית חן וגו'. (שם א, ט): כי לוית חן הם לראשך וגו'.

דבר אחר, ויחנך, במתנת חנם, וכן הוא אומר (תהלים קכג, ג): חננו ה' חננו וגו'. (שם שם, ב): כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו.

דבר אחר, ויחנך, להוציאך משעבוד מלכיות, כמה דתימא: חננו ה' חננו כי רב שבענו בוז.

דבר אחר, ויחנך, לגאל אותך, כמה דתימא (ישעיה לג, ב): ה' חננו לך וגו'.

ז ישא ה' פניו אליך וגו' (ו, כו), יעביר כעסו ממך, ואין ישא אלא לשון הסרה, כמה דתימא (בראשית מ, יט): ישא פרעה את ראשך וגו'. פניו, אלו פנים של זעם, כמה דתימא (ויקרא כ, ו): ונתתי את פני בנפש ההוא וגו', כלומר אותם פנים של זעם שהיו ראויות לבוא אליך יסירם ממך.

דבר אחר, ישא ה', בשעה שאתה עומד ומתפלל, שנאמר (בראשית יט, כא): ויאמר אליו הנה נשאתי פניך וגו', הרי דברים קל וחמר, אם ללוט נשאתי פנים מפני אברהם אוהבי, לך לא אשא פנים מפניך ומפני אבותיך. זהו שנאמר: ישא ה' פניו אליך, כתוב אחד אומר: ישא ה' פניו אליך, וכתוב אחד אומר (דברים י, יז): אשר לא ישא פנים, כיצד נתקימו שני כתובים הללו, כשישראל עושין רצון המקום: ישא ה' פניו אליך, וכשאין עושין רצון המקום: אשר לא ישא פנים.

דבר אחר, ישא ה' פניו, וכי הקדוש ברוך הוא נושא פנים והלא כבר נאמר: אשר לא ישא פנים, אמר הקדוש ברוך הוא כשם שהם נושאים לי פנים, כך אני נושא להם פנים, כיצד כתבתי בתורתי (דברים ח, י): ואכלת ושבעת וברכת, ואדם מישראל יושב הוא ובניו ובני ביתו ואין לפניהם כדי שביעה ונושאים לי פנים ומברכין, ודקדקו על עצמן עד כזית עד כביצה, לפיכך: ישא ה' פניו וגו'.

דבר אחר, ישא ה', כתוב אחד אומר: ישא, וכתוב אחד אומר: אשר לא ישא, עד שלא נחתם גזר דין ישא ה', וגו', משנחתם גזר דין אשר לא ישא פנים. ודכותיה, כתוב אחד אומר (תהלים סה, ג): שמע תפלה, וכתוב אחד אומר (איכה ג, מד): סכתה בענן לך וגו', עד שלא נחתם גזר דין שמע תפלה, משנחתם גזר דין סכתה בענן לך. כתוב אחד אומר (תהלים קמה, יח): קרוב ה' לכל קראיו, וכתוב אחד אומר (שם י, א): למה ה' תעמד ברחוק. עד שלא נחתם גזר דין קרוב ה' לכל קראיו, משנחתם גזר דין למה ה' תעמד ברחוק. כתוב אחד אומר (איכה ג, לח): מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. וכתוב אחד אומר (דניאל ט, יד): וישקד ה' על הרעה. עד שלא נחתם גזר דין מפי עליון וגו', משנחתם גזר דין וישקד ה' וגו'. כתוב אחד אומר (ירמיה ד, יד): כבסי מרעה לבך ירושלים. וכתוב אחד אומר (שם ב, כב): כי אם תכבסי בנתר וגו'. עד שלא נחתם גזר דין, כבסי מרעה וגו', משנחתם גזר דין אם תכבסי וגו'. כתוב אחד אומר (שם ג, כב): שובו בנים שובבים. וכתוב אחד אומר (שם ח, ד): אם ישוב ולא ישוב. אלא כאן קדם גזר דין, כאן לאחר גזר דין. כתוב אחד אומר (ישעיה נה, ו): דרשו ה' בהמצאו. וכתוב אחד אומר (יחזקאל כ, לא): חי אני נאם ה' אלהים אם אדרש לכם. כאן קדם גזר דין כאן לאחר גזר דין. כתוב אחד אומר (שם לג, יא): אם אחפץ במות הרשע. וכתוב אחד אומר (שמואל א ב, כה): כי חפץ ה' להמיתם. כאן קדם גזר דין כאן לאחר גזר דין.

ח דבר אחר, ישא ה' פניו אליך, בעולם הזה. אשר לא ישא פנים, לעולם הבא.

דבר אחר, ישא ה' פניו אליך, וכתוב אחד אומר: אשר לא ישא פנים, היה רבי יוסי בן דוסתאי אומר, כיצד יתקימו שתי מקראות הללו, אלא: ישא ה' פניו, בדבר שבינך לבינו. אשר לא ישא פנים, בדבר שבינך ובין חברך. רבי עקיבא אומר כתוב אחד אומר (שמות לד, ז): ונקה, וכתוב אחד אומר (שם): לא ינקה. היאך אפשר לקים שני פסוקים הללו, אלא בדבר שבינך לבינו ונקה, בדבר שבינך לבין חברך לא ינקה. בן עזאי אומר מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים.

דבר אחר, ישא ה' פניו וגו', יהפך פניו כלפי אצלך, לא דומה שואל שלום חברו בתוך פניו כשואל מן הצדדין, אלא: ישא ה' פניו אליך, יהפך פניו אצלך, כמה דתימא (ויקרא כו, ט): ופניתי אליכם והפריתי. (במדבר שם): וישם לך שלום, שלום בכניסתך, שלום ביציאתך, שלום עם כל אדם. רבי נתן אומר: וישם לך שלום, שלום זה שלום מלכות בית דוד, (ישעיה ט, ו): לםרבה המשרה ולשלום אין קץ. רבי אומר זה שלום תורה, שנאמר (תהלים כט, יא): ה' עז לעמו יתן ה' יבדך את עמו בשלום.

ט גדול השלום שהקדוש ברוך הוא שנה בדבר מפני השלום, שנאמר (בראשית יח, יג): האף אמנם אלד ואני זקנתי. גדול שלום, ששנה המלאך שדבר עם מנוח מפני השלום, שלאשה אמר (שופטים יג, ג): הנה נא את עקרה ולא ילדת, ולא ספר דבר זה למנוח. גדול שלום שהשם שנכתב בקדשה אמר הקדוש ברוך הוא ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו. רבי אלעזר אומר גדול שלום שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום. רבי שמעון בן חלפתא אמר גדול שלום שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום, שנאמר (תהלים כט, יא): ה' יברך את עמו בשלום, אף בברכת כהנים אחר כל ברכות סימן בשלום, וישם לך שלום, לומר שאין הברכות מועילות כלום אלא אם כן שלום עמהם. רבי אלעזר הקפר אומר גדול שלום שאין חותם כל התפלה אלא שלום, ואין חותם ברכת כהנים אלא שלום. גדול שלום שנתן לענוים, שנאמר (שם לז, יא): וענוים ירשו ארץ והתענגו על רב שלום. גדול שלום שהוא שקול כנגד הכל, אנו אומרים: עושה שלום ובורא את הכל. רבי אלעזר בנו של רבי אלעזר הקפר אומר שאפלו ישראל עובדין עבודת כוכבים ושלום ביניהם, כביכול אמר הקדוש ברוך הוא אין השטן נוגע ביניהם, שנאמר (הושע ד, יז): חבור עצבים אפרים הנח לו. אבל משנחלקו מה נאמר בהם (שם י, ב): חלק לבם עתה יאשמו, הא גדול שלום ושנואה מחלקת. גדול שלום שאפלו בשעת מלחמה צריכין שלום, שנאמר (דברים כ, י): כי תקרב אל עיר וגו', ואומר (שם ב, כו): ואשלח מלאכים ממדבר קדמות וגו', ואומר (שופטים יא, יג): השיבה אתהן בשלום, גדול השלום שאפלו המתים צריכין שלום, שנאמר (בראשית טו, טו): ואתה תבוא אל אבתיך בשלום. ואומר (ירמיה לד, ה): בשלום תמות. גדול השלום שנתן לעושי תשובה, שנאמר (ישעיה נז, יט): בורא ניב שפתים שלום שלום. רבי מאיר אומר גדול הוא השלום שלא ברא הקדוש ברוך הוא מדה יפה מן השלום שנתנה לצדיקים, שבשעה שנפטר מן העולם שלש כתות של מלאכי השרת מקדימין אותו בשלום, הראשונה אומרת (שם שם, ב): יבוא שלום. שניה אומרת (שם): ינוחו על משכבותם, והשלישית אומרת (שם): הולך נכחו. ולא דין לצדיקים שמיתתן בידי כבוד, שנאמר (שם נח, ח): כבוד ה' יאספך. אלא שמקלסים לפניהם בשלום: יבוא שלום. גדול השלום שלא ברא הקדוש ברוך הוא מדה יפה כמו השלום, ומנעה מן הרשעים, שבשעה שנפטרין מן העולם שלש כתות של מלאכי חבלה מקדימות אותן, הראשונה אומרת (שם מח, כב): אין שלום, השניה אומרת (שם): אמר ה' לרשעים. השלישית אומרת (שם נ, יא): למעצבה תשכבון. לא דין לרשעים שמיתתן ביד מחבלים, שנאמר (איוב לג, כב): ותקרב לשחת נפשו וחיתו לממתים. ואומר (שם יח, יח): יהדפהו מאור אל חשך. ואומר (תהלים לה, ו): יהי דרכם חשך וחלקלקת ומלאך ה' רדפם, אלא שהם מתקנטרים לפניהם ואומרים להם: אין שלום וגו', למעצבה תשכבון. גדול השלום שנתן שכר התורה והמצוות, שנאמר (ויקרא כו, ו): ונתתי שלום בארץ. גדול השלום שנתן לאוהבי תורה, שנאמר (תהלים קיט, קסה): שלום רב לאוהבי תורתך. גדול השלום שנתן ללומדי תורה, שנאמר (ישעיה נד, יג): וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. גדול השלום שנתן לעושי צדקה, שנאמר (שם לב, יז): והיה מעשה הצדקה שלום. גדול השלום ששמו של מקום קרוי שלום, שנאמר (שופטים ו, כד): ויקרא לו ה' שלום. גדול השלום שדרי עליונים צריכין שלום, שנאמר (איוב כה, ב): עושה שלום במרומיו. והרי דברים קל וחמר ומה אם במקום שאין איבה ושנאה צריכין שלום, קל וחמר למקום שיש בו כל המדות הללו. רבי שמעון היה אומר בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מלך בשר ודם כשהולך למלחמה הוא הולך באכלוסין ובלגיונות, וכשהולך לשלום הולך יחידי, אבל מדת הקדוש ברוך הוא אינה כן, כשהוא הולך לשלום יוצא באכלוסין ובלגיונות, שנאמר: עושה שלום במרומיו, וכתיב אחריו (שם שם, ג): היש מספר לגדודיו, ואומר (תהלים סח, יח): רכב אלהים רבתים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש. ואומר (דניאל ז, י): אלף אלפין ישמשונה ורבו רבבן וגו'. וכשהוא הולך למלחמה אינו הולך אלא יחידי, שנאמר (שמות טו, ג): ה' איש מלחמה וגו', בשמו הוא נלחם ואינו צריך לסיוע. ואומר (ישעיה סג, ג): פורה דרכתי לבדי וגו'. את מוצא כשפרע הקדוש ברוך הוא מדור המבול לא פרע אלא יחידי, שנאמר (בראשית ו, יז): הנני מביא את המבול מים. וכן מאנשי סדום לא פרע אלא יחידי, שנאמר (שם יט, כד): וה' המטיר על סדם וגו'. וכן כשפרע מן המצריים, שנאמר (שמות יב, כט): וה' הכה כל בכור וגו'. וכן פרע מן האמוריים יחידי, שנאמר (יהושע י, יא): וה' השליך עליהם אבנים גדלות. וכן מסנחריב פרע יחידי, שנאמר (מלכים ב יט, לה): ויצא מלאך ה' ויך במחנה וגו'. כתוב אחד אומר: היש מספר לגדודיו, וכתוב אחד אומר: אלף אלפין ישמשונה, משגלו ישראל מארצם, אלף אלפין ישמשונה, כביכול נתמעטה פמליא של מעלה. רבי אומר משום אבא יוסי בן דוסתאי אלף אלפין ישמשונה, גדוד אחד, וכמה הן גדודיו, היש מספר לגדודיו. כתוב אחד אומר (תהלים קמז, ד): מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא, וכתוב אחד אומר (ישעיה מ, כו): המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. כשהקדוש ברוך הוא קורא אותם הוא קורא שמות כלן כאחת והם עונין, מה שאי אפשר לו לבשר ודם לקרוא שני שמות כאחת. וכן הוא אומר (שמות כ, א): וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, מלמד שכל עשרת הדברות אמר בדבור אחד, ואומר (תהלים סב, יב): אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים. ואומר (ירמיה כג, כט): הלוא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפצץ סלע. רבי אומר משום אבא יוסי בן דוסתאי מהו לכלם שמות יקרא, שאין שם שנוי לא השם שנקרא עכשו נקרא לאחר זמן, וכן הוא אומר (שופטים יג, יח): למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, איני יודע לאיזה שם אני מתחלף. כתוב אחד אומר (דברי הימים א כא, כה): ויתן דויד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות. וכתוב אחד אומר (שמואל ב כד, כד): בכסף שקלים חמשים. כיצד יתקימו שני פסוקים הללו, מקום הגרן בשש מאות, מקום המזבח בחמשים. רבי אומר משום אבא יוסי בן דוסתאי שנים עשר שבטים היו ונטל דוד מכל שבט ושבט חמשים שקל, נמצאו שש מאות שקלים מכל השבטים. רבי אלעזר בן שמוע אומר הגורן כשש מאות, אבל (שם שם, כב): הבקר לעלה והמרגים וכלי הבקר לעצים בשקל כסף חמשים. כתוב אחד אומר (דברי הימים ב ט, כה): ויהי לשלמה ארבעת אלפים אריות סוסים. וכתוב אחד אומר (מלכים א ה, ו): ויהי לשלמח ארכעים אלף ארות סוסים. כיצד יתקימו שני כתובים הללו, ארבעת אלפים אסטבלאות, ארבעים אלך סוסים. כתוב אחד אומר (דברי הימים ב ד, ה): מחזיק בתים שלשת אלפים יכיל, וכתוב אחד אומר (מלכים א ז, כו): אלפים בת יכיל. כיצד שני כתובים הללו מתקימים, בלח אלפים, שהם שלשת אלפים ביבש. מכאן אמרו שני כורים בלח שהם שלשת כורים ביבש. חביב הוא השלום שכל מעשים וזכיות שעשה אברהם אבינו לא נתן שכרו אלא שלום, שנאמר (בראשית טו, טו): ואתה תבוא אל אבתיך בשלום. וכן אתה מוצא ביעקב אבינו שבקש מן המקום שלום, שנאמר (שם כח, כא): ושבתי בשלום וגו'. וכן אתה מוצא באהרן שלא נשתכח לפני המקום אלא בשלום, שנאמר (מלאכי ב, ה): בריתי היתה אתו החיים והשלום. וכן אתה מוצא בפינחס שנתן שכרו שלום,, שנאמר (במדבר כה, יב): הנני נתן לו את בריתי שלום. וכן אתה מוצא שלא נמשלה התורה אלא בשלום, שנאמר (משלי ג, יז): וכל נתיבותיה שלום. וכן אתה מוצא שאין הקדוש ברוך הוא מנחם את ירושלים אלא בשלום, שנאמר (ישעיה לב, יח): וישב עמי בנוה שלום. וכן לא פרע מן עמון ומואב אלא שמנע מהם שלום, שנאמר (דברים כג, ז): לא תדרש שלמם וטבתם וגו'. וכן ישראל מתברכים בכל יום בשלום, שנאמר: וישם לך שלום.

י ושמו את שמי. מגיד שהם מתברכים בשם המיחד, יכול אף בגבולין יהיו מתברכין בשם המיחד, תלמוד לומר: ושמו את שמי, ונאמר להלן (נחמיה א, ט): לשכן את שמי. מה להלן מקדש אף כאן מקדש, אלא משרבו הפריצים חזרו להיות מוסרים את השם לצנועים שבכהנה.

אמר רבי טרפון מעשה והייתי עם אחי הכהנים בשורה והטיתי אזני כלפי כהן גדול ושמעתי שאמרו בתוך נעימת הכהנים. או במקדש מברכין, ואין מברכין בגבולין, אמר (שמות כ, כד): בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אף בגבולין, אלא שבגבולין אומר שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת, כמקדש אומר השם ככתבו, בגבולין בכנויו. בגבולין נושאין ידיהם כנגד כתפותיהם, ובמקדש על גכי ראשיהם. (כמדבר ו, כז): ואגי אברכם, למה נאמר, לפי שנאמר (שם שם, כג): כה תברכו את בני ישראל, אין לי אלא ברכה לישראל, לגרים לנשים ולעבדים מנין, תלמוד לומר: ואני אברכם. יכול אם רצו הכהנים לברך את ישראל הרי הם מברכים ואם לאו אין מכרכין, תלמוד לומר: ואני אברכם, שא יהיו הכהנים אומרים אנו נברך את ישראל, תלמוד לומר: ואני אברכם, אני אברך את עמי, וכן הוא אומר (דברים טו, ו): כי ה' אלהיך ברכך וגו', הכהנים מברכים את ישראל, מי מברך את הכהנים, תלמוד לומר: ואני אברכם. הכהנים מכרכים את ישראל ואני אברך אלו ואלו, הוי: ואני אברכם.


פרשה יב

א ויהי ביום כלות משה וגו' (ז, א), הדא הוא דכתיב (תהלים פה, ט): אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה, את מוצא בשעה שעשו ישראל אותו מעשה, וכעס עליהם הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שמות לב, ט): ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה וגו' (דברים ט, יד): הרף ממגי וגו', מיד עמד משה ובקש רחמים מלפניו שיתרצה להם, כמה שנאמר (שמות לב, יא): ויחל משה וגו', ונתרצה להב הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שם שם, יד): וינחם ה' על הרעה וגו'. אף על פי כן היה בלבו עליהם, שנאמר (שם שם, לד): וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, כיון שנעשה המשכן אמר רכי יהודה ברכי סימון הלך משה והרכין אזנו במשכן, אמר משה תאמר שיש בלבו של הקדוש ברוך הוא על ישראל, הדא הוא דכתיב: אשמעה מה ידבר האל ה', מהו האל ה', אמר משה שעד עכשו הוא עומד בכעסו כנגדם והוא בקשי עמהם. ואין האל אלא לשון חוזק, כמה דתימא (יחזקאל יז, יג): ואת אילי הארץ לקח. או הוא מתרצה להם והוא נוהג במדת רחמים עמהם, הדא הוא דכתיב: ה', אין ה' אלא מדת רחמים, שנאמר (שמות לד, ו): ה' ה' אל רחום וחנון. מיד פיסו הקדוש ברוך הוא שאין בלבו על ישראל כלום, כמה דכתיב (שם): ויעבר ה' על פניו, שהעכיר זעמו מהם ועבר על פשעיהם.

אמר רבי סימון למה כתיב שתי פעמים ה' ה', אלא שפיסו הקדוש ברוך הוא ואמר לו למשה מה לשעבר הייתי נוהג עמהם במדת רחמים עד שלא עשו אותו המעשה כך עכשו במדת רחמים אנהג עמהם.

אמר רב יהודה ברבי סימון באותה שעה שמע משה קול נאה וקול משבח, לשעבר היה משה עומד והיה הדבור בא לתוך אזנו כמין סילון, ולא היה אחד מישראל שומע, אבל כשהיו פניו מאדימות היו יודעים שהדבור בא אצלו, וכיון שנעשה המשכן שמע קול נאה. מה שמע: כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו.

אמר רבי ברכיה הכהן בשם רבי יהודה ברכי סימון, אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לשעבר היתה איבה ביני לבין בני, שנאה ביני ובין בני, תחרות ביני ובין בני, אבל עכשו שנעשה המשכן אהבה ביני ובין בני, שלום ביני ובין בני, הוי: כי ידבר שלום אל עמו, אלו ישראל, על שעשו המשכן, ואל חסידיו, זה שבט לוי שכתוב כו (דברים לג, ח): וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך וגו'. ומנין אתה אומר שבמשכן הכתוב מדבר, שכן כתיב אחריו (תהלים פה, י): אך קרוב ליראיו ישעו לשכן כבוד בארצנו. אימתי היה שלום לישראל, בזמן ששכן כבוד הקדוש ברוך הוא במשכן, כמה דתימא (שמות מ, לד): וכבוד ה' מלא את המשכן.

אמר רבי שמעון בן לקיש מה לי ללמד דבר זה מספר תלים, דבר תורה הוא, אפלו במקומה אינה חסרה כלום, ראה מה כתיב (במדבר ו, כו): וישם לך שלום, אימתי: ביום כלות משה.

ב ויהי ביום כלות וגו', הדא הוא דכתיב (איוב ד, יז): האנוש מאלוה יצדק וגו', אמר רבי ברכיה הכהן, כשהלך יעקב אצל פרעה לא יצא מאצלו עד שברכו, שנאמר (בראשית מז, י): ויברך יעקב את פרעה. מה ברכו, אמר לו יעלה נילוס לרגלו, אף אני כשאבוא אצלכם אני בא טעון ברכות, והיכן רמזה להם, בסיני.

אמר רבי יהושע בן לוי ברמז אמר הקדוש ברוך הוא לישראל שיעשו את המשכן שהוא נותן להם ברכות בביאתו, שנאמר (שמות כ, כא): מזבח אדמה תעשה לי וגו' בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, וכן עשה, כשבא למשכן ברכן, שנאמר (במדבר ו, כד): יברכך ה' וישמרך, אימתי: ויהי ביום כלות, הא למדנו שאין אדם צדיק יותר מן האלהים, הוי האנוש מאלוה יצדק, לאו, אלא גם הקדוש ברוך הוא ברך ישראל בביאתו אצלם, לכך נאמר: יברכך ה' וישמרך, וסמך לו: ויהי ביום כלות וגו'.

ג ויהי ביום כלות וגו', הדא הוא דכתיב (תהלים צא, א): ישב בסתר עליון.

אמר רב הונא בשם רב אידי, מי אמר המזמור הזה, היינו סבורים שבא שלמה ואמרו, ולא אמרו אלא משה, הדא הוא דכתיב: ישב בסתר עליון, זה משה שישב בסתר עליון, שנכנס בתוך הענן שהוא סתר עליון, כמה דתימא (איוב בב, יד): עבים סתר לו. וכן כתוב (שמות כד, יח): ויבא משה בתוך הענן, (תהלים שם): בצל שדי יתלונן, שלן שם לינות הרבה, שנאמר (שמות לד, כח): ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, והוא אמר (תהלים שם, ב): אמר לה' מחסי וגו'.

דבר אחר, ישב בסתר עליון וגו', אמר רבי יהודה בר סימון בשם רבי יוחנן, שלשה דברים שמע משה מן הקדוש ברוך הוא והרתיע לאחוריו, כיון שאמר לו (שמות ל, יב): ונתנו איש כפר נפשו, אמר משה מי יוכל לתן כפר נפשו, (איוב ב, ד): עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ועדין אינו מגיע, שנאמר (תהלים מט, ח ט): אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו ויקר פדיון נפשם, אמר לו הקדוש ברוך הוא איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן (שמות ל, יג): זה יתנו.

אמר רבי מאיר נטל הקדוש ברוך הוא כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה זה יתנו, כזה יתנו. וכן בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא (במדבר כח, ב): צו את בני ישראל וגו' את קרבני לחמי לאשי, אמר משה מי יוכל להספיק לו קרבנות, אם אנו מקריבין לפניו כל חיתו שדי ועורכין כל עצי לבנון, אינו מספיק לו, שנאמר (ישעיה מ, טז): ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה. אמר לו הקדוש ברוך הוא איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן (במדבר כח, ג): ואמרת להם זה האשה וגו', ולא שניהם בבת אחת, אלא (שם שם, ד): את הכבש אחד תעשה בבקר וגו'. וכן בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא (שמות כה, ח): ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, אמר משה מי יוכל לעשות לו מקדש שישרה בתוכו, (מלכים א ח, כז): הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וגו', ואומר (ירמיה כג, כד): הלא את השמים ואת הארץ אני מלא וגו', ואומר (ישעיה סו, א): השמים כסאי והארץ הדם רגלי וגו'. אמר הקדוש ברוך הוא איני מבקש, לפי כחי אלא לפי כחן, כשאני מבקש כל העולם כלו אינו יכול להחזיק כבודי ולא שמש אחד משלי, אלא אני איני מבקש מידך אלא עשרים בדרום ועשרים בצפון ושמונה במערב. לכך משה אמר: ישב בסתר עליון, הקדוש ברוך הוא שהוא יושב בסתרו של עולם הוא רואה את הכל ואינו נראה, הוא נתאוה ללון בצלנו.

אמר רבי פרוזדק בר נחשא בשם רבי יהודה ברבי סימון שדי נתלונן בצל שעשה לך בצלאל, זה המשכן, הוי: בצל שדי יתלונן. (תהלים צא, ב): אמר לה' מחסי, שיר זה של פגעים, אמר משה בשעה שהיה עולה להר, שהיה מתירא מן המזיקין, מהו אמר לה' מחסי, אגנתי, (שם): ומצודתי קסטרא דידי, (שם): אלהי אבטח בו, שבשמו אני מבריח את המזיקין ואת מלאכי חבלה. (שם שם, ג): כי הוא יצילך, אמר לו הקדוש ברוך הוא בי בטחת, אני עומד לך, כי הוא יצילך וגו' (שם): מפח יקוש, ממצדתא דציידא. (שם): מדבר הוות, מדבר שהוא מביא הוות בעולם. (שם שם, ד): באברתו יסך לך, מהו באברתו יסך לך, בזכות התורה שנתנה מימינו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (דברים לג, ב): מימינו אש דת למו. (תהלים שם): ותחת כנפיו תחסה, מי שבא לחסות תחת כנפיו של הקדוש ברוך הוא, הוא לו צנה וסוחרה של אמת, מהו צנה וסחרה אמתו, אמר רבי שמעון בן לקיש אמר הקדוש ברוך הוא זין אני עושה לכל מי שהוא סוחר באמתה של תורה.

אמר רבי שמעון בן יוחאי אמתה של תורה זין הוא לבעליה.

אמר רבי שמעון בן יוחאי זין נתן הקדוש ברוך הוא לישראל בסיני ושם המפרש כתוב עליו (שם שם, ה): לא תירא מפחד לילה, מן אגרת בת מחלת ומרכבתה, ולא מכל המזיקים המושלים בלילה, (שם): מחץ יעוף יומם, אמר רבי ברכיה יש מזיק שהוא פורח באויר כעוף וקושט כחץ, ומי יצילך ממנו שלוח הקן, שכן כתיב למעלה: כי הוא יצילך מפח יקוש, אין פח אלא צפור, כענין שנאמר (עמוס ג, ה): התפל צפור על פח הארץ, וכתיב (דברים כב, ו ז): כי יקרא קן צפור לפניך וגו' שלח תשלח וגו'. (תהלים צא, ו): מדבר באפל יהלך, מי שמעשיו באפל הדבר שולט בו, וכן הוא אומר (חבקוק ג, ה): לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו, אף כאן הוא אומר (תהלים שם): מקטב ישוד צהרים, רבנן אמרין שד הוא ולמה קרי ליה קטב, רבי אבא בר כהנא אמר דהוא בזא סוגיא דיומא מן ראשיהון דארבע עד סופיהון דתשע. רבי לוי אמר דהוא בזז סוגיא דטהרא מן סופיהון דארבע עד ראשיהון דתשע, ואינו שולט לא בצל ולא בחמה אלא בין הצל לחמה, ראשו דומה לעגל וקרן אחד יוצאה בתוך מצחו והוא מתגלגל ככד.

אמר רב הונא בשם רבי יוסף קטב מרירי עשוי קלפין קלפין, שערות שערות, עינים עינים.

אמר רבי שמעון בן לקיש ועין אחת קבועה לו בלבו, וכל מי שהוא רואה אותו אין לו חיים מעולם בין אדם בין בהמה, וכל מי שהוא רואה אותו נופל ומת. ומרירי שולט משבעה עשר בתמוז ועד תשעה באב. חזקיה ראה אותו ונפל על פניו ומת.

אמר רבי פינחס הכהן מעשה באחד שראה אותו ונכפה על פניו, אמרו יהודה בן רבי שמואל ראה ולא נפל, אמרו אף על פי כן מת. רבי אבהו הוה יתיב פשיט בחדא כנשתא מדוכתא דקסרין, חמא חד פארי בתר חבריה ובידיה חד קטו בעי דימחיניה בה, חמא חד מזיק פארי בתריה ובידיה חד קטו דפרזל. נפק רבי אבהו ופארי בתריה, אמר ליה לא תמחיניה דלמא הוא מית. אמר ליה רבי מן הדא הוא מיתא, אמר ליה הא מזיקא פארי בתרך ובידיה קטותא דפרזלא, את מחי לה בהדה והוא מחי לה בההיא והוא מית. רבי יוחנן הוה מפקד לספריא ולמתניניא באלין יומיא דלא יהוון טענין ערקא על מינוקיא. רבי שמואל בר רב יצחק הוה מפקד לספריא ולמתניניא באלין יומיא דיהוון מפטרין טליא בארבע שעין, (תהלים צא, ז): יפל מצדך וגו', רב יצחק אמר היד שהיא שולטת על מצוה אחת, זו מצות תפלין, כתיב בה: יפל מצדך אלף, שנמסר לה אלף מלאכים לשמרו, אבל הימין שהיא שולטת במצוות הרבה, ורבבה מימינך, רבבות של מלאכים נמסרים לה.

אמר רבי חנינא בן רבי אבהו, אינו אומר ימסרו לך, אלא יפל, אם באים אלף מזיקים הם נופלים מן הצד שהיא שולטת על מצוה אחת, ואם באים הם רבוא מזיקין הם נופלים לפני הצד שהיא שולטת במצוות הרבה. בנהג שבעולם אדם נמסר לאלף איש עליו לזון אותם, למה, שהן מוסרין לו לשמרו, והקדוש ברוך הוא מוסר לאדם הזה אלף מלאכים משמאלו ורבוא מימינו לטובתו ולשמרו, אליך לא יגש, שתזון אותם, (שם שם, ח): רק בעיניך תביט שלותך, (שם): ושלומת רשעים תראה, מה שישלם הקדוש ברוך הוא לרשעים כמעשיהם תראה, (שם שם, ט): כי אתה ה' מחסי וגו', אמר רבי חנינא אמרו ישראל, הקדוש ברוך הוא, אתה נותן את התורה בתחתונים אצלנו, ושכינתך תשרה בעליונים, הדא הוא דכתיב: כי אתה ה' מחסי, שנתת לי תורתך, ועליון שמת מעונך, ואתה שמת מעונך בעליונים, (שם שם, י): לא תאנה אליך רעה, כמה דתימא (משלי יב, כא): לא יאנה לצדיק כל און, (תהלים שם): ונגע לא יקרב באהלך, אמר רבי יוחנן, עד שלא הוקם המשכן היו המזיקין מתגרין בעולם לבריות, ומשהוקם המשכן ששרה השכינה למטה, כלו המזיקין מן העולם, הדא הוא דכתיב: ונגע לא יקרב באהלך, זה אהל מועד.

אמר רבי שמעון בן לקיש מה לך אצל ספר תהלים, והלא במקומו אינו חסר (במדבר ו, כד): יברכך ה' וישמרך, מן המזיקין, אימתי, ויהי ביום כלות משה, מהו ביום כלות, שכלו המזיקין מן העולם.

ד ויהי ביום כלות וגו', הדא הוא דכתיב (שיר השירים ג, ט): אפריון עשה לו, זה העולם שהוא עשוי כמין כלה. (שם): המלך שלמה, זה הקדוש ברוך הוא, ששם שלום בין אש למים ופתכן זה בזה ועשה מהן רקיע, שנאמר (בראשית א, ח): ויקרא אלהים לרקיע שמים, שהוא אש ומים. (שיר השירים שם): מעצי הלבנון, שנבנה ממקום בית המקדש.

אמר רבי יוסי בר חלפתא למה נקרא אבן שתיה, שממנה השתת העולם, הדא הוא דכתיב (תהלים נ, ב): מציון מכלל יפי אלהים הופיע, (שיר השירים ג, י): עמודיו עשה כסף, זה הרקיע, כמה דתימא (איוב כו, א): עמודי שמים ירופפו, ולמה קרי ליה כסף, שהוא מכסף על כל מעשה בראשית, וכן הוא אומר (תהלים יט, ב): השמים מספרים וגו'. (שיר השירים שם): רפידתו זהב, זו הארץ שהיא מעלה פרות הארץ ופרות האילן שהן דומים לזהב, מה הזהב יש בו מינין הרבה וגונין הרבה, אף פרות הארץ, מהן ירקין ומהן אדמין. (שם): מרכבו ארגמן, זה השמש שהוא נתון למעלה והוא רוכב במרכבה ומאיר לעולם, כמה דתימא (תהלים יט, ו): והוא כחתן יצא מחפתו וגו', ומכח השמש הגשמים יורדים, ומכח השמש הארץ מעלה פרות, ולכך קראו ארגמן, שיצרו הקדוש ברוך הוא לארג מן לבריות, ואין מן אלא פרות ומזונות, כמה דתימא (דניאל א, ה): וימן להם המלך וגו'. (שיר השירים ג, י): תוכו רצוף אהבה, שאחר כל מעשה בראשית ברא אדם וחוה למשל בכלם, וכן הוא אומר (משלי ט, ג): שלחה נערתיה תקרא, הוי (שיר השירים שם): מבנות ירושלים, שיהיו כל הבריות יראים מהם ומשלמים להם, כמה דתימא (בראשית ט, ב): ומוראכם וחתכם יהיה וגו'.

דבר אחר, אפריון זה העולם, למה קראו אפריון, שא בראו אלא לפריה ורביה, וכן הוא אומר (ישעיה מה, יח): לא תהו בראה לשבת יצרה, עשה לו המלך שלמה, שא בראו הקדוש ברוך הוא אלא על מנת שיהא שלום בין הבריות, שנאמר (שם שם, ז): יוצר אור ובורא חשך עושה שלום וגו'. מעצי הלבנון, שבעצת התורה המלבנת בדבריה ברא הקדוש ברוך הוא עולמים, וכן הוא אומר (משלי ח, יד): לי עצה ותושיה. ומנין שהתורה מלבנת בדבריה, שכן כתיב (איוב כח, כז כח): אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, ויאמר לאדם וגו'. עמודיו עשה כסף, זה שלשלת יחסין, וכן הוא אומר (משלי י, כה): וצדיק יסוד עולם, ואין כסף אלא זקוק יחוס, כמה דתימא (מלאכי ג, ג): וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אתם. רפידתו זהב, זו התורה שכתוב בה (תהלים יט, יא): הנחמדים מזהב ומפז רב, ולא נתנה הקדוש ברוך הוא ללומדיה אלא מי שמשמר יחוסו, וכן הוא אומר (שם נ, טז): ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך, למה כן (שם שם, יח): אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך, ואומר (שם צו, ז): הבו לה' משפחות עמים הבו לה' כבוד ועז. מרכבו ארגמן, זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו (דברים לג, כו): רכב שמים בעזרך, והוא אורג את העולם שיצאו כלם למיניהם ולא יתערבו מין בשאינו מינו, כמה דתימא (בראשית א, יא): תדשא הארץ דשא, והוא אין משרה שכינתו אלא על המיחסים שבישראל, וכן הוא אומר (שם יז, ז): להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, בזמן שזרעך נכר אחריך, הקדוש ברוך הוא הוה לך לאלהים, ובזמן שאין זרעו נכר אחריו, שהם מערבים זרעם בנשי חבריהם, אין הוה להם לאלהים. תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, רבי יודן אמר זו זכות התורה, שנאמר בה (משלי ה, יט): אילת אהבים, וזכות הצדיקים, שנאמר (מלאכי א, ב): ואהב את יעקב. רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון אמר זו השכינה, כמה דתימא (דברים ו, ה): ואהבת את ה' אלהיך.

דבר אחר, אפריון, זה בית העולמים, למה נקרא אפריון, שכל הצורות של זהב מן מיניה. מעצי הלבנון, כמה דתימא (דברי הימים ב ב, טו): ואנחנו נכרת עצים מן הלבנון וגו'. עמודיו עשה כסף, (שם ג, יז): ויקם את העמודים על פני ההיכל אחד מימין וגו', וכי כסף היה והלוא נחשת היה, אלא שהיה נחשת ממרט שוה ככסף. רפידתו זהב, תני שכל הבית היה נטוח בזהב חוץ מאחורי הדלתות.

אמר רבי איבו מתניתין בבנין שני, אבל בבנין ראשון אפלו אחרי הדלתות. שבעה מיני זהבים הם: זהב טוב, זהב טהור, זהב שחוט, זהב סגור, זהב מופז, זהב מזקק, זהב פרוים. זהב טוב, כמשמעו, כמה דאת אמר (בראשית ב, יב): וזהב הארץ ההיא טוב.

אמר רבי יצחק טוביו דהוא בביתיה טוביו דהוא בלויתיה. זהב טהור, מכניסין אותו לאור ואינו חסר כלום. רבי יהודה בשם רבי אמי אמר, אלף ככר הכניס שלמה אלף פעמים לכור, ולא עמדו אלא על ככר אחת. והא תני רבי יוסי בן רבי יהודה מעשה במנורת בית המקדש שהיתה יתרה על של מדבר משקל דינר גורדיני, והכניסוה לכור שמונים פעמים עד שחסרה. מן קדמוי הות חסרה סגין, מכאן ולהלן לא הות חסרה אלא ציבחר. זהב שחוט, שנטוה כחוט והיה נמשך כשעוה. אדרינוס היה לו משקל ביצה. דיקלטינוס היה לו משקל דינר גורדיני, הדא אמתה לית לה מיניה. זהב סגור, שהיה סוגר בעד כל הזהבים, כתיב (דברי הימים א כט, ד): ושבעת אלפים ככר כסף מזקק לטוח קירות הבתים, וכי כסף היה והלוא זהב היה, דכתיב (דברי הימים ב ג, ה): ואת הבית הגדול חפה עצי ברושים ויחפהו זהב טוב, ולמה קרי ליה כסף, שהיה מכסיף בעד כל הזהבים, וכל הכלים היו נעשים ממנו, הספות והיעים והמזרקות והמזלגות והכפות והמחתות זהב סגור, תמן כתיב (מלכים א ז, נ): והפתות לדלתות הבית, מהו פתות, רבי יצחק מגדלאה אמר זה פותה שתחת הציר. רבי סימאי אומר אלו פותחות, ללמדך שאפלו דבר קל לא היה בית המקדש חסר. זהב מופז, רבי פטריקי אחוי דרבי דרוסאי בשם רבי איבו אבא אומר דומה לגפרית מצתת באש. רבי אבין אמר לשם מקומו נקרא זהב מאופז. זהב מזקק, בית ריש לקיש אמר מחתכים אותו כזיתים ומאכילים אותו לנעמיות והוא יוצא מזקק. זהב פרוים, רבי שמעון בן לקיש אומר אדם, ודומה לדם הפר. ויש אומרים שעושה פרות.

אמר רבי חנינא בר יצחק יום שהכניס מנשה צלם להיכל יבשו כל אותן הפרות, הדא הוא דכתיב (נחום א, ד): ופרח לבנון אמלל, ולעתיד לבוא הכל חוזר, דכתיב (ישעיה לה, ב): פרח תפרח ותגל וגו'. מרכבו ארגמן, (דברי הימים ב ג, יד): ויעש את הפרכת תכלת וארגמן וכרמיל ובוץ, לפי שארגמן חשוב שבכלן שהוא לבוש מלכות, כמה דתימא (דניאל ה, ז): ארגונא ילבש, לכן חשב ליה לדידיה, ודכותה (ישעיה סו, יז): אכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר, ומה אסור גדול יש להחזיר מן שאר בהמות טמאות, ולעכבר משאר שרצים, אלא חשב חזיר והוא הדין לכל הבהמות וחיות טמאות, ומנה לעכבר והוא הדין לכל השרצים שבעולם.

דבר אחר, אפריון, זה הארון, רבי יהודה בר רב אלעאי אמר למלך שהיה לו בת נאה משבחת וחסודה, אמר המלך עשו לה פרוים, מוטב שתראה נויה של בתי מן פרוים. כך התורה נאה ומשבחת וחסודה, אמר הקדוש ברוך הוא עשו לה ארון שיראה נויה של תורה מן הארון. עשה לו המלך שלמה, זה הקדוש ברוך הוא שהשלום שלו, ועשה כן התורה כלה, שנאמר (משלי ג, יז): וכל נתיבותיה שלום. מעצי הלבנון, (שמות כה, י): ועשו ארון עצי שטים. עמודיו עשה כסף, אלו שני עמודים של כסף שהיו עומדין לפניו כמין איסטוה. רפידתו זהב, (שם שם, יא): וצפית אתו זהב טהור. מרכבו ארגמן, רבי תנחומא אמר זה הכפרת שהוא דומה לארגמן, וכתוב בו (שם שם, כא): ונתת את הכפרת על הארן מלמעלה. תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, רבי יהודה בן רבי סימון אמר זו זכות התורה, זו זכות הצדיקים שעוסקין בה. רבי עזריה בשם רבי יהודה בן רבי סימון אמר זו השכינה.

אמר רבי אבא בר כהנא כתיב (שם שם, כב): ונועדתי לך שם וגו' וכלה.

דבר אחר, אפריון, זה המשכן, אמר רבי עזריה משום רבי יהודה בן רבי סימון, משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו בת והיה אוהבה יותר מדאי, כל זמן שבתו קטנה היה מדבר עמה בפרהסיא, ראה אותה בחצר היה מדבר עמה, כיון שהגדילה ובאת לידי סימנים, אמר המלך אין זו כבודה של בתי שאהיה מדבר עמה בפרהסיא, אלא עשו לה פאפליון לכשאני מבקש לדבר עם בתי אהיה מדבר עמה מן הפאפליון ולפנים. כך כשראה הקדוש ברוך הוא את ישראל במצרים היו נערים, שנאמר (הושע יא, א): כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני, ראה אותם על הים היה מדבר עמם, שנאמר (שמות יד, טו): ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי, ראה אותם בסיני היה מדבר עמם, שנאמר (דברים ה, ד): פנים בפנים דבר ה' עמכם. וכיון שקבלו את התורה ונעשו לו אמה שלמה, אמרו (שמות כד, ז): כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, אמר הקדוש ברוך הוא אין שבחן של בני שאהיה מדבר עמהם בפרהסיא, אלא עשו לי משכן וכשאני צריך לדבר עמהם אהיה מדבר עמהם מן המשכן, הדא הוא דכתיב (במדבר ז, פט): ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וגו'. עשה לו המלך שלמה, זה הקדוש ברוך הוא שהשלום שלו, שהוא עושה שלום עם ישראל מן התחרות שהיה לו עמהם מן מעשה העגל. מעצי הלבנון, (שמות כו, טו): ועשית את הקרשים למשכן וגו'. עמודיו עשה כסף, (שם כז, יא): ווי העמדים וחשקיהם כסף. רפידתו זהב, (שם כו, כט): ואת הקרשים תצפה זהב. מרכבו ארגמן, (שם שם, לא): ועשית פרכת תכלת וארגמן, וכתיב (שם מ, ג): וסכת על הארן את הפרכת וגו'. תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון אמר זו השכינה, רבי יודן אמר זה זכות התורה, וזה זכות הצדיקים.

אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי (שם שם, לה): ולא יכל משה לבוא וגו', משל למה הדבר דומה, למערה שהיא נתונה על שפת הים, רעש הים ונתמלאת המערה והים לא חסר כלום, כך אהל מועד נתמלא מזיו השכינה והעולם לא חסר כלום, הוי תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, זו השכינה.

אמר רבי אבא בר כהנא, כתיב (שם כה, כב): ונועדתי לך שם וגו', ללמדך שאפלו מה שאחורי הכפרת אינו פנוי מן השכינה. עובד כוכבים אחד שאל את רבן גמליאל, אמר מפני מה נגלה הקדוש ברוך הוא למשה מתוך הסנה, אמר לו אלו נגלה על חרוב אחד או על תאנה אחת כך היית שואלני, ולהוציאך חלק אי אפשר, ללמדך שאין מקום בארץ פנוי מן השכינה, שאפלו מן הסנה היה מדבר עם משה.

דבר אחר, אפריון וגו', מה כתיב למעלה (שיר השירים ג, ז): הנה מטתו שלשלמה וגו', זו ברכת כהנים, כדאמרינן למעלה, ללמדך ששלמה לא בא אלא לפרש את התורה וסמך דבריו על סדר התורה, כשם שלמעלה מפרשת המשכן כתוב פרשת ברכת כהנים, כך עשה שלמה בתחלה זכר ברכת כהנים וגו', ואחר דבר על המשכן. אפריון עשה לו וגו', למה כן, אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי למה הדבר דומה, למלך שקדש את בתו ועשה לה קדושין גדולים ושלטה בהם עין רעה, כשבא המלך להשיא את בתו מה עשה נתן לה קמיע אמר לה יהא הקמיע הזה עליך שלא ישלט בך עין רעה עוד. כך עשה הקדוש ברוך הוא כשבא לתן תורה לישראל עשה פומבון גדולה, כמה שכתוב (שמות כ, טו): וכל העם ראים את הקולת, ולא היו אלא קדושים, כמו שכתוב (שם יט, י): לך אל העם וקדשתם היום ומחר, ושלטה בהם עין רעה ונשתברו הלוחות, כמה דתימא (שם לב, יט): וישבר אתם תחת ההר, לא עשה כן אלא כיון שבאו ועשו את המשכן, נתן להם הקדוש ברוך הוא את הברכות תחלה כדי שלא תשלט בהם עין רעה, לפיכך כתוב תחלה (במדבר ו, כד): יברכך ה' וישמרך, מן עין רעה, ואחר כך: ויהי ביום כלות וגו'.

ה אמר רבי אבין אין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת מלך בשר ודם, מלך בשר ודם נכנס במדינה משבני המדינה מקלסין אותו ומכבדין אותו אחר כך הוא עושה להם צרכיהם, בונה להם דימוסיאות, עושה להם נחת רוח במדינה. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא עד שלא עשו ישראל את המשכן נתן להם את הברכה תחלה, כמה שנאמר: יברכך ה' וישמרך, ואחר כך: ויהי ביום כלות וגו'.

ו ויהי ביום וגו', מהו ויהי, אמר רבי יהושע תנאים עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל עד שהם במצרים, שאינו מוציאם משם אלא על מנת שיעשו לו משכן וישרה שכינתו ביניהם, כמו שנאמר (שמות כט, מו): וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם, על מנת לשכני בתוכם, וכיון שהוקם המשכן וירדה השכינה ושרתה בתוכם. ויהי, רב אמר דבר שלא היה משנברא העולם עד עכשיו נעשה באותו היום, שמשנברא העולם ועד אותה שעה לא שרתה שכינה בתחתונים, אלא משהוקם המשכן ואילך, לכך נאמר ויהי, דבר חדוש הוא. רבי שמעון בן יוחאי אמר דבר שהיה ופסק וחזר לכמות שהיה, שכן אתה מוצא מתחלת בריתו של עולם שרתה השכינה בתחתונים, כמו שכתוב (בראשית ג, ח): וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן וגו', וכיון שנסתלקה השכינה בעת שחטא אדם שוב לא ירדה עד שהוקם המשכן, לפיכך כתיב ויהי, דבר שהיה ופסק ימים הרבה וחזר לכמות שהיה.

ז ויהי, וי היה. מי אמר וי, אמר רבי אבין כביכול הקדוש ברוך הוא אמר וי, למה הדבר דומה למלך שהיה לו מטרונה רוטננית, ואמר לה המלך עשי לי פורפירא, כל ימיה שהיתה עסוקה באותה פורפירא לא היתה מרננת, אחר ימים גמרה את הפורפירא ונתנה אותה לכובס ועשאה והביאה למלך, כיון שראה אותה המלך התחיל צווח וי שלא תחזר לרוטננותה. כך את מוצא שהיו ישראל מרננים בכל שעה, כמה שכתוב (שמות טו, כד): וינו העם על משה, וכן (שם טז, ב): ויונו כל עדת בני ישראל וגו', וכן (במדבר יז, ו): אתם המתם את עם ה', תבע הקדוש ברוך הוא שיעשו לו מקדש, כמו שכתוב (שמות כה, ח): ועשו לי מקדש וגו'. את מוצא כל הימים שהיו עסוקים במלאכת המשכן לא היו מרננים, וכיון שגמרו מלאכת המשכן התחיל הקדוש ברוך הוא צווח וי, שלא יחזרו וירננו כשם שהיו מרננים. ויהי, הבכורים אמרו וי, שנטלה מהם הכהנה, שעד שלא הוקם המשכן היו הבמות מתרות ועבודה בבכורות, שנאמר (שם כד, ה): וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת וגו', וכן כתיב (שם יט, כד): ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם וגו', רבי יהושע בן קרחה ורבי, אחד מהם אומר הכהנים אלו הבכורות, וחברו אמר זה נדב ואביהוא, וכן כתיב (ישעיה יד, ה): שבר ה' מטה רשעים שבט וגו', אמר רבי אבא בר ממל אלו הבכורות, לפי שהקריבו לפני העגל, אבדו כהנה. וכן את מוצא שכל הכהנים שעבדו לעבודת כוכבים בבנין ראשון, פסלן הקדוש ברוך הוא במקדש שני, שנאמר (יחזקאל מד, טו): והכהנים הלוים בני צדוק וגו', לפיכך כשהוקם המשכן צוחו הבכורים וי. ויהי, מי אמר וי, מלאכי השרת אמרו וי, אמרו עכשו הקדוש ברוך הוא מניח אותנו ויודד ודר בארץ. אף על פי כן פיסם הקדוש ברוך הוא ואמר להם חייכם העקר למעלה הוא, שכן כתיב (חבקוק ג, ג): כסה שמים הודו, ואחר כך (שם): ותהלתו מלאה הארץ.

אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן, לוי, שחק עליהם הקדוש ברוך הוא כשאמר להם העקר למעלן, מנין, שכן כתיב (תהליב קמח, יג): הודו על ארץ ושמים, תחלה ארץ ואחר כך שמים, לפיכך אמרו וי. ויהי, מי אמר וי, אמות העולם אמרו, למה וי, אלא כך אמרו, עד שלא היה הקדוש ברוך הוא שוכן ביניהם היה מתקים עליהם ועושה מלחמותיהם, עכשו שעשו לו המשכן והוא דר ביניהם, על אחת כמה וכמה, לפיכך אמרו וי.

ח ביום, הדא הוא דכתיב (שיר השירים ג, יא): צאינה וראינה בנות ציון וגו', מדבר בעת ששרתה השכינה במשכן. צאינה וראינה, כמה דתימא (ויקרא ט, כד): וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם. בנות ציון, המצינים לו במילה, שאלולי שהיו מהולים לא היו יכולין להביט בשכינה, אלא נופלים היו כשם שנפל אברהם, שנאמר (בראשית יז, ג): ויפל אברם על פניו וידבר אתו אלהים. וכן בבלעס אומר (במדבר כד, ד טז): נפל וגלוי עינים. וכן הוא אומר (ויקרא ט, ו): "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'. מהו זה הדבר, על המילה אמר להם, כמה דתימא (יהושע ה, ד): וזה הדבר אשר מל יהושע. אשר צוה ה', לעשות לאברהם, משל לחנוני אחד שהיה לו אוהב והיה כהן, והיה לו טמאה בתוך כיתו של אוהבו, והיה מבקש להביאו בתוך ביתו. אמר לו הכהן אם אתה מבקש כדי שאבוא לתוך ביתך, שמע לי והסר טמאה מתוך ביתך. וכשידע החנוני שאין שם טמאה, הלך והביא הכהן אל ביתו. כך הקדוש ברוך הוא כיון שבקש להראות לאברהם אוהבו, היתה ערלה תלויה בו, כיון שמל עצמו מיד נגלה, שנאמר (בראשית יז, כו): בעצם היום הזה נמול אברהם, ואחר כך (שם יח, א): וירא אליו ה'. לפיכך אמר להם משה, המילה צוה האלהים לעשות לאברהם אביכם בעת שבקש להראות לו, אף אתם מי שיש בכם ערל יצא וימול עצמו וירא אליכם כבוד ה', לכך אמר שלמה: צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, במלך שהוא חפץ בשלמים, כמה דתימא (שם יז, א): התהלך לפני והיה תמים, שהערלה מום היא בגוף.

דבר אחר, במלך שלמה, במלך שברא בריותיו שלמים, ברא חמה וירח על מלאתן, וכל מעשה בראשית בקומתם נבראו, שנאמר (שם ב, א): הארץ וכל צבאם. בר קפרא אמר אדם וחוה כבני עשרים שנה נבראו.

דבר אחר, במלך שלמה, במלך שהשלים מעשיו לאוהביו, השלים אש לאברהם, חרב ליצחק, מלאכים ליעקב.

דבר אחר, במלך שלמה, במלך שהוא עושה שלום בין בריותיו, החיות של אש והרקיע של שלג. החיות של אש, שנאמר (יחזקאל א, יד): והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק. והרקיע של שלג, שנאמר (שם שם, כב): ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח וגו', ולא זה מכבה את זה ולא זה מכלה את זה.

אמר רבי יוחנן כתיב (איוב כה, ב): המשל ופחד עמו וגו', המשל, זה מיכאל, והוא של שלג, ופחד, זה גבריאל, והוא של אש, מהו עמו, מושלים לו, לא זה מזיק את זה ולא זה מזיק את זה.

אמר רבי אבין לא סוף דבר בין מלאך למלאך אפלו במלאך עצמו הוא עושה שלום, ואית ביה חמש אפין, הדא הוא דכתיב (דניאל י, ו): וגויתו כתרשיש ופניו כמראה ברק וגו', לא זה מכבה את זה ולא זה מכלה את זה. כתיב (שם ז, י): נהר די נור נגד ונפק, והרקיע של מים, שנאמר (תהלים קד, ג): המקרה במים עליותיו, ולא זה מכבה את זה ולא זה מכלה את זה.

אמר רבי יעקב דכפר חנן (איוב כה, ב): עשה שלום במרומיו, מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה.

אמר רבי יוחנן לית מזל חמי במה דקדם ליה ולית מזל חמי במה דלעיל מיניה, אלא במה דלרע מיניה, כהדין בר נש דהוא נחית בסולמא הפוך לאחוריו. תני רבי שמעון בן יוחאי אומר הרקיע הוא של מים והכוכבים של אש והן דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה, ואפלו בין המכות הוא עושה שלום, הדא הוא דכתיב (שמות ט, כד): ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אמר צלוחיות של ברד מלאות אש. רבי נחמיה אמר אש וברד פתוכים זה בזה.

אמר רבי חנן טעמיה דרבי יהודה כהדא פרטתא דרומנא דחרצינתה מתחמיא מלגו. טעמיה דרבי נחמיה כהדא שאשיתא דקנדילא דמיא ומשחא מערבים כחדא והיא דלקא מן גביהון.

אמר רבי יהודה בן רבי סימון מהו מתלקחת, מיתא ומתקהלא לעשות שליחותה בשביל לעשות רצון בוראה.

אמר רב אדא למלך שהיו לו שני לגיונות קשים והיו מריבים זה לזה, וכיון שהגיע מלחמתו של מלך, עשו שלום זה עם זה ובאו ועשו מלחמתו של מלך. כך אש וברד מריבים זה לזה, וכיון שראו מלחמתו של הקדוש ברוך הוא במצרים, נאמר: ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, נס בתוך נס, לכך נאמר: "במלך שלמה. (שיר השירים שם): בעטרה שעטרה לו אמו, אמר רבי יצחק חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שעשתה בת שבע עטרה לשלמה בנה, אלא עטרה זה אהל מועד, כעטרה הזאת שמקבעת באבנים טובות ומרגליות ומעטרת בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש.

אמר רב חוניא, שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אלעזר בן רבי יוסי, אמר לו אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו, אמר לו הן, למלך שהיתה לו בת יחידה והיה אוהבה יותר מדאי, לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותו, לא זז מחבבה עד שקרא אותה אמו. כך היה הקדוש ברוך הוא מחבב את ישראל, קראן (שם ה, ב): אחתי רעיתי יונתי תמתי, לא זז מחבבן עד שקראן אמו, הדא הוא דכתיב (ישעיה נא, ד): הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו, ולאמי כתיב, עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו, אמר לו אלולי לא יצאתי לעולם אלא לשמע טעם זה מפיך די.

דבר אחר, אמו, אמתו. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה עשו לי משכן, היה לו להעמיד ארבע קונטיסים ולמתח את המשכן עליהם, אלא מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה למעלן אש אדמה, אש ירקה, אש שחורה, אש לבנה, אמר לו: כתבנית (שמות כה, מ): אשר אתה מראה בהר. רבי ברכיה בשם רבי בצלה, למלך שהיה לו לבוש משבח עשוי במרגליטון, אמר לבן ביתו עשה לי כזה, אמר לו אדוני המלך יכול אני לעשות כמותו, אמר לו אני בכבודי ואתה בסממניך. כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, אלהי יכול אני לעשות כאלה, אמר לו כתבנית אשר אני וגו' (שם לה, לה, לח, כג): בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש, אמר הקדוש ברוך הוא למשה אם את עושה מה שלמעלה למטה, אני מניח סנקליטון שלי של מעלה וארד ואצמצם שכינתי ביניהם למטה, למעלה (ישעיה ו, ב): שרפים עמדים, אף למטה (שמות כו, טו): עצי שטים עמדים. העמד אין כתיב כאן אלא עמדים, כנתון באסטרטיא של מעלה, הדא הוא דכתיב: שרפים עמדים ממעל לו, מה למעלה כוכבים, אף למטה כוכבים.

אמר רבי חיא בר אבא מלמד שהיו קרסי הזהב נראין במשכן ככוכבים הקבועים ברקיע. (שיר השירים ג, יא): ביום חתנתו, זה סיני, חתונין היו, שנאמר (שמות יט, י): וקדשתם היום ומחר. וביום שמחת לבו, זה מתן תורה, שנאמר (שם לא, יח): ויתן אל משה ככתו וגו', ככלתו כתיב.

דבר אחר ביום חתנתו, זה אהל מועד. וביום שמחת לבו, זה בית העולמים. ומנין לאהל מועד שחתונין היו, דכתיב: ביום כלות משה להקים את המשכן, כלת כתיב, ביומא דעלת כלתא לגננא.

ט דבר אחר, ביום כלות, ביום הקים אין כתיב כאן אלא ביום כלות, ביום שכלו המזיקין מן העולם. ויהי ביום כלות משה וגו', הדא הוא דכתיב (משלי כז, יח): נצר תאנה יאכל פריה וגו', מדבר ביהושע שהוא שמש את משה, כמה דתימא (שמות לג, יא): ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, למה נמשלה תורה כתאנה, שרב האילנות: הזית, הגפן, התמרה, נלקטים כאחת, והתאנה נלקטת מעט מעט. וכך התורה, היום לומד מעט ולמחר הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתים. עליו נאמר: נצר תאנה. מהו יאכל פריה, פרי של תורה, מלכות ושרות, שנאמר (משלי ח, טו טז): בי מלכים ימלכו] וגו' בי שרים ישרו. וכן ארע ליהושע, שלא ירשו בניו של משה מקומו אלא יהושע ירש מקומו, כמה דתימא (במדבר כז, יח): קח לך את יהושע בן נון וגו'. (משלי כז, יח): ושמר אדניו יכבד, זה יהושע, שהיה משמש את משה ביום ובלילה, כמה דתימא: לא ימיש מתוך האהל, ואומר (במדבר יא, כח): אדני משה כלאם, לפיכך כבדו הקדוש ברוך הוא, מה כבוד עשה לו הקדוש ברוך הוא, לפי שכך אמר ליהושע (שם כז, כא): ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים וגו'. ולפי ששמש אדוניו, זכה לרוח הקדש, שנאמר (יהושע א, א): ויהי אחרי מות משה וגו', שאין תלמוד לומר משרת משה, למה נאמר, לומר לך לפי שהיה משרת משה זכה לנבואה, הוי יכבד.

דבר אחר נצר תאנה וגו', אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר בריה, בכל מקום שאדם יגע ונותן נפשו על הדבר אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו, רצונך לידע, שלמה בנה בית המקדש, שנאמר (מלכים א ו, יד): ויבן שלמה את הבית ויכלהו, ובשביל שנתן דוד נפשו על בית המקדש שנבנה, שנאמר (תהלים קלב, א ה): זכר ה' לדוד את כל ענותו וגו' אם אבוא באהל ביתי וגו' אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום לה' וגו', ולא קפח הקדוש ברוך הוא שכרו אלא הכתיבו על שמו (שם ל, א): מזמור שיר חנכת הבית לדוד, לשלמה אין כתיב כאן אלא לדוד, הוי נצר תאנה יאכל פריה. וכן אתה מוצא במשה שנתן נפשו על שלשה דברים נקראו על שמו, ואלו הן: דינים, תורה ומשכן. דינים מנין, דכתיב (שמות יח, יג): וישב משה לשפט את העם וגו', ונקראו על שמו, דכתיב (דברים לג, כא): צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. תורה מנין, שנאמר (שמות כד, יח): ויהי משה בהר ארבעים יום וגו', ונקראת על שמו, שנאמר (מלאכי ג, כב): זכרו תורת משה עבדי, משכן מנין, שכן את מוצא שהיה משה מחזר על האמנין בכל יום ובכל שעה ללמדם כיצד יעשו את המלאכה שלא יטעו בה, לפי שאמר לו הקדוש ברוך הוא (שמות כה, מ): וראה ועשה בתבניתם וגו', ולכך כתיב על כל דבר ודבר כאשר צוה ה' את משה, שא היה זז מעל גביהם. וכן הוא אומר (שם לט, מג): וירא משה את כל המלאכה וגו' ויברך אתם משה, מה ברכה אמר (תהלים צ, יז): ויהי נעם ה' אלהינו וגו', אמר להם תשרה השכינה במעשה ידיכם.

אמר רבי חיא בר יוסף כל שבעת ימי המלואים היה משה מעמיד המשכן ומפרקו בכל יום שתי פעמים, ואם תאמר שהיה אחד משבטו של לוי נותן לו יד, לאו, אלא אמרו חכמים היה קובעו ומפרקו ולא סיעו אחד מישראל, שנאמר ויהי ביום כלות משה, לכך נקרא על שמו שאינו אומר ביום הקים אלא ביום כלות, יום שכלו הקמותיו, וזכר שמו שם, לכך נאמר כלות משה.

י כלות משה. הדא הוא דכתיב (קהלת ב, כא): כי יש אדם שעמלו וגו'. כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון, זה בצלאל שעשה המשכן בחכמה ובדעת, כמה שכתוב (שמות לא, ג): ואמלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה וגו'. (קהלת שם): ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו, זה משה, שלא עמל במשכן ונקרא על שמו, הדא הוא דכתיב כלות משה. ודכותיה שלמה ודוד.

יא להקים את המשכן (ז, א), הדא הוא דכתיב (משלי ל, ד): מי עלה שמים וירד וגו'. מי עלה שמים, זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב ביה (תהלים מז, ו): עלה אלהים בתרועה ה' וגו'. וירד, (שמות יט, כ): וירד ה' על הר סיני. (משלי שם): מי אסף רוח, (איוב יב, י): אשר בידו נפש כל חי, (משלי שם): מי צרר מים בשמלה, (איוב כו, ח): צרר מים בעביו, (משלי שם): מי הקים כל אפסי ארץ, (שמואל א ב, ו): ה' ממית ומחיה וגו' (משלי שם): מה שמו, צור שמו, שדי שמו, ה' צבאות שמו, (משלי שם): ומה שם בנו כי תדע, (שמות ד, כב): בני בכרי ישראל.

דבר אחר מי עלה שמים, זה אליהו, דכתיב ביה (מלכים ב ב, יא): ויעל אליהו בסערה השמים, וירד, (שם א, טו): רד אותו אל תירא. מי אסף רוח בחפניו, (מלכים א יז, א): חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר וגו'. מי צרר מים בשמלה, (מלכים ב ב, ח): ויקח אליהו את אדרתו וגו'. מי הקים כל אפסי ארץ, (מלכים א יז, כג): ויאמר אליהו ראי חי בנך.

דבר אחר מי עלה שמים וירד, מי הוא זה שתפלתו עולה לשמים והיא מורידה את הגשמים, ובזכותו רוחות טובות מנשבות לגדל את העשבים, שנאמר מי אסף רוח, זה שמחלק מעשרותיו בחפניו, הוי בחפניו. וכן הוא אומר (מלאכי ג, י): הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די, עד שיבלו שפתותיכם לומר די. ומנין שהרוחות צרך התבואה, שכך כתיב (דברים לב, ב): יערף כמטר לקחי תזל וגו'. מי צרר מים בשמלה, מי שאינו מחלק מעשרותיו בחפניו אין תפלתו עולה לשמים ואינה מורדת את הגשמים, אלא צורר המים בעבים ואינם יורדים לארץ. מי הקים כל אפסי ארץ, כמה דתימא (שם כח, כד): יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר. מה שמו ומה שם בנו כי תדע. מה שמו, אברהם הפריש מעשר תחלה, שנאמר (בראשית יד, כ): ויתן לו מעשר מכל, והקנה לו הקדוש ברוך הוא שמים וארץ. ולמה ברכו שיקנה לו האלהים שמים וארץ, לזרעותיו. ומה שם בנו, זה יצחק, שנתן מעשר ונתברך, שנאמר (שם כו, יב): ויזרע יצחק וגו', מהו (שם): וימצא בשנה ההוא מאה שערים, מלמד שמדדן לעשרן. כי תדע, וכן הזהיר הקדוש ברוך הוא את ישראל שאם יעשרו תבואתם יברכם בעשר, שנאמר (דברים יד, כב): עשר תעשר וגו', עשר בשביל שתתעשר.

דבר אחר מי עלה שמים, זה משה, דכתיב ביה (שמות יט, ג): ומשה עלה אל האלהים. וירד (שם שם, יד): וירד משה מן ההר אל העם. מי אסף רוח בחפניו, (שם ט, כט): כצאתי את העיר אפרש וגו'. מי צרר מים בשמלה, כמה דתימא (שם טו, ח): נצבו כמו נד נזלים. מי הקים כל אפסי ארץ, וכי משה הקים כל אפסי ארץ, אלא שהקים אהל מועד שהעולם הוקם עמו. רבי יהושע בן לוי בשם רבי שמעון בן יוחאי, להקים המשכן, אין כתיב כאן, אלא להקים את המשכן, משכן אחר הקים עמו שנקרא אהל, כשם שהמשכן נקרא אהל מועד, כמה דתימא (ישעיה מ, כב): וימתחם כאהל לשבת, שעד שלא הוקם המשכן היה העולם רותת משהוקם המשכן נתבסס העולם, לכך נאמר: להקים את המשכן.

יב להקים את המשכן, הדא הוא דכתיב (שמות טו, יג): נחית בחסדך וגו'. תמן תנינן על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים, ושלשתן זכרן משה בפסוק אחד, נחית בחסדך עם זו גאלת זה החסד, נהלת בעזך זו תורה, כמה דתימא (תהלים כט, יא): ה' עז לעמו יתן. אל נוה קדשך זו עבודת המשכן והמקדש. נחית בחסדך, אלו הדורות שעמדו משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים שקבלו התורה, שהיה הקדוש ברוך הוא מנהג אותם בחסדו שלא היו מעשים טובים שיחיו בהם וזנם הקדוש ברוך הוא בחסדו, וכנגדן אמר דוד עשרים ושש פעמים כי לעולם חסדו, ובאותו חסד יצאו ישראל ממצרים, לכך אמר נחית בחסדך עם זו גאלת, שבחסד גאלם. נהלת בעזך, נהלם בזכות התורה שקבלו עד הקמת המשכן. למה היה העולם דומה באותה שעה לטרסקל על שתי רגלים שאינו יכול לעמד והוא רותת, כיון שעשו לו רגל שלישי נתבסס ועמד, כך כיון שנעשה המשכן, כמה דתימא אל נוה קדשך, מיד נתבסס ועמד. שמתחלה לא היה לעולם אלא שתי רגלים, חסד ותורה, והיה רותת, נעשה לו רגל שלישי, זה משכן, מיד עמד. ולכך כתיב: להקים את המשכן, מהו את, העולם שנקרא אהל, הוקם עמו, הוי להקים את המשכן.

דבר אחר, להקים את המשכן, אמר רבי סימון בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל להקים את המשכן, רמז למלאכי השרת שיעשו אף הם משכן, ובעת שהוקם למטן הוקם למעלן, והוא משכן הנער ששמו מטטרו"ן, שבו מקריב נפשותיהם של צדיקים לכפר על ישראל בימי גלותם, ולכך כתיב: את המשכן, שמשכן אחר הוקם עמו, וכן הוא אומר (שמות טו, יז): מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך.

יג דבר אחר, את המשכן, שהוא שקול כנגד העולם שקרוי אהל, כשם שמשכן קרוי אהל, כיצד, כתיב (בראשית א, א): בראשית ברא אלהים וגו' וכתיב (תהלים קד, ב): נוטה שמים כיריעה, ובמשכן כתיב (שמות כו, ז): ועשית יריעת עזים לאהל על המשכן וגו', כתיב בשני (בראשית א, ו): יהי רקיע וגו' ויהי מבדיל וגו', ובמשכן כתיב (שמות כו, לג): והבדילה הפרכת לכם, בשלישי (בראשית א, ט): יקוו המים מתחת השמים, ובמשכן (שמות ל, יח): ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה וגו'. ברביעי (בראשית א, יד): יהי מארת ברקיע השמים, ובמשכן (שמות כה, לא): ועשית מנרת זהב טהור וגו'. בחמישי (בראשית א, כ): ועוף יעופף על הארץ וגו', ובמשכן (שמות כה, כ): והיו הכרבים פרשי כנפים. בששי, נברא אדם, ובמשכן (שמות כח, א): ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. בשביעי, כתיב (בראשית ב, א): ויכלו השמים וגו', ובמשכן (שמות לט, לב): ותכל כל עבדת משכן וגו'. בבריאת עולם כתיב (בראשית ב, ג): ויברך אלהים, ובמשכן (שמות לט, מג): ויברך אתם. בשביעי (בראשית ב, ב): ויכל אלהים, ובמשכן: ויהי ביום כלות משה. בשביעי (שם שם, ג): ויקדש אתו, ובמשכן (במדבר ז, א): ויקדש אתו, הוי: את המשכן.

יד המשכן, הדא הוא דכתיב (במדבר כד, ה): מה טבו אהליך יעקב וגו', מה טבו אהליך יעקב, זה אהל מועד שבמדבר ושבשילה ובנוב וגבעון, משכנתיך ישראל, אל תהי קורא משכנתיך, אלא משכנותיך ישראל, שהמשכן ומקדש יתמשכנו על ידי ישראל בעת שחטאו. משכן מנין, שנאמר (תהלים עח, ס): ויטש משכן שלו אהל שכן באדם, שנתמשכן על ידי ישראל שנקראו אדם (יחזקאל לד, לא): צאן מרעיתי אדם אתם. המקדש מנין, שנאמר (איכה ד, יא): שפך חרון אפו ויצת אש בציון, ואומר (נחמיה א, ז): חבל חבלנו לך, זה מקדש ראשון, כמה דתימא (שמות כב, כה): אם חבל תחבל שלמת רעך. לכך נקרא משכן, שכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אמר להם לישראל שיעשו לי משכן, שאם יחטאו יהא מתמשכן על ידיהם.

טו דבר אחר, ויהי ביום כלות משה. אי זה יום, זה ראש חדש ניסן, שנאמר (שמות מ, יז): ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן, אמר רבי זירא מהו ביום, מכאן שהקמת הלילה היתה פסולה לעבודת היום. כל שבעת ימי המלואים היה משה מעמיד את המשכן בכל בקר ובקר, מושחו ומקריב ומפרקו, אותו היום העמידו ומשחו ולא פרקו. רבי חיא בר יוסף אמר שתי פעמים בכל יום היה משה מעמידו ומפרקו, אחת בבקר ואחת בערב. רבי חנינא הגדול אומר שלש פעמים בכל יום, שנאמר הוקם, ויקם, להקים. אחת לתמיד של שחר, ואחת למלואים, ואחת לתמיד של ערב. נמצאנו למדין שבעשרים ושלשה באדר התחילו ימי המלואים, אהרן ובניו ומשכן וכל הכלים למשח. מנין לפרוקין, אמר רבי זירא ביום כלות משה, ביום שכלו הקמותיו, בראש חדש ניסן הוקם המשכן, בשני נשרפה פרה אדמה, בשלישי הזה ממנה על הלוים, כמה דתימא (במדבר ח, ז): הזה עליהם מי חטאת, ותחת הזיה שניה שהיו צריכין הלוים להזות מפני שהיו כלם טמאי מתים במה שהרגו בעובדי העגל, כמה דתימא (שמות לב, כז כח): והרגו איש את אחיו וגו' ויעשו בני לוי כדבר משה וגו', צוה המקום לגלחם במקום הזיה של יום שביעי. משה נתקדש בענן כל שבעה, שנאמר (שם כד, טז): וישכן כבוד ה' על הר סיני וגו', אהרן ובניו נתקדשו בשמן ובדם, שנאמר (ויקרא ח, ל): ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן וגו', מעלה נטל אהרן יותר מבניו, לפי שהיה כהן גדול שיצק על ראשו משמן המשחה מה שא עשה לבניו. משיחת אהרן כיצד, כל שבעת ימי המלואים היה משה מפשיט את אהרן את בגדיו ומרחיצו וסכו בין עיניו. ישראל נתקדשו בפרת חטאת, שנאמר (במדבר יט, ב): דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה וגו'. הלוים נתקדשו בהזיה ובתגלחת, בקרבן ובתנופה. בהזיה מנין, שנאמר (שם ח, ח): ולקחו פר בן בקר. ובתנופה מנין, שנאמר (שם שם, יא): והניף אהרן את הלוים תנופה. המשכן נתקדש בעמידה ובפרוק ובמשיחה. בעמידה מנין, שנאמר: להקים את המשכן. בפרוק מנין, שנאמר (שם ד, כ): ולא יבאו לראות כבלע את הקדש. בשמן המשחה מנין, שנאמר (ויקרא ח, י): וימשח את המשכן ואת כל אשר בו וגו', שומע אני ראשון שנמשח היה קדש, תלמוד לומר (במדבר ז, א): וימשחם ויקדש אותם, מגיד שלא קדש אחד מהם עד שנמשחו כלם.

אמר רבי איבו מכיון דכתיב (שם): וימשח אתו ויקדש אתו, מאי זה דבר נאמר: וימשחם ויקדש אתם.

אמר רבי איבו אמר רבי תחליפא דמן קיסרין ורבי שמעון בן לקיש, חד אמר משהיה מושח כל אחד ואחד חזר והיה מושח כלם כאחד. וחד אמר וימשחם, משיחה בעולם הזה ומשיחה לעולם הבא, מגיד שבמשיחתן של אלו הקדשו כל הכלים לעתיד לבוא. ודכותיה (שמות לו, יג): ויחבר את היריעת אחת אל אחת בקרסים, מה תלמוד לומר (שם): ויהי המשכן אחד, רבי איבו אמר רבי תחליפא דמן קסרי ורבי שמעון בן לקיש, חד אמר משהיה מחבר כל אחת ואחת היה מחבר כלם כאחד. וחד אמר מהו ויהי המשכן אחד, אחד למדידה ואחד למשיחה. וימשחם, משחם מבחוץ ומבפנים. רבי יאשיה אומר מדות הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ, ומדות היבש נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ. רבי יונתן אומר מדות הלח נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ, ומדות היבש לא נמשחו לא מבחוץ ולא מבפנים. תדע לך שאינן מקדשות, שנאמר (ויקרא כג, יז): ממושבתיכם תביאו לחם תנופה וגו', הא אימת הן לה', לאחר שנאפו.

טז ויקריבו נשיאי ישראל (ז, ב), למה נזדרזו הנשיאים לבוא ולהקריב תחלה, ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שוהם ואבני מלואים באחרונה. לפי שבשעה שאמר משה, כל נדיב לב יביאו תרומת ה' למלאכת המשכן, ולא אמר לנשיאים, היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא, אמרו יביאו העם מה שיביאו ומה שיחסרו נמלא אנחנו. שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות, ראה מה כתיב (שמות לה, כב): ויבאו האנשים על הנשים, שהיו דוחקות זה על זה ובאים אנשים ונשים בערבוביא, ולשני בקרים הביאו כל הנדבה, שנאמר (שם לו, ג): והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר, וכתיב (שם שם, ז): והמלאכה היתה דים וגו', לאחר שני הימים בקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו שכבר צוה משה (שם שם, ו): ויעבירו קול במחנה וגו', והיו הנשיאים מצרים על שלא זכו בנדבת המשכן, אמרו הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן נתן בבגדי כהן גדול, הדא הוא דכתיב (שם לה, כז): והנשאם הביאו את אבני השהם וגו', אמר הקדוש ברוך הוא בני שנזדרזו, יכתב שהביאו והותר, והנשיאים שנתעצלו, חסר אות אחת משמם, שכן כתיב והנשאם חסר יו"ד. כיון שנגמר המשכן הקדימו והביאו קרבן בזריזות, הדא הוא דכתיב: ויקריבו נשיאי ישראל וגו', אמרו הרי השעה שנקריב קרבנות בשמחה, ששרתה שכינה במעשה ידינו, כיון שנעשה המשכן ולא היה חסר כלום, אמרו מה יש לנו להביא, הלכו והביאו עגלות שיהיו נושאים עליהם את המשכן. ומי נתן להם העצה הזאת, שבטו של יששכר, שכך אמרו להם משכן שעשיתם פורח הוא באויר, אלא התנדבו עגלות שתהיו נושאים אותו בהם, לכך כתיב: ויקריבו נשיאי ישראל, שנתנחמו על מה שעשו בתחלה. ויקריבו נשיאי ישראל, שומע אני שהיו הדיוטות ונתמנו, תלמוד לומר (כמדבר ז, ב): ראשי בית אבתם, ולא ראשי בית אבות, אלא אף נשיאי שבט, הדא הוא דכתיב (שם): הם נשיאי המטת, נשיאים בני נשיאים. הם נשיאי המטת, הם שהיו ממנים עליהם במצרים (שמות ה, יד): ויכו שטרי בני ישראל וגו', (במדבר שם): הם העמדים על הפקדים, על מנין הדגלים, כמה דתימא (שם א, ד): ואתכם יהיו איש איש למטה וגו'.

יז ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלת צב וגו' (ז, ג), שש, כנגד ששת ימי בראשית. שש, כנגד ששה סדרי משנה. שש, כנגד אמהות, אלו הן: שרה ורבקה, רחל ולאה, בלהה, זלפה. שש, אמר רב הונא כנגד שש מצוות שהמלך מצוה עליהם בכל יום, אלו הן (דברים יז, יז): לא ירבה לו נשים, (שם שם, טז): רק לא ירבה לו סוסים, (שם שם, יז): וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, (שם טז, יט): לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד. שש, כנגד שש מעלות לכסא (דברי הימים ב ט, יח): ושש מעלות לכסא, באי זה צד, בצד שהיה עולה ויושב, עלה לישב על מעלה הראשונה הכרוז יוצא ואומר לו: לא ירבה לו נשים. עלה לישב על מעלה שניה, הכרוז יוצא ואומר לו: לא ירבה לו סוסים. עלה לישב על מעלה שלישית, הכרוז יוצא ואומר: וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. עלה לישב על מעלה רביעית, הכרוז יוצא ואומר: לא תטה משפט. עלה לישב על מעלה חמישית, הכרוז יוצא ואומר: לא תכיר פנים. עלה לישב על מעלה ששית, הכרוז יוצא ואומר: לא תקח שחד. בא לישב על כסאו (שם): וידות מזה ומזה על מקום השבת, כיצד שרביט של זהב נתון נתלה מאחריו ויונה בראשו, ועטרה של זהב בפי יונה, ויושב תחתיה בשבת, נוגעת ואינה נוגעת. שש עגלת, כנגד ששה רקיעים. ולא שבעה הם, אמר רבי אבין הן דמלכא שרי טימיקון. שש עגלת צב, מהו צב, דומות לקליינין. צב' רבי ישמעאל אומר אין צב אלא מצירות. צב, אין צב אלא מטקסות, שלא היו מחסרות כלום. צב, רבי אומר אין צב אלא קמירות וכמנסקי פסקאות היו מחפות, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, (ישעיה סו, כ): והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' וגו'. צב, רבי שמעון אומר אין צב אלא צמודות, שנאמר (שם מט, כב): והביאו בניך בחצן וגו', תני בשם רבי נחמיה כמין כמרוסא היו כפין עשויות. רבי נחמיה אומר היו כצבעו של רקיע, (במדבר ז, ג): ושני עשר בקר, כנגד שנים עשר שבטים וכנגד שנים עשר מזלות. שומע אני עגלה על כל אחד ואחד, תלמוד לומר (שם): עגלה על שני הנשאים. שומע אני שני שורים לנשיא אחד, תלמוד לומר (שם): ושור לאחד, מפני מה לא הביאו חצין עגלות וחצין שורים, מפני שהיו יראים שמא ימות שורו של אחד מהם או שמא תשבד עגלה של אחד מהם, ונמצא אותו השבט אין לו חלק במשכן.

יח ויקריבו אותם לפני המשכן (ז, ג), מלמד שהביאום ומסרום לצבור, באו ועמדו לפני המשכן ולא קבל מהם עד שנאמרה לו מפי הגבורה (שם, ה): קח מאתם, הדא הוא דכתיב (שם, ד ה): ויאמר ה' אל משה לאמר, קח מאתם וגו', מהו לאמר, תני רב הושעיה, אמר לו הקדוש ברוך הוא, משה צא ואמר להם דברי כבושים ודברי נחמות, קח מאתם, באותה שעה היה משה מתירא ואומר תאמר שמא נסתלקה ממני רוח הקדש ושרתה על הנשיאים, אמר לו הקדוש ברוך הוא, משה, אלו להם הייתי אומר שיביאו, לך הייתי אומר שתאמר להם, אלא קח מאתם, מאתם היה הדבר, הא הסכימה דעתם לדעת העליונה, והיה משה מתירא ואומר תאמר שמא אחת מן העגלות נשברה או אחד מן השורים מת ונמצא קרבן של נשיאים פסול, אמר לו הקדוש ברוך הוא (שם): והיו לעבד את עבדת אהל מועד, נתן להם הויה שיהיו קימים לעולם, עד היכן היו קימים, רבי יודא בשם רבי שמואל ברבי נחמן ורבי חוניא בשם בר קפרא אמר, עד (הושע יב, יב): שבגלגל שורים זבחו, והיכן הקריבום, רבי אבא בר כהנא אמר, בנוב הקריבום. רבי אבהו אמר, בגבעון הקריבום. רבי חמא בר רבי חנינא אמר בבית העולמים הקריבום.

אמר רבי לוי טעמיה דרבי חמא בר רבי חנינא דכתיב (דברי הימים ב ז, ה): ויזבח המלך שלמה את זבח וגו'. תני בשם רבי מאיר, עד עכשו הן העגלות והפרות קימות, ולא הוממו ולא הזקינו ולא הטריפו ולא נשברו. והלוא דברים קל וחמר, מה אם העגלות שנדבקו במלאכת אהל מועד נתן להם הויה עד שיהיו קימות לעולם, ישראל שהם דבוקים בהקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה, שנאמר (דברים ד, ד): ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו'. (במדבר ז, ה): ונתתה אותם אל הלוים איש כפי עבדתו, לפי טרח משאו הרבה לו עגלות להקל ממשאו.

יט ויקח משה את העגלת וגו' (ז, ו), הרי משה נוטלן ומחלקן לפי דעתו, (שם, ז): את שתי העגלות וגו', לפי שלא היה עבודת בני גרשון כי אם יריעות האהל והמכסאות והמסך והקלעים והמיתרים, שהיו מעמידים בהם היריעות, ראשי המיתרים האחד היה קשור ביריעות וראשיהם השני היה קשור ביתדות, והיו נועצים היתדות בארץ כדי שלא יגלל הרוח ליריעות, לפי שלא היתה עבודתם כבדה נתן להם שתי עגלות בלבד, אבל לבני מררי שהיתה עבודתם קשה וכבדה, קרשים ובריחים ועמודים ואדנים ויתדות ומיתרים לכל כליהם ולכל עבודתם, נתן להם ארבע עגלות, הדא הוא דכתיב (שם, ח): ואת ארבע העגלת וגו'.

כ ולבני קהת לא נתן וגו' (ז, ט), רבי נתן אומר מכאן נתעלם מעיני דוד שלא נשאו הלוים את הארון אלא בעגלה חדשה, שנאמר (שמואל ב ו, ג ח): וירכבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה וגו' ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעזה, אמר אחיתפל לדוד לא היה לך ללמד מן משה רבך, שלא נשאו הלוים את הארון אלא בכתף, שנאמר (במדבר ז, ט): ולבני קהת לא נתן וגו', הרי דוד משלחן ומעלן בכתף, שנאמר (דברי הימים א טו, יא טו): ויקרא דויד לצדוק ולאביתר הכהנים וללוים לאוריאל עשיה ויואל, עד (שם כד, יט): כמשפטם ביד אהרן אביהם (שם טו, טו): כאשר צוה משה כדבר ה', והיכן צוה, ולבני קהת לא נתן וגו', הא לא חדשו הלוים כלום אלא הכל מפי משה ומשה מפי הקדוש ברוך הוא.

כא ויקריבו הנשאים את חנכת המזבח וגו' (ז, י), מגיד הכתוב כשם שהתנדבו הנשיאים למלאכת המשכן כך נתנדבו לחנכת המזבח. (שם): ויקריבו הנשיאם את קרבנם וגו', באו ועמדו לפני המזבח ולא קבל מהם משה עד שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא (שם, יא): יקריבו את קרבנם לחנכת המזבח, ועדין לא היה משה יודע כיצד יקריבו, אם למסעות אם לתולדות, עד שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא יקריבו אותם למסעות, ועדין לא היה משה יודע כיצד יקריבו אם כלם כאחד אם כל אחד ואחד יומו, עד שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא כל אחד ואחד יומו, שנאמר (שם): נשיא אחד ליום. והלוא נשיאים היו מתנדבין ולא הדיוטות, מה תלמוד לומר נשיא אחד ליום, לפי שהיה נחשון מלך והוא הקריב תחלה, לא יאמר הואיל והקרבתי תחלה אקריב עם כל אחד ואחד ביומו, לכך נאמר נשיא אחד ליום. ויש אומרים בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה נשיא אחד ליום, אמר להם משה לנשיאים, לכלכם אמר לי הקדוש ברוך הוא שתקריבו, אבל לא נאמר לי מי יקריב ראשון, נתנו עיניהם בנחשון, זה קדש שמו של הקדוש ברוך הוא על הים, זה ראוי להוריד את השכינה והוא יקריב ראשון לכלם וכן עשה, הדא הוא דכתיב (שם, יב): ויהי המקריב וגו'.


פרשה יג

א ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון וגו' (ז, יב), הדא הוא דכתיב (תהלים נא, כ כא): היטיבה ברצונך את ציון וגו' אז תחפץ זבחי צדק וגו'. לפי שבמדבר בהקמת המשכן הקריבו לחנכת המזבח קמעה, כמה דתימא (במדבר ז, יג יז): קרבנו קערת כסף וגו' כף אחת וגו' פר אחד וגו' שעיר עזים וגו' ולזבח השלמים וגו', הרי כל הקרבן, למה הדבר דומה למלך שיצא לדרך והיו מביאים לפניו סעודה לפי הדרך ולפי הפונדק, אמר להם המלך כך אתם מכבדים לי וכך אתם נותנים לי, איני מלך ואיני שולט במלכות. אמרו לו: אדונינו, בדרך אנחנו ולפי הדרך ולפי הפונדק הכנסנו לך, כשתכנס למדינה ותכנס לפלטרין שלך תראה כמה אנו מכבדין אותך. כך כשהוקם המשכן הקריבו לו הנשיאים דורון וקרבן, קערה ומזרק וכף, פר אחד וגו' ושעיר עזים וגו' ולזבח וגו', אמר להם הקדוש ברוך הוא כך הוא כבודי. אמרו לו: רבון העולמים במדבר אנו נתונים ולפי המדבר הקרבנו לפניך, כשתכנס לפלטרין שלך אתה רואה כמה קרבנות וכמה פרים נקריב לפניך, הדא הוא דכתיב: היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים, אז תחפץ זבחי צדק אז יעלו על מזבחך פרים, ולא פר אחד. וכן את מוצא בשלמה שבנה בית המקדש ובקש להקריב לחנכת בית המקדש, ראה מה כתיב שם (מלכים א ח, סג): ויזבח שלמה את זבח השלמים וגו'. וכן בימי עזרא (עזרא ו, יז): והקרבו לחנכת בית אלהא דנה תורין מאה דכרין וגו', הוי: היטיבה ברצונך את ציון וגו' אז תחפץ וגו'.

ב ויהי המקריב וגו', הדא הוא דכתיב (שיר השירים ד, טז): עורי צפון ובואי תימן וגו', היה רבי יוסי אומר אימתי התחילו מלואים, בעשרים ושלשה באדר, ובאחד בניסן שלמו ימי המלואים, וכל שבעת ימי המלואים היה משה מעמיד את המשכן, וכל בקר ובקר מקריב קרבנותיו עליו ופרקו, בשמיני העמידו ולא פרקו, שנאמר (שמות מ, יז): ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן, ואותו יום שמיני אחד בשבת היה וראש חדש של ניסן היה, בו ביום עמד אהרן ובניו ורחצו ידיהם ורגליהם מן הכיור, עבדו את עבודתם וסדרום על הסדר, בו ביום הקריבו ישראל תמידים, נדרים ונדבות, חטאות ואשמות, בכורות ומעשרות, על אותו היום הוא אומר: עורי צפון ובואי תימן וגו'. עורי צפון, זו עולה שנשחטת בצפון. ובואי תימן, אלו שלמים שנשחטים בדרום. (שיר השירים שם): הפיחי גני, זה אהל מועד. יזלו בשמיו, זה קטרת הסמים. (שם): יבא דודי לגנו, זה השכינה. ויאכל פרי מגדיו, אלו הקרבנות. (שם ה, א): באתי לגני אחתי כלה, זה יום שמיני. אריתי מורי עם בשמי, זה לבונת הקטרת ולבונת המנחה. אכלתי יערי עם דבשי, זה אברי העולה ואמורי קדשי קדשים. שתיתי ייני עם חלבי, אלו הנסכים ואמורי קדשים קלים. אכלו רעים, זה משה ואהרן. שתו ושכרו דודים, זה כנסת ישראל. רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא, רבי אלעזר אמר שלמים הקריבו בני נח. רבי יוסי ברבי חנינא אמר עולות הקריבו בני נח. מתיב רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא והא כתיב (בראשית ד, ד): והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן, דבר שחלבו קרב, מה עבד לה רבי יוסי ברבי חנינא, מן שמניהון. מתיב רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא (שמות כד, ה): וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים, מה עבד לה רבי יוסי ברבי חנינא, שלמים בעורן בלא הפשט ובלא נתוח. מתיב רבי אלעזר לרבי יוסי בר חנינא הא כתיב (שם יח, יב): ויקח יתרו חתן משה עלה וזבחים, עולה, זו עולה, זבחים, אלו זבחי שלמים, מה עבד לה רבי יוסי ברבי חנינא, כמאן דאמר לאחר מתן תורה בא יתרו. רב אמר אתפלגון רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא, חד אמר קדם מתן תורה בא יתרו, ואחרינא אמר לאחר מתן תורה בא יתרו.

אמר רבי חמא אמר רבי חנינא מאן דאמר קדם מתן תורה בא יתרו, כמאן דאמר שלמים הקריבו, ומאן דאמר לאחר מתן תורה בא יתרו כמאן דאמר עולות הקריבו. הדא מסיעא לרבי יוסי ברבי חנינא, עורי צפון, זו עולה שנשחטה בצפון, מהו עורי, דבר שהיה ישן ונתעורר. ובואי תימן, אלו שלמים שהם נשחטים בדרום. מהו ובואי, דבר שהוא בא לחדש. רבי אבא בריה דרבי פפי ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר, אף הדין קריה מסיע ליה לרבי יוסי ברבי חנינא (ויקרא ו, ב): זאת תורת העלה הוא העלה, שהקריבו בני נח כדאתי לשלמים. (שם ז, יא): זאת תורת זבח השלמים, אשר הקריבו, אין כתיב כאן, אלא אשר יקריבו, מכאן ולהבא. במה מקים רבי אלעזר קריה דרבי יוסי ברבי חנינא עורי צפון ובואי תימן, פתר ליה בגליות, עור צפון, לכשיתעוררו הגליות שהן נתונות בצפון, יבאו ויחנו בדרום. לכשיתעורר גוג שהוא נתון בצפון יבוא ויפל בדרום, (יחזקאל לט, ב): ושבבתיך וששאתיך והעליתיך מירכתי צפון, לכשיתעורר מלך המשיח שהוא נתון בצפון, יבוא ויבנה את בית המקדש שהוא נתון בדרום, כמא דאת אמר (ישעיה מא, כה): העירותי מצפון ויאת וגו'.

דבר אחר, עורי צפון, מלמד שהרוחות עתידות להכניס קנאה זו עם זו, רוח הדרום אומרת אני מביאה גלות תימן וגלות הגרה וכל הדרום, ורוח צפון אומרת אני מביאה גלות צפון, והמקום נותן שלום ביניהם והם נכנסות בפתח אחד, לקים מה שנאמר (שם מג, ו): אמר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני מרחוק וגו'. רבי חוניא בשם רבי בנימין בר לוי אמר, לפי שבעולם הזה כשרוח צפונית מנשבת אין רוח דרומית מנשבת, אבל לעתיד לבוא אמר הקדוש ברוך הוא אני מביא רוח אגרסטים לעולם ושתי הרוחות משמשות בו, הדא הוא דכתיב: אמר לצפון תני וגו'.

דבר אחר, עורי צפון וגו', לעתיד לבוא עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים בגן עדן ואין צריכין לא בפלסמון ולא ראשי בשמים אלא רוח צפון ורוח דרום מכבדות וזוחלות כל בסמני גן עדן ונותנים ריחם, הדא הוא דכתיב (שיר השירים ד, טז): הפיחי גני, זה כבוד הגן, יזלו בשמיו, זה זלוף. יבא דודי לגנו, אומרים ישראל לפני הקדוש ברוך הוא וכי יש בעל הבית שיעשה סעודה לאורחים ולא יהיה מיסב עמהם, יש חתן עושה סעודה למקראים ולא ישב עמהם, אם רצונך יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. אמר להם הקדוש ברוך הוא הריני עושה כשם שאתם מבקשים, באותה שעה הקדוש ברוך הוא בא לגן עדן, הדא הוא דכתיב (שם ה, א): באתי לגני אחתי כלה וגו', אחתי שנתאחו לי בגלות, כלה שנתכלו בגלות, כמה דתימא (תהלים מד, כג): כי עליך הרגנו כל היום וגו', לפיכך עתיד לקרותם אחתי, שיהיו אחויים אצלו, כלה, כמה דתימא (איכה ב, טו): כלילת יפי, ואומר (ישעיה סא, טו): וככלה תעדה כליה, ואומר (שם מט, יח): ותקשרים ככלה. (שיר השירים ה, א): אריתי מורי עם בשמי, שנתמררו בגלות והיו מבשמים עצמם בקדוש שם שמים, לכך עתיד הקדוש ברוך הוא לענגם בגן עדן ולקטר לפניהם מכל הבשמים. (שם): אכלתי יערי עם דבשי, לפי שהערו ישראל נפשם למיתה בגלות, כמה דתימא (ישעיה נג, יב): תחת אשר הערה למות נפשו, והיו עוסקים בתורה המתוקה מדבש, לפיכך עתיד הקדוש ברוך הוא להשקותם יין המשמר בענביו מששת ימי בראשית, ולהרחיצם בנחלי חלב.

דבר אחר, על שם (יואל ד, יח): והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וגו'. (שיר השירים ה, א): אכלו רעים, אלו ישראל שעשו רצונו של הקדוש ברוך הוא בגלות ולא רצו להתערב באמות, אלא שמרו בריתו של הקדוש ברוך הוא.

דבר אחר, אכלו רעים, אלו בעלי מצוות. שתו ושכרו דודים, אלו חכמי תורה. ורבי יוסי בר חמא דריש ליה להאי קריה כלו עורי צפון, במשכן. עורי צפון ובואי תימן, אלו עולות ושלמים, שהעולות נשחטות בצפון, והשלמים בדרום. הפיחי גני, זה המשכן, מהו גני, גנוני. מה הכילה הזאת מצירת במיני צבעונים, כך היה המשכן מציר במיני צבעונין, (שמות כו, לא לו): תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר. יזלו בשמיו, זה הקטרת. יבא דודי לגנו, אמר רבי חוניא למדתך התורה דרך ארץ, שלא יהא החתן נכנס לחפה עד שהכלה נותנת לו רשות, הדא הוא דכתיב יבא דודי לגנו, ואחר כך באתי לגני. רבי עזריה בשם רבי יהודה בן רבי סימון משל למלך שכעס על מטרונה וטרדה והוציאה מתוך פלטרין שלו, לאחר זמן בקש להחזירה, אמרה יחדש לי דבר ואחר כך הוא מחזירני. כך לשעבר היה אדם שרוי בגן עדן במחנה השכינה, כעס עליו הקדוש ברוך הוא וגרשו ממחצתו, כשיצאו ישראל ממצרים בקש הקדוש ברוך הוא להחזיר ישראל למחצתו, ואמר להם שיעשו לו משכן וישכן בתוכם, כמה דתימא (שמות כה, ח): ועשו לי מקדש וגו', אמרו ישראל יחדש לנו הקדוש ברוך הוא דבר אחד שהוא חפץ להחזירנו אצלו, מה הוא החדוש, לשעבר היה הקדוש ברוך הוא מקבל קרבנות מלמעלן (בראשית ח, כא): וירח ה' את ריח הניחח, ועכשו יהיה מקבל קרבנות מלמטן, הדא הוא דכתיב: יבא דודי לגנו, זו השכינה. ויאכל פרי מגדיו, אלו הקרבנות. באתי לגני אחותי כלה, למה הדבר דומה למלך שאמר לבני המדינה שיבנו פלטר, ובנו אותו, והיו בני המדינה עומדים על פתח פלטר ומצעקים ואומרים, יכנס המלך לפלטר, מה עשה נכנס בפשפש ושלח להם הכרוז אל תצעקו שכבר באתי לפלטר. כך כשעמד המשכן היו ישראל אומרים, יבא דודי לגנו, לפי שמלאכת המשכן נגמרה בעשרים וחמשה בכסלו, ועמד המשכן מקפל עד ראש חדש ניסן, והיו ישראל אומרים הרי עשינו המשכן מתי תבוא השכינה ותשרה בתוך מעשה ידינו. כשהגיע ראש חדש ניסן וצוה הקדוש ברוך הוא להקים את המשכן, שלח להם על ידי משה מה אתם יראים, כבר באתי לגני אחותי כלה.

אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי, באתי לגן, אין כתיב כאן, אלא באתי לגני, לגנוני, למקום שהוא עקרי מתחלה, וכי עקר שכינה אינה בתחתונים היתה, הדא הוא דכתיב (בראשית ג, ח): וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום, אמר רבי חמא בר כהנא, מהלך, אין כתיב כאן, אלא מתהלך בגן, מקפץ ועולה. מהו (שם): ויתחבא האדם ואשתו, אמר רבי איבו באותה שעה גרעה קומתו של אדם הראשון ונעשית של מאה אמה, כיון שחטא אדם נסתלקה השכינה לרקיע הראשון, חטא קין נסתלקה לרקיע השני, חטאו דור אנוש נסתלקה לרקיע השלישי, חטאו דור המבול נסתלקה לרקיע הרביעי, חטאו דור הפלגה נסתלקה לרקיע החמישי, חטאו הסדומיים נסתלקה לרקיע הששי, חטאו המצריים נסתלקה לרקיע השביעי. וכנגדן עמדו שבעה צדיקים והורידו את השכינה מן העליונים לתחתונים, ואלו הן: אברהם הורידה מן השביעי לששי, יצחק הורידה מן הששי לחמישי, יעקב הורידה מן החמישי לרביעי, לוי הורידה מן הרביעי לשלישי, קהת הורידה מן השלישי לשני, עמרם הורידה מן השני לראשון, משה הורידה מן העליונים לתחתונים.

אמר רבי יצחק כתיב (תהלים לז, כט): צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה, הרשעים במה ישכנו, באויר אלא, הרשעים סלקו השכינה מן הארץ, אבל הצדיקים השכינו השכינה בארץ, אימתי שרתה השכינה בארץ, ביום שהוקם המשכן, שנאמר (שמות מ, לד): ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. (שיר השירים ה, א): אריתי מורי עם בשמי, זו הלבונה והקטרת. אכלתי יערי עם דבשי, אלו אברי עולה ואמורי קדשי הקדשים. שתיתי ייני עם חלכי, אלו המנחות והנסכים. אכלו רעים, זה משה ואהרן. שתו ושכרו דודים, זה נדב ואביהוא שנשתכרו בצרתן.

דבר אחר, אכלו רעים, אלו הנשיאים, אמר רבי שמעון בן יוסניה למה קרא לנשיאים רעים, שמכיון שהיה אחד מהם מקריב קרבן וקרבנו מתקבל, היה עושה יום טוב לאוהביו לרעיו ולקרוביו. שתו ושכרו דודים, אלו הנשיאים. למה קרי להו דודים, שהיו דודים אלו לאלו. למה אמר להם אכלו רעים שתו ושכרו דודים, אמר רבי ברכיה למלך שעשה סעודה והזמין אורחים כיון שאכלו ושתו אמר להם תנו את המנה הזאת לבעל הבית, אף הכא באתי לגני אחתי כלה, ואף אתם אכלו רעים שתו ושכרו דודים.

אמר רבי ברכיה משל למלך שעשה סעודה והזמין אורחים ונח השרץ לתוך התמחוי ופשט המלך את ידו ופשטו הכל את ידיהם, שאלו משך המלך את ידו משכו הכל את ידיהם.

אמר רבי ינאי משל למלך שעשה סעודה והזמין אורחים והיתה עינו יפה באורחים והיה מחזר עליהם ואומר להם יערב לכם יבסם לכם.

דבר אחר אריתי מורי וגו', אמר רבי שמעון בן יוסניה שלשה דברים כתוב כאן: אריתי מורי עם בשמי, אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי, כנגד שלשה דברים שעשו הנשיאים שלא כהגן וקבלם הקדוש ברוך הוא, ואלו הן: בכל מקום אין היחיד מתנדב בקטרת, והנשיאים הביאו, (במדבר ז, יד): כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת. בכל מקום אין היחיד מביא חטאת אלא אחר ידיעת חטאו, ואלו הביאו שעיר שלא בחטא. בכל מקום אין קרבן יחיד דוחה את השבת, וכאן קרבן יחיד דוחה את השבת. הא למדנו כמה קרבן נשיאים חביב לפני הקדוש ברוך הוא.

ג ויהי המקריב וגו', הדא הוא דכתיב (משלי כט, כג): גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמך כבוד, אמר רבי תנחומא בר אבא גאות אדם תשפילנו, זה אדם הראשון, כיצד בשעה שעבר אדם על צוויו של הקדוש ברוך הוא ואכל מן האילן, בקש הקדוש ברוך הוא שיעשה תשובה ופתח לו פתח, ולא בקש אדם, הדא הוא דכתיב (בראשית ג, כב): ויאמר אלהים הן האדם וגו'.

אמר רבי אבא בר כהנא מהו ועתה, אלא שאמר לו הקדוש ברוך הוא אפלו עכשו עשה תשובה ואני מקבלך, ואמר אדם אי אפשי. הקדוש ברוך הוא אמר ועתה, ואמר אדם פן, אי אפשי.

אמר רבי שמעון בן לקיש כיון שיצא אדם מן הדין התחיל מחרף ומגדף, נאמר כאן כרבים, (שם שם, כד): וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים, ונאמר בסנחריב כרבים, (ישעיה לז, טז): ה' צבאות יושב הכרבים, מה להלן חרופים וגדופים, אף כרבים שנאמר כאן חרופים וגדופים, הוי גאות אדם תשפילנו, לפי שנתגאה על הקדוש ברוך הוא מעשות תשובה השפיל אותו וגרשו מגן עדן. ושפל רוח יתמך כבוד, זה אברהם שהשפיל רוחו ואמר (בראשית יח, כז): ואנכי עפר ואפר, לכך קרא אותו הקדוש ברוך הוא (יהושע יד, טו): האדם הגדול בענקים, שם זה גדול מן אדם הראשון.

דבר אחר גאות אדם תשפילנו, זה פרעה שנתגאה על משה ואמר (שמות ה, ב): מי ה' אשר אשמע בקלו וגו', והשפילו הקדוש ברוך הוא (תהלים קלו, טו): ונער פרעה וחילו, ושפל רוח יתמך כבוד, זה משה (שמות ח, ה): למתי אעתיר לך וגו', ואומר (שם ט, כט): כצאתי את העיר אפרש את כפי וגו'.

דבר אחר גאות אדם, זה עמלק, שנתגאה על הקדוש ברוך הוא בחרופיו וגדופיו, שהיה משליח זמורה אל אפו והיה נוטל זכרותן של ישראל וזורק כלפי מעלה ומחרף ומגדף ואומר בזו חפצת, הדא הוא דכתיב (דברים כה, יח): ויזנב בך, שהכם מכת זנב. ושפל רוח יתמך כבוד, זה יהושע, שהרגו, שנאמר (שמות יז, יג): ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו וגו'.

דבר אחר גאות אדם תשפילנו, זה תבור וכרמל שבאו מסוף העולם, מתגאים לומר שאנו גבוהים ועלינו הקדוש ברוך הוא נותן את התורה. ושפל רוח יתמך כבוד, זה סיני שהשפיל את עצמו לומר שאני נמוך, ועל ידי כך תמך הקדוש ברוך הוא כבודו עליו ונתנה עליו התורה וזכה לכל הכבוד הזה, כמה דתימא (שם יט, כ): וירד ה' על הר סיני.

דבר אחר גאות אדם תשפילנו, זה יוסף שהנהיג שררה, שהיו אומרים לו אחיו לפניו עבדך אבינו, והיה שותק, לפיכך נקרא עצמות בחייו, שנאמר (בראשית נ, כה): והעלתם את עצמתי מזה. ושפל רוח יתמך כבוד, זה יהודה שהשפיל עצמו לפני יוסף בשביל בנימין (שם מד, יח לב לג): ידבר נא עבדך דבר, כי עבדך ערב את הנער, ועתה ישב נא עבדך וגו'.

אמר רבי ברכיה הכהן בר רבי בשם רבי לוי, אמר הקדוש ברוך הוא יהודה אתה השפלת עצמך מפני אחיך הקטן הימך, חייך כשיוקם המשכן ויבואו השבטים להקריב, אין אחד מהם מקריב ראשון לפניך, אלא חולקים לך כבוד ואתה הוא שתקריב ראשון, הדא הוא דכתיב (במדבר ז, יב): ויהי המקריב ביום הראשון וגו' למטה יהודה וגו'.

ד המקריב וגו', הדא הוא דכתיב (תהלים עו, ב): נודע ביהודה אלהים וגו', זה שאמר הכתוב (איוב טו, יח): אשר חכמים יגידו וגו', זה יהודה שהודה ואמר (בראשית לח, כו): צדקה ממני, ולא כחד מיעקב, ולפי שהציל תמר ושני בניה מן השרפה, דכתיב (שם שם, כד): ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, לכך הצלו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש, דכתיב (דניאל ג, כח כט): ענה נבוכדנצר ואמר בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו וגו', ומני שים טעם די כל עם אמה ולשן וגו', ולכך אמר נודע ביהודה אלהים וגו'.

דבר אחר נודע ביהודה אלהים, כשירד דניאל לגוב אריות והצל, דכתיב (שם ו, כו כח): באדין דריוש מלכא כתב לכל עממיא וגו' מן קדמי שים טעם די בכל שלטן מלכותי להון זיעין וגו' משיזב ומצל ועבד אתין ותמהין וגו'. הוי: נודע ביהודה אלהים, מפני מה הצל דניאל מן האריות, לפי שהתפלל לפני הקדוש ברוך הוא שנקרא אריה, דכתיב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, ודניאל משבט יהודה שנקרא אריה, שנאמר (בראשית מט, ג): גור אריה יהודה, וכתיב (דניאל א, ו): ויהי בהם מבני יהודה דניאל וגו', יבוא אריה ויציל אריה מפי אריה.

דבר אחר, מפני שנדמה לאריות, שהוא אריה, לכך לא הזיקוהו. מפני מה לא השלך לכבשן, מפני שהיה אלוהו של נבוכדנצר, דכתיב (שם ב, מו): ולדניאל סגד ומנחה וניחחין אמר לנסכה לה.

דבר אחר, מפני שהיה נשרף, דכתיב (דברים ז, כה): פסילי אלהיהם תשרפון באש, לכך זמן הקדוש ברוך הוא בלבו של דריוש שלא יטילנו לכבשן האש להודיע גבורתו.

דבר אחר נודע ביהודה אלהיט, הדא הוא דכתיב (הושע ה, ט): אפרים לשמה תהיה וגו', אפרים לשמה תהיה, כמשמעו, (שם): ביום תוכחה, כמה דתימא (ישעיה לז, ג): יום צרה ותוכחה ונאצה. (הושע ה, ג): בשבטי ישראל, בשבתי בתוכם, בשכני בתוכם. (שם): הודעתי נאמנה, כמה דתימא (תהלים יט, ח): עדות ה' נאמנה, בשעה שגלו השבטים ולא גלו יהודה ובנימין, התחילו אמות העולם אומרים נשא להם פנים בשביל שהיו בני אכסניא שלו ולא הגלם, וכשגלו הודיע האלהים אותו עון בעולם, (הושע שם, י): היו שרי יהודה כמסיגי גבול עליהם אשפוך כמים עברתי, הוי: נודע ביהודה אלהים, דבר אחר נודע ביהודה, כמה דתימא (תהלים כז, ג): אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי וגו', מהו אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, באיזה זאת, במה שאמר משה (דברים לג, ז): וזאת ליהודה ויאמר וגו'. (תהלים עו, ב): בישראל גדול שמו, הדא הוא דכתיב (משלי יט, כט): נכונו ללצים שפטים וגו', נכונו לעוברי עברות דינין, משל לאחד שהיה רוכב על הבהמה אם אינה סוחרת אינו מלקה, ואם סוחרת מלקה, כך אמר הקדוש ברוך הוא: נכונו ללצים שפטים, אמר הקדוש ברוך הוא עד שלא בראתי את האדם התקנתי לו חמשה מגלבין, שאת, ספחת, בהרת, שחין, מכוה. ואית דאמרי: צרעת, ונתק. כנגד חמשה תורות, שנאמר (ויקרא יד, נד נו): זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק וגו' ולשאת ולספחת ולבהרת. לעבד רע שהיה נמכר, והלך אחד לקנותו, ידע בו שהוא רע לקח עמו כבלים ומגלבים שאם יסרח יהא רודה אותו בהן, כשסרח הביא כבלים וכבלו והכהו במגלבין, אמר לו העבד אדוני, יודע היית תחלה שאני עבד רע למה קנית אותי, אמר לו לפי שהייתי יודע שאתה רע מעללים, לכך התקנתי כמו כן לאסרך ולהלקותך, שאם תסרח תלקה בהם. כך אמר הקדוש ברוך הוא עד שלא כראתי אדם אני ידעתיו (בראשית ח, כא): כי יצר לב האדם רע מנעריו, אוי לה לעסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה, ולכך נאמר: נכונו ללצים שפטים. מהו (משלי יט, כט): מהלמות, שלש תבות, אמר רבי כרכיה, מה לו מות.

אמר רבי אבין משל למטרונה שנכנסה לפלטין וחמת שוטיא ובורדוליא והיא מדחלא, אמרו לה בני פלטין דידה לא תדחלי, אלו לעבדים ולשפחות הם, אבל את לאכל ולשתות ולהתכבד. כך כנסת ישראל כששמעו פרשת אלות ונגעים התחילו מתיראין, אמר להם משה אלו לעובדי כוכבים, אכל אתם לאכל ולשתות ולעסק בתורה. (משלי לא, יד): היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה, הוי: בישראל גדול שמו.

דבר אחר בישראל גדול שמו, הדא הוא דכתיב (מלאכי א, יא): כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים גו', וכי בכל מקום מקריבים קטרת ומנחה לשם הקדוש ברוך הוא, אלא בכל מקום שישראל עומדים ומתפללים תפלת מנחה, עליה נאמר מנחה כמשמעו, ואומר (מלכים א יח, לו): ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא. מגש, זו תפלת שחרית, כמה דתימא (בראשית יח, כג): ויגש אברהם וגו' בתפלה. מקטר, זו תפלת ערבית, כמה דתימא (תהלים קמא, ב): תכון תפלתי קטרת לפניך וגו', הוי: גדול שמי בגוים, בכל מקום שישראל עומדים שם, לכך נאמר: גדול שמי בגוים.

דבר אחר נודע ביהודה אלהים, בזמן שינקם מאויביהם, כמה דתימא (יואל ד, יט): מצרים לשממה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה מחמס בני יהודה וגו', (שם שם, כא): וגקיתי דמם לא נקיתי וגו', הוי: נודע ביהודה אלהים, כמה דתימא (תהלים ט, יז): נודע ה' משפט עשה בפעל כפיו וגו'. נודע ביהודה אלהים.

אמר רבי יהודה ברבי אלעאי, כשעמדו ישראל על הים היו השבטים מדינים אלה עם אלה, זה אומר אני יורד תחלה וזה אומר אני יורד תחלה, קפץ נחשון לתוך גלי הים וירד, ועליו אמר דוד (שם סט, ב): הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: ידידי שוקע בים ואתה מתפלל, (שמות יד, טו): דבר אל בני ישראל ויסעו, הוי: נודע ביהודה אלהים, ולפיכך הגדיל הקדוש ברוך הוא שמו של נחשון בישראל שזכה להקריב ראשון, שנאמר: ויהי המקריב ביום הראשון וגו', הוי: בישראל גדול שמו.

ה ויהי אמר רבי שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן כל מקום שנאמר ויהי, משמש צרה ושמחה, אם צרה אין צרה כיוצא בה, ואם שמחה אין שמחה כיוצא בה, אתא רבי שמואל בר נחמן ועבדה פלגא, בכל מקום שנאמר ויהי, צרה. והיה, שמחה. אתיבון ליה הכתיב (בראשית א, ג): ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, אמר להם אף היא אינה שמחה, שלא זכה העולם להשתמש באותה אורה, דאמר רבי יהודה בן רבי סימון אותה אורה שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון היה אדם צופה ומביט בה מסוף העולם ועד סופו, וכיון שראה הקדוש ברוך הוא דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה, עמד וגנזה והתקינה לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר (משלי ד, יח): וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום. אתיבון ליה (בראשית א, ה): ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, אמר להם אף היא אינה שמחה, שכל מה שנברא ביום הראשון עתיד להבלות, שנאמר (ישעיה נא, ו): כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה וישביה כמו כן ימותון וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לא תחת. אתיבון ליה כל ויהי מששת ימי בראשית, אמר להם אף הם אינם שמחה, שכל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכים עשיה, כגון החרדל צריך למתק, והתורמסין צריכין לשלק, וחטים צריכין לטחן. אתיבון ליה והכתיב (בראשית לט, ב): ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי, אמר להם אף היא אינה שמחה, שמתגרת בו הדב. (במדבר ז, א): ויהי ביום כלות משה, אמר להם אף היא אינה שמחה, שנגנז בבנין הבית. והכתיב (ויקרא ט, א): ויהי ביום השמיני קרא משה, אמר להם אף היא אינה שמחה שבו ביום מתו נדב ואביהוא. והכתיב (יהושע ו, כז): ויהי ה' את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ, אף היא אינה שמחה, שבו ביום קרע שמלותיו, שנאמר (שם ז, ו): ויקרע יהושע שמלתיו ויפל על פניו ארצה לפני ארון ה' עד הערב הוא וזקני ישראל. והכתיב (שמואל ב ז, א): ויהי כי ישב המלך בביתו, אמר להם אף היא אינה שמחה שבו ביום בא אליו נתן הנביא ואמר לו הקדוש ברוך הוא (דברי הימים ב ו, ט): רק אתה לא תבנה הבית. והכתיב ויהי המקריב, אמר להם אף היא אינה שמחה מפני שהיה צפוי לפני הקדוש ברוך הוא שהם הולכים עם קרח במחלקתו.

אמר רבי יהודה בן רבי סימון בשם רבי לוי בן פרטה, משל לבן פולוטמנין שגנב במרחץ והיה הבלני מתירא לומר לו שמו, אף על פי כן פרסמו, בחור אחד לבוש לבנים, כך אף על פי שלא פרש שמותן של נשיאים שחלקו עם קרח והלכו עמו, פרסמן ברמז (במדבר טז, ב): נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם, כמה דתימא (שם א, טז): אלה קריאי העדה נשיאי מטות אבותם וגו', אנשי שם, שזכר שמותן בדגלים, כמה דתימא (שם שם, ה): ואלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם וגו'. אמרי ליה אמרינן דידן אמר את דידך, אמר להם כל מקום שנאמר והיה, שמחה, (יואל ד, יח): והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס. (זכריה יד, ח): והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים. (ישעיה יא, יא): והיה ביום ההוא יוסיף ה' וגו', (שם ז, כא): והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר, (שם כז, יג): והיה ביום ההוא יתקע וגו', (שם ד, ג): והיה הנשאר בציון. והכתיב (ירמיה לח, כח): והיה כאשר נלכדה ירושלים, אמר להם אף היא אינה צרה אלא שמחה, שבו ביום נולד מנחם, ובו ביום נטלו ישראל אפוכי על עוונותיהם, דאמר רבי שמואל בר נחמן אפוכי שלמה נטלו ישראל על עוונותיהם ביום שחרב בית המקדש, שנאמר (איכה ד, כב): תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך.

ו ביום הראשון, אמר רבי שמואל בר אבא, מהו ביום הראשון, מן היום הראשון שברא הקדוש ברוך הוא את העולם נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים, ראה היאך כתיב בברית יום ראשון (בראשית א, ה): ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, יום ראשון אינו אומר, אלא יום אחד, וכשם שאמר יום אחד יאמר יום שנים יום שלשה, אלא למה אמר יום אחד, שעד שהקדוש ברוך הוא היה יחידי בעולמו נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים, לא עשה כן אלא כיון שהוקם המשכן והשרה בו הקדוש ברוך הוא שכינתו ובאו הנשיאים להקריב, אמר הקדוש ברוך הוא יכתב שביום זה נברא העולם.

דבר אחר ביום הראשון, ביום שהוקם המשכן אינו אומר כאן, אלא ביום הראשון, מהו הראשון, לבריאת עולם, מלמד שאחד בשבת היה, נמצאת אומר עשר עטרות נטל אותו היום, ראשון לבריאת עולם, ראשון לכהנה, ראשון לנשיאות, ראשון לשכינה, דכתיב (שמות כה, ח): ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ראשון לעבודה, ראשון לברכת כהנים, ראשון לראשי חדשים, ראשון לאסור במה, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לירידת האש, דכתיב (ויקרא ט, כד): ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח וגו':

ז נחשון בן עמינדב למטה יהודה (ז, יב), למה נקרא שמו נחשון, על שם שירד תחלה לנחשול שבים.

אמר רבי שמעון בן יוחאי אמר הקדוש ברוך הוא למשה מי שקדש את שמי בים הוא יקריב תחלה, וזה היה נחשון, וכן עשה, הדא הוא דכתיב (שם): נחשון בן עמינדב וגו', יחסו הכתוב על שם שבטו, שבח לו, שבח לאביו, שבח לשבטו, או שגבה משבטו והביא, תלמוד לומר (שם, יז): זה קרבן נחשון בן עמינדב, משלו הביא ולא שגבה משבטו והביא, אלא מה תלמוד לומר נחשון בן עמינדב, יחסו הכתוב על שם שבטו:

ח וקרבנו קערת כסף וגו' (ז, יג), הדא הוא דכתיב (שיר השירים ד, ז): כלך יפה רעיתי ומום אין בך, מדבר בישראל, תני רבי שמעון בן יוחאי, בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל את התורה ולא היו בהם לא סומים ולא חרשים ולא שוטים ולא אלמים ולא פסחים ולא חגרים, ועל אותה שעה הוא אומר: כלך יפה רעיתי ומום אין בך, עד שחטאו בעגל ונעשו בהם זבים ומצרעים, כמה דתימא (שמות לב, כה): וירא משה את העם כי פרע וגו', וכתיב (ויקרא יג, מה): והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע, ועל אותה שעה הוא אומר (במדבר ה, ב): וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב, אבל לפני הר סיני כלם שלמים היו, הוי: כלך יפה רעיתי וגו'.

דבר אחר כלך יפה רעיתי, מדבר בשבטים, ואם תאמר כיצד היו כלם יפים, שהרי יעקב אביהם ברך לשבטים ומקנתר לראובן ושמעון ולוי, והיאך אתה אומר: כלך יפה רעיתי, אמר רבי אלעזר אף על פי שברך את השבטים האחרונים וקנתר לראשונים, אלא חזר וברכם, שנאמר (בראשית מט, כח): כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וגו', עשה אותם יונקים זה מזה. מהו (שם): ויברך אותם איש אשר כברכתו וגו', משברכן חזר וברכן, אלא מלמד כשברך יעקב אבינו את בניו והיה מושלן בחיות, משל יהודה באריה (שם שם, ט): גור אריה יהודה. משל דן בנחש, (שם שם, יז): יהי דן נחש וגו'. נפתלי באילה (שם שם, כא): נפתלי אילה שלחה וגו'. בנימן בזאב, (שם שם, כז): בנימין זאב יטרף, אף על פי כן חזר וקרא כלם אריות, כלם נחשים, כלם אילות, כלם זאבים. תדע לך שהוא כן, שהרי דן שקראו נחש חזר וקראו אריה, (דברים לג, כב): דן גור אריה וגו', הא למדת שחזר וכלל ראובן ושמעון ולוי בברכת אחיהם, לקים מה שנאמר: כלך יפה רעיתי וגו', ולכך חזר הכתוב ומנה לראובן ושמעון ולוי לעצמם בספר ואלה שמות, ולא מנה השבטים אחרים. רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אומר לכך מנה ראובן ושמעון ולוי לעצמם, שכל השבטים לא שמרו יחוסיהם במצרים וראובן ושמעון ולוי שמרו יחוסיהם, לכך הוא מונה שם יחוסם. רבי נחמיה אומר כל השבטים היו עובדי עבודת כוכבים במצרים ושבט ראובן ושמעון ולוי לא עבדו עבודת כוכבים, ולכן זכו למנות לעצמם. ורבנן אמרין כל השבטים לא הנהיגו שררה במצרים ראובן ושמעון ולוי הנהיגו שררה במצרים, מת ראובן נתנו שררה לשמעון, מת שמעון נתנו שררה ללוי, מת לוי בקשו לתת שררה ליהודה ויצאת בת קול ואמרה להם הניחו אותה עד שיגיע זמנה, אימתי הגיע זמנה, לאחר מיתתו של יהושע (שופטים א, א ב): ויהי אחרי מות יהושע וישאלו וגו' ויאמר ה' יהודה יעלה וגו'. רבי לוי ורבי חנין, חד מנהון אמר לכך חזר ויחס אלו שלשה השבטים מפני שקנתרן אביהם. ואחרינא אמר מפני שיחסן אצל משה ואהרן. ולית אנן ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא, ממה דאמר רבי יודן בשם רבי יהודה בר רבי סימון בשם רבי חנין בשם רבי שמואל בר יצחק (משלי טו, לא): אזן שמעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין, הוי הוא רבי חנין דאמר מפני שקנתרן. ולפי שקבלו תוכחת אביהם זכו להתיחס בצד משה ואהרן, לכך נאמר: כלך יפה רעיתי וגו'.

דבר אחר כלך יפה רעיתי וגו', לפי שירמיה אומר (ירמיה ו, ל): כסף נמאס קראו להם, ויחזקאל קורא אותם סיגים (יחזקאל כב, יח): בן אדם היו לי בית ישראל לסיג וגו', בא זכריה ואמר (זכריה ד, ב): ראיתי והנה מנורת וגו', של זהב היא כלה, לקים מה שנאמר: כלך יפה רעיתי וגו'.

דבר אחר כלך יפה וגו', מדבר בנשיאי השבטים בעת שהקריבו לחנכת המזבח, לא הקריבו כלם ביום אחד אלא כל אחד ואחד יומו, כמה דתימא (במדבר ז, יא): נשיא אחד ליום, יכול מי שהקריב ראשון הוא היה חביב יותר, ויהודה שהקריב תחלה הוא יהיה חביב מכלם, לכך אמר רבי חלבו, בכל השבטים כתיב: קרבנו, קרבנו, ובנשיא יהודה כתיב: וקרבנו, אתמהא, הוא הקריב ראשון ואמר: וקרבנו, לא היה צריך לומר כן, אלא הראשון קרבנו, והאחרונים וקרבנו, למה כן, אמר רבי ברכיה הכהן בר רבי, בשביל יהודה שהקריב ראשון, שאם בא להתגאות על אחיו ולומר אני מכבד מכם שאני הקרבתי תחלה, הם משיבים אותו ואומרים לו אתה הוא שהקרבת אחרון, שכך כתיב וקרבנו, עשה אותך טפלה לאחיך, הוי: כלך יפה וגו':

ט דבר אחר, למה בראשון וקרבנו, אמר רבי יודן, העלה עליהם הקדוש ברוך הוא כאלו כלם הקריבו ביום ראשון וביום אחרון, שאין זה גדול מזה. כתיב (במדבר ז, פד): זאת חנכת המזבח וגו', והלוא קערה אחת היתה ומזרק אחד וכף אחת היתה ביום המשח אתו, מה תלמוד לומר (שם): קערת כסף שתים עשרה וגו', אלא העלה עליהם כאלו כלם הקריבו ביום ראשון וכאלו כלם הקריבו ביום א חרון:

י דבר אחר, וקרבנו, אמר רבי פינחס בן יאיר למה בכל קרבנות הנשיאים כתיב: קרבנו, עתדים, חסר, ובנחשון כתיב: וקרבנו, עתודים, מלאים. וקרבנו, למה וי"ו יתרה, כנגד ששה דברים שנתחדשו באותו היום בעולם, ראשון לשכינה ששרתה בישראל, שנאמר (שמות כה, ח): ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ראשון לנשיאים, ראשון לברכת כהנים, שנאמר (ויקרא ט, כב): וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ראשון למחצת מחנה שכינה. ראשון לאסור הבמה, דכתיב (דברים יב, יג): השמר לך פן תעלה עלתיך וגו'. ראשון לירידת האש, דכתיב (ויקרא ט, כד): ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח וגו', ולכך יבוא בן נחשון בשש מדות שלמים ויבנה יסוד בית המקדש, כמה דתימא (שמואל א טז, יח): ויען אחד מהנערים וגו' יודע נגן יודע לשאול, גבור חיל, יודע להשיב, איש מלחמה, יודע לשא ולתן במלחמתה של תורה, ונבון דבר, שמבין דבר מתוך דבר, ואיש תאר, שמראה פנים בהלכה, וה' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום, ולכך עתודים מלאים, שדוד שעמד ממנו נתברך בשש ברכות, ואין עתודים אלא לשון עמידה, כמה דתימא (איוב טו, כח): אשר התעתדו לגלים. ואומר (משלי כד, כז): ועתדה בשדה לך:

יא דבר אחר, למה עתודים מלא והוא יתיר וא"ו, כנגד ששה בנים שהיו מנחשון בעלי שש ברכות, ואלו הן: דוד, משיח, דניאל, חנניה, מישאל, ועזריה. דוד, דכתיב (שמואל א טז, יח): ידע נגן וגו'. משיח דכתיב (ישעיה יא, ב): ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה, הרי תרין, רוח עצה וגבורה, הרי ארבע, רוח דעת ויראת ה', הרי שש. דניאל מישאל ועזריה מנין, דכתיב (דניאל א, ו): ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה וגו', (שם שם, ד): ילדים אשר אין בהם כל מאום וגו' ומשכלים בכל חכמה וגו':

יב דבר אחר, וקרבנו, למה וי"ו יתרה, רבי ביבי בשם רבי ראובן שתא, כנגד ששה דברים שנטלו מאדם הראשון ועתידים לחזר על ידי בן נחשון הוא משיח, אלו הן ששה דברים שנטלו מאדם הראשון: זיוו, וחייו, וקומתו, ופרות הארץ, ופרות האילן, ומאורות. זיוו, שנאמר (איוב יד, כ): משנה פניו ותשלחהו. חייו מנין, שנאמר (בראשית ג, יט): כי עפר אתה ואל עפר תשוב. קומתו, שנאמר (שם שם, ח): ויתחבא האדם וגו', שעשה קומתו מאה אמה. פרות הארץ ופרות האילן, (שם שם, יז): ארורה האדמה בעבורך וגו'. מאורות (ישעיה כד, כג): וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו'. מנין שגנזם, דכתיב (איוב לח, טו): וימנע מרשעים אורם וגו'. ומנין שעתידים לחזר לימות המשיח, זיוו מנין, שנאמר (שופטים ה, לא): ואהביו כצאת השמש בגברתו, חייו (ישעיה סה, כב): כי כימי העץ ימי עמי. תני רבי שמעון בן יוחאי אין עץ אלא תורה, דכתיב (משלי ג, יח): עץ חיים היא למחזיקים בה. קומתו (ויקרא כו, יג): ואולך אתכם קוממיות, תני רבי חיא בקומה זקופה, ואין יראים מכל בריה. רבי שמעון אומר מאתים אמה, קוממיות קומה של מיות. רבי יהודה אומר מאה אמה כאדם הראשון. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר שלש מאות אמה, שנאמר קוממיות, ק' מאה, מיות מאתים. רבי אבהו אומר תשע מאות אמה. רב הונא בשם רבי דוסא טעמיה דרבי אבהו, דכתיב: כימי העץ ימי עמי, וסדן של שקמה עושה בארץ שש מאות שנה, והולד הזה יוצא ממעי אמו אמה גדומא, צא וחשב אמה ומחצה לכל שנה, את מוצא תשע מאות אמות. פרות הארץ ופרות האילן מנין, דכתיב (זכריה ח, יב): כי זרע השלום הגפן וגו'. מאורות מנין (ישעיה ל, כו): והיה אור הלבנה כאור החמה:

יג וקרבנו קערת כסף אחת. תני מגיד שלא נעשו מתחלה אלא על שם קרבנו (במדבר ז, יג): מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש, אין לי אלא מזרק שנתפרש בו בשקל הקדש, קערה מנין, תלמוד לומר: שניהם מלאים סלת, מה זה בשקל הקדש, אף זה בשקל הקדש. רבי חנניה בן אחי רבי יהושע אומר אין צריך, שהרי כבר נאמר (שם שם, פה): כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקדש, מה תלמוד לומר שניהם מלאים, שהיו שוים במדה. ומה הפרש בין קערה למזרק, קערה גלדה עבה, מזרק גלדו דק. (שם שם, יג): סלת בלולה בשמן, זו מן הנדבה. (שם שם, יד): כף אחת עשרה זהב וגו', אמר רבי חנין שעושה כל מה שבכף, אחת, שכלי הקדש מצרף מה שבתוכו לטמא, שאם נגע טבול יום במקצת מה שבתוכו, פסל את כלו. עשרה זהב, היא של זהב, משקלה של כסף. אתה אומר כן, היא של זהב ומשקלה של כסף, או היא של כסף ומשקלה של זהב, תלמוד לומר (שם שם, פו): כל זהב הכפות עשרים ומאה, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון, היא של זהב ומשקלה של כסף. מלאה קטרת, זו קטרת נדבה. (שם שם, טו): פר אחד בן בקר, שא היה בעדרו כמוהו. (שם): איל אחד, שא היה בעדרו כמוהו. (שם): בן שנתו, שנה של עצמו ולא שנה למנין עולם. (שם): לעלה, מגיד שכלם כשרות לעולה. או (שם): כבש, שנתפרש בו כשר לעולה, ושאר כלם לא הכשרו לעולה, תלמוד לומר פר אחד, איל אחד, כבש אחד, מגיד שכלם כשרות לעולה. (שם שם, טז): שעיר עזים אחד לחטאת, לכפר על קבר התהום. (שם שם, יז): ולזבח השלמים, מגיד שכלם כשרות לזבח השלמים, או (שם): בקר, שנתפרש בו כשר לזבח השלמים, וכלם לא הכשרו לזבח השלמים, תלמוד לומר: ולזבח השלמים וגו', מגיד שכלם כשרות לזבח השלמים. (שם): זה קרבן נחשון בן עמינדב, משלו הביא ולא שגבה משבטו והביא. זה קרבן, זה הביא קטרת נדבה ואין היחיד מביא קטרת נדבה, זה מביא חטאת שלא חטא, ואין היחיד מביא חטאת שלא חטא. זה קרבן דוחה את השבת, ואין קרבן יחיד דוחה את השבת:

יד דבר אחר, וקרבנו וגו', מה ראו הנשיאים להקריב קרבנות בענין הזה, רבנן אמרין אף על פי שקרבן שוה הקריבו כלם, על דברים גדולים הקריבו, וכל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו, התחיל נחשון והקריב על סדר המלוכה כמה שהמליכו אביו על אחיו, כמה דתימא (בראשית מט, ח ט): יהודה אתה יודוך אחיך וגו', גור אריה יהודה וגו', וכן הוא אומר (דברי הימים א ה, ב): כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו וגו', והיה מסרת ביד שבט יהודה חכמיהם וגדוליהם מן יעקב אבינו, כל מה שעתיד לארע לכל שבט עד ימות המשיח, וכן היה ביד כל שבט ושבט מסרת כל מה שיארע לו עד ימות המשיח מן יעקב אביהם. וקרבנו וגו', הקערה והמזרק הקריב כנגד מלכי בית דוד שעתידים לעמד ממנו שמלכו בכפה בים וביבשה, כגון שלמה ומלך המשיח. שלמה מנין, דכתיב (מלכים א ה, ד): כי הוא רדה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה, רב ושמואל חד אמר תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם. וחד אמר גבי הדדי הוו קימי, וכשם שמלך על תפסח ועל עזה, כך מלך על העולם כלו, ואומר (שם י, כד כה): וכל הארץ מבקשים את פני שלמה לשמע את חכמתו וגו' והמה מביאים איש מנחתו וגו'. ומנין שהיה שולט בים, דכתיב (שם שם, יא): וגם אני חירם אשר נשא זהב מאופיר וגו', (שם שם, כב): כי אני תרשיש למלך בים עם אני חירם אחת לשלש שנים וגו', ואומר (תהלים פט, כו): ושמתי בים ידו ובנהרות ימינו. מלך המשיח מנין, דכתיב (שם עב, ח): וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ. בארץ מנין, דכתיב (שם שם, יא): וישתחוו לו כל מלכים כל גוים יעבדוהו. ואומר (דניאל ז, יג יד): וארו עם ענני שמיא וגו' ולה יהב שלטן וגו'. (שם ב, לה): ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב ומלאת כל ארעא. ולכך הקריב קערה כנגד הים שהוא מקיף את העולם כלו ודומה לקערה, למה היה (במדבר ז, יג): שלשים ומאה משקלה, לפי שכשהקוה הקדוש ברוך הוא ביום השלישי של יצירת העולם כל המים למקום אחד קראן ימים, שנאמר (בראשית א, י): ולמקוה המים קרא ימים, וימים בגימטריא הוא מאה, יו"ד יו"ד עשרים, מ"ם מ"ם שמונים, הרי מאה. בא שלמה והוסיף ים אחד למלאכת המקדש לטבל בו הכהנים, כמה דתימא (מלכים א ז, כג): ויעש את הים מוצק עשר באמה משפתו עד שפתו וגו'. וכנגד אותן שלשים אמה שהיה קו הים שעשה שלמה סביב, הוסיך על משקל הקערה שלשים שקלים, כנגד הים של שלמה, הרי מאה ושלשים שקל משקל הקערה, כנגד הימים וים של שלמה. (במדבר ז, יג): מזרק אחד כסף, כנגד העולם שהוא עשוי ככדור הנזרק מיד ליד, למה משקלו (שם): שבעים שקל, ששלטו שניהם על שבעים אמות שהם מסוך העולם ועד סופו. ומנין שהים עשוי דוגמת קערה והעולם עשוי ככדור, כההיא דתנינן, וחכמים אומרים אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור קערה וסיף ועטרה וטבעת. מקל, שהוא רודה בו את העולם. צפור, (ישעיה י, יד): ותמצא כקן ידי לחיל העמים. כדור שהעולם עשוי ככדור.

אמר רבי יונה אלכסנדרוס מקדנוס כד בעי מיסק לעיל הוי סליק וסליק עד שראה את העולם ככדור ואת הים כקערה, בגין כן צירין ליה כדורא בידיה ויצוריניה קערה בידיה, אינו שליט בים, אבל הקדוש ברוך הוא שליט בים ושליט ביבשה, מציל בים ומציל ביבשה, ולכך הביאו קערה כנגד הים ומזרק כנגד היבשה. (במדבר ז, יג): שניהם מלאים, שלשלמה הביאו האמות מנחות, וכן עתידים להביא למלך המשיח, כמה דתימא (תהלים עכ, י): מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו, ואין מלאים אלא לשון דורון, כמה דתימא (שמואל א יח, כז): וימלאום למלך. (במדבר ז, יג): סלת, כמה דתימא (איכה ד, ב): המסלאים בפז. (כמדבר שם, שם): בלולה בשמן, כמה דתימא (קהלת ז, א): טוב שם משמן טוב, ואומר (שיר השירים א, ג): שמן תורק שמך, שהיה שמם הטוב יוצא בכל העולם. למה היו של כסף, כמא דתימא (משלי י, כ): כסף נבחר לשון צדיק. (במדבר ז, יד): כף אחת עשרה זהב, כנגד עשרה דורות מן פרץ ועד דוד, שנאמר (רות ד, יח כב): ואלה תולדות וגו' וחצרון הוליד וגו' ועמינדב הוליד את נחשון וגו' ועבד הוליד וגו', וישי הוליד את דוד וגו'. כף אחת, שהיו יד אחת, כלם צדיקים גמורים, הוי (במדבר ז, יד): מלאה קטרת, שמעשיהם היו נעימים כריח הקטרת. (שם שם, טו): פר אחד בן בקר, כנגד אברהם שהיה עקר היחוס, שעליו נאמר (בראשית יח, ז): ואל הבקר רץ אברהם. (במדבר ז, טו): איל אחד כנגד יצחק, שנאמר בו (בראשית ככ, יג): ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו. (במדבר ז, טו): כבש אחד, כנגד יעקב, שנאמר בו (בראשית ל, מ): והכשבים הפריד יעקב. (במדבר ז, טז): שעיר עזים אחד לחטאת, כנגד יהודה, שהוא הביא לאביו כתנת הפסים של יוסף שהטבילוהו בדם השעיר, שנאמר (בראשית לז, לא): וישחטו שעיר עזים וגו', ויהודה הביאה לאביו ואמר (שם שם, לב): הכר נא הכתנת בנך וגו', לכך נמדד לו באותה מדה שאמרה לו תמר (שם לח, כה): הכר נא למי החתמת והפתילים. ולכך נאמר בזה החטאת, שהביאוהו כפרה עליו על שצער את אביו. (כמדבר ז, יז): ולזבח השלמים בקר שנים, אלו דוד ושלמה, שהם התחילו במלכות, שאין בקר אלא לשון מלכות, כמא דתימא (דברים לב, יד): חמאת בקר וחלב צאן וגו', ומתרגמינן יהב להון בזת מלכיהון. שלמים, שהיו צדיקים גמורים, והיו ישראל בימיהם משלמין, ובימי שלמה היה המלכות שלמה, שנאמר (דברי הימים א כט, כג): וישב שלמח על כסא ה'. ושניהם בנו בית המקדש, דוד עשה היסוד ושלמה בנאו. (במדבר ז, יז): אילם חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה, הרי חמשה עשר כנגד חמשה עשר מלכים שהיו מן רחבעם ועד צדקיהו מלך בן מלך, מהם היו צדיקים גמורים, מהם בינונים, מהם רשעים גמורים. (שם): זה קרבן נחשון בן עמינדב, כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על סדר האבות ושלשלת המלוכה, התחיל מקלס את קרבנו, זה קרבן נחשון בן עמינדב.

טו ביום השני הקריב נתנאל וגו' (ז, יח), למה נאמר כו הקריב, לפי שבא ראובן וערער, אמר דיי שקדמני יהודה למסעות אקריב אני לתולדות, נזף בו משה ואמר לו מפי הקדוש ברוך הוא נאמר לי הקרב למסעות. דבר אחר, הקריב, הקריבו משה בעל כרחו של ראובן.

דבר אחר, הקריב, כאלו הקריב תחלה, למה כן, לפי שזכה בעצת נשיאים העלה עליו הכתוכ כאלו הוא הקריב תחלה. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר לפי שזכה בעצה זכה שנתן בינה בשבטו, שנאמר (דברי הימים א יב, לג): ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ונאמר (שופטים ה, טו): ושרי ביששכר עם דברה וגו'. וכן הכתוב מספר בשבחו בבתי דינין במצרים, שנאמר (במדבר כו, כד): לישוב משפחת הישבי, ואין ישוב אלא בתי דינין, שנאמר (יחזקאל לג, לא): ויבואו אליך כמבוא עם וישבו לפניך וגו', (בראשית כה, כז): ויעקב איש תם ישב אהלים, ואומר (דברים לג, יח): ויששכר באהליך. (במדבר ז, יט): הקריב את קרבנו וגו', אמר רבי פינחס בן יאיר למה הוסיף הקרב, וחסר יו"ד, אלא כנגד פרה אדמה שעשו באותו היום, לכך הוסיף הקרב חסר יו"ד, והעמיד התבה על ארבע אותיות כנגד ארבעה דברים שהיתה פרה צריכה: אדמה, תמימה, בלא מום, בלא נשיאות על, כמה דתימא (שם יט, ב): ויקחו אליך פרה אדמה תמימה וגו'. (שם ז, יט): קערת כסף אחת, בא נשיא יששכר והקריב על שם התורה, לפי שהם אהבו את התורה יותר מכל השבטים, שנאמר: ומכני יששכר יודעי בינה לעתים וגו', מהו לעתים, רבי תנחומא אמר לקרסין, רבי יוסי אומר לעבורים. (דברי הימים א יב, לג): לדעת מה יעשה ישראל, באיזה יום יעשו מועדים. (שם): ראשיהם מאתים, אלו מאתים ראשי סנהדראות שהיו שבט יששכר מעמיד, (שם): וכל אחיהם על פיהם, שהיו מסכימים הלכה על פיהם, ואומר (בראשית מט, טו): ויט שכמו לסבל, שהיו סובלים על תורה. (שם): ויהי למס עבד, שכל מי שהיה טועה בהלכה היו שואלים אותה לשבט יששכר והם מבארים אותה להם. קערת כסף, כנגד התורה שהיא קרואה לחם, שנאמר (משלי ט, ה): לכו לחמו בלחמי, ונאמר בלחם הפנים (שמות כה, כט): ועשית קערתיו וכפתיו, ותנינן קערתיו אלו דפוסים, שהיו עושים לחם הפנים בדפוסים. (במדבר ז, יט): שלשים ומאה משקלה, צא וחשב עשרים וארבעה ספרים של תורה שבכתב ושמונים מן משנה שמתחלת כמ"ם מאימתי קורין את שמע וכו' ומסימת במ"ם (תהלים כט, יא): ה' יברך את עמו בשלום, מ"ם ארבעים ומ"ם ארבעים, הרי שמונים, הרי מאה וארכעים שעולים מנינם של תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

דבר אחר שראשי ששה סדרי משנה חשבון ראשי אותיות הן עולים שמונים, צא וחשב מ' מן מאימתי של סדר זרעים, י' מן יציאות השבת של סדר מועד, ח' מן חמש עשרה נשים מן סדר נשים, א' מן ארבעה אבות נזיקין מן סדר ישועות, כ' מן כל הזבחים מן סדר קדשים, א' מן אבות הטמאה מן סדר טהרות, הרי שמונים. מכאן שעולים תורה שבכתב ותורה שבעל פה למנין מאה וארבעה, ונתנה לעשרים וששה דורות שהיו מאדם ועד משה שנתנה תורה על ידו, הרי מאה ושלשים, לכך היה משקל הקערה מאה ושלשים.

טז מזרק אחד כסף (ז, יט), כנגד התורה המשולה ביין, שנאמר (משלי ט, ה): ושתו ביין מסכתי. ולפי שדרך היין לשתות במזרק, כמה דתימא (עמוס ו, ו): השתים במזרקי יין, לכך הביא מזרק, (במדבר ז, יט): שבעים שקל בשקל הקדש, למה, כשם שיין חשבונו שבעים, כך יש שבעים פנים בתורה. למה נאמר בקערה אחת, כנגד התורה הצריכה להיות אחת, כמה דתימא (שם טו, טז): תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם. למה נאמר במזרק, אחד, שדברי תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה כלם נתנו מרועה אחד, כלם אל אחד אמרן למשה מסיני. למה היו של כסף, כנגד התורה שנאמר בה (תהלים יב, ז): אמרות ה' אמרות טהרות כסף צרוף בעליל וגו'. (במדבר ז, יט): שניהם מלאים סלת, המקרא והמשנה מלאים הם, שאין אחד סותר על חברו. סלת, כמה דתימא (תהלים יט, יא): ונפת צופים, כסלת שצפה על גבי נפה. (במדבר שם, שם): בלולה בשמן, זו התורה שצריכה לבלל במעשים טובים, כההיא דתנינן יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון. הוי (שם): למנחה, שאותה שעה הוא נושא נחת רוח ליוצרו, בזמן שאדם עוסק בתלמוד תורה והוא בעל מעשים טובים ושומר עצמו מן החטא. כף אחת (ז, כ), כנגד הלוחות שנכתבו מיד הקדוש ברוך הוא, כמה דתימא (שמות לב, טז): והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים וגו'. (במדבר ז, כ): עשרה זהב, אלו עשרת הדברות שהיו כתובים בלוחות, כמה דתימא (דברים י, ד): ויכתב על הלחת כמכתב הראשון וגו'. זהב, כמה דתימא (שיר השירים ה, ה): ידיו גלילי זהב, ואומר (תהלים יט, יא): הנחמדים מזהב וגו'. (במדבר ז, כ): מלאה קטרת, שתרי"ג מצוות בלולות בהן, וכן את מוצא תרי"ג אותיות יש מן (שמות כ, ב): אנכי, עד (שם שם, יד): אשר לרעך, כנגד תרי"ג מצוות ושבע יתרות כנגד שבעת ימי בראשית, ללמדך שכל העולם לא נברא אלא בזכות התורה, הוי: מלאה קטרת, שכן ק' מתחלפת בד', א"ת ב"ש ג"ר ד"ק, ועולה חשבון התבה אחר כן למנין תרי"ג.

דבר אחר, מלאה קטרת, שבין כל דבור ודבור שהיו כתובים בלוחות פרשיותיה ודקדוקיה של תורה היו כתובים. ואתיא כההיא דאמר חנניה בן אחי רבי יהושע, ידיו גלילי זהב, אלו שני לוחות הברית שכתוב עליהן (שמות לא, יח, דברים ט, י): כתבים באצבע אלהים, גלילי זהב, מה הגלים הללו בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דבור ודבור פרשיותיה של תורה היו כתובים ודקדוקיה. (במדבר ז, כא): פר אחד בן בקר, כנגד כהנים. (שם): איל אחד, כנגד לוים. (שם): כבש אחד, כנגד ישראל, שכלם קבלו את התורה בסיני. (שם שם, כב): שעיר עזים אחד לחטאת, כנגד הגרים שעתידים להתגיר, ושהיו שם, שכלם ראוים, שנאמר (ויקרא יח, ה): אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, מלמד שאפלו עובד כוכבים המתגיר ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. (במדבר ז, כג): ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד שתי תורות, המקרא והמשנה, שכל מי שמבקר וזובח יצרו לעשות ככל הכתוב בהן, הוא עושה שני שלומות, שלום למעלה ושלום למטה, שנאמר (ישעיה כז, ה): או יחזק במעזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. (במדבר שם, שם): אילם חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה, כנגד שלשה פסוקים של תורה שבהם ששה סדרי משנה, והן מן שתים פסקה, וכל פסקה ופסקה מן חמש תבות, ואלו הם (תהלים יט, ח י): תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי לב, מצות ה' ברה מאירת עינים, יראת ה' טהורה עומדת לעד, משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. לכך הקריבו לשלמים שלשה מיני קרבנות אלו, כנגד השלשה פסוקים שבהם ששה סדרי משנה, אתיא כההיא דאמר רבי תנחומא (שם): תורת ה' תמימה משיבת נפש, שזה סדר נשים, שמזהיר על האדם לפרש מן הערוה כדי להצילו מן המיתה, כמה דתימא (משלי ה, ה): רגליה ירדות מות וגו', ואומר (שם ב, יט): כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים, ואומר (שם שם, טז): להצילך מאשה זרה וגו'. עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, זה סדר זרעים, שאדם מאמין בחייו של עולם וזורע. פקודי ה' ישרים משמחי לב, זה סדר מועד, שיש בו כל המועדות, שכתוב בהן (דברים טז, יד): ושמחת בחגך. מצות ה' ברה מאירת עינים, זה סדר קדשים, שהוא מאיר עינים בין חלין לקדשים. יראת ה' טהורה עומדת לעד, זה סדר טהרות, שהוא מפריש בין טמאה לטהרה. משפטי ה' אמת צדקו יחדו, זה סדר נזיקין שיש בו רב הדינים, ולכך הקריבו מכל מין ומין חמשה חמשה, כנגד חמש תבות הכתובות על כל סדר וסדר. ולמה נכתבו חמש תבות על כל סדר וסדר, כנגד התורה שהיא חמשה ספרים, ללמדך שהם גופי תורה, למה שם הקדוש ברוך הוא כתוב בכל סדר וסדר, שהוא מעיד עליהן שמפיו אמרן למשה כשם שאמר חמשה ספרי תורה. (במדבר ז, כג): זה קרבן נתנאל וגו', כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על סדרי התורה התחיל משבח את קרבנו, זה קרבן נתנאל בן צוער.

יז ביום השלישי נשיא לבני זבולון אליאב בן חלן (ז, כד), למה בכל הנשיאים מזכיר שבטם ואחר כך מזכיר שמותם, וביהודה ויששכר מזכיר שם נשיאיהם תחלה, ואחר כך מזכיר שמותן, לפי שנחשון היה מלך ונתנאל היה מלכה של תורה, וכמה דתימא (משלי ח, טו): בי מלכים ימלכו, ובכל מקום המלך מקדים לעמו, שנאמר (מיכה ב, יג): ויעבר מלכם לפניהם וגו', (מלכים א ח, נט): לעשות משפט עבדו, ואחר כך (שם): ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. למה בכל הנשיאים כתיב שם נשיא, ונחשון אינו קרוא נשיא, לפי שהקריב תחלה, שאם בא להתגאות על הנשיאים האחרים לומר שאני מלך עליהם, שאני הקרבתי תחלה, הם יאמרו לו אין אתה אלא הדיוט, שכלם קרואים נשיא, נשיא, ואתה לא נקראת נשיא, לקים מה שנאמר (משלי טז, ה): תועבת ה' כל גבה לב וגו', ואומר (תהלים קלח, ו): כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע. למה זכה זבולון להקריב שלישי, לפי שחבב את התורה והרחיב ידיו לפזר ממונו ליששכר, כדי שלא יצטרך שבט יששכר לפרנסה ולא יתבטל מלעסק בתורה, לפיכך זכה זבולון להיות שתף לתורה, והיה חברו של יששכר, ולכך הקריב אחריו ואחר יהודה לקים מה שנאמר (משלי יח, טז): מתן אדם ירחיב לו ולפני גדלים ינחנו, קרבנו קערת כסף אחת (ז, כה), בא נשיא זבולון והקריב קרבנו על השתפות שהיה לו עם יששכר אחיו, לפי שהיו זבולון ויששכר שתפים, יששכר היה עוסק בתורה וזבולון היה עוסק בפרקמטיא, והיה טורח זבולון ונותן לתוך פיו של יששכר, ועל זה היה קרבנו, קערת כסף, כנגד הים שהוא עשוי כקערה שהיה חלק זבולון, שנאמר (בראשית מט, יג): זבולן לחוף ימים ישכן. (במדבר ז, כה): מזרק אחד כסף, כנגד הארץ שהיא עשויה ככדור שהיתה חלק יששכר, שנאמר (בראשית שם, טו): וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה. (במדבר שם, שם): שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל, הרי מאתים, כנגד מאתים ראשי סנהדראות שהיו בשבט יששכר, שנאמר (דברי הימים א יב, לב): ראשיהם מאתים, ולכך תלה חשבון הגדול בזבולון, לפי שגדול מעשה יותר מן העושה, שלולי זבולון לא היה יששכר יכול לעסק בתורה, שהוא היה מאכילו ונותן לתוך פיו.

דבר אחר, קערה, כנגד לחם שהיה מאכילו. מזרק, כנגד היין שהיה משקהו, ולמה היה של כסף שגם כסף היה נותן לו לעשות כל צרכו, כמה דתימא (קהלת י, יט): לשחוק עשים לחם ויין ישמח חיים והכסף יענה את הכל. (במדבר ז, כה): שניהם מלאים סלת וגו', זבולון ויששכר שניהם היו נוטלין שכר תורה ביחד ושניהם היו מתפרנסים ביחד. (שם שם, כו): כף אחת, זו ברכתו של זבולון שברכו אביו: זבולן לחוף ימים ישכן. ואין כף אלא חך, כמה דתימא (תהלים צח, ה): נהרות ימחאו כף. (במדבר שם, שם): עשרה זהב מלאה קטרת, כנגד עשר תבות שיש בברכת זבולון, הדא הוא דכתיב: זבולן לחוף ימים וגו'. (שם שם, כט): ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד הברכה שברכן משה (דברים, לג, יט): כי שפע ימים יינקו ושפני טמוני חול, פר אחד בן בקר וגו' (ז, כז), הזכיר שם מכל המינים עולה, לבד שעיר שהיה לחטאת, שלא מצינו שעיר לעולה, כנגד ברכת משה, שברכן שניהם לענין הקרבן, שנאמר (דברים לג, יט): עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק, והעולה היא זבחי צדק, שאינה באה על חטא.

דבר אחר, שזבולון ויששכר שניהם היו מקריבים ביחד, וזבחי צדק היו הקרבנות, שכשם שהיה לזבולון חלק בשכר תורתו, כך היה ליששכר חלק בממונו של זבולון. (במדבר ז, כט): ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד מה שברכן משה: כי שפע ימים יינקו, שני ימים. (שם): אילם חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה, הקריב שלשה מינין כנגד שלשה דברים שברכן משה: ושפני טמוני חול, שפני זה חלזון, טמוני זו טרית, חול זו זכוכית לבנה. למה היה חמשה מכל מין ומין, נגד חמש תיבות שהם בפסוק שברך משה שתפותם, שנאמר (דברים לג, יח): שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך. (במדבר שם, שם): זה קרבן אליאב וגו', כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב אליאב על שתפות התורה, התחיל משבח קרבנו, זה קרבן אליאב, לקים מה שנאמר (משלי ג, יח): עץ חיים היא למחזיקים בה, זה שבט יששכר, ותמכיה מאשר, זה שבט זבולון:

יח ביום הרביעי נשיא לבני ראובן וגו' (ז, ל), כיון שגמר דגל יהודה התחיל נשיא ראובן להקריב שהיה בכור, והקריב קרבנו על שבטו של ראובן, (שם, לא): קרבנו קערת כסף אחת, אל תקרי קערת אלא עקרת, זה ראובן שהוא היה עקר הצלה, שהוא פתח בהצלה תחלה, הדא הוא דכתיב (בראשית לז, כא): וישמע ראובן ויצלהו מידם.

דבר אחר, שעקר מחשבת אחיו שהיו חפצים להרגו, כמה דתימא (שם שם, כ): ועתה לכו ונהרגהו וגו'. כסף, על שם (משלי י, כ): כסף נבחר לשון צדיק, (במדבר ז, לא): שלשים ומאה משקלה, זה דבור שאמר להם תחלה שלש אותיות שבראשי שלש תבות הללו, חשבונם עולה מאה ושלשים. קח ל' מלא, ונ' מנכנו, ונ' מנפש, הרי מאה ושלשים. (שם): מזרק אחד כסף, כנגד העצה שנתן להם שיזרקו אותו אל הבור, כמה דתימא (בראשית לז, כב): ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אתו אל הבור וגו'. כסף, כמה דתימא: כסף נבחר לשון צדיק. (במדבר שם, שם): שבעים שקל בשקל הקדש, כנגד הסוד שהיה בלבו להצילו, וסוד חשבונו שבעים. (שם): שניהם מלאים סלת וגו', שמה שאמר להם (בראשית שם, כא): לא נכנו נפש, ומה שאמר להם (שם שם, כב): השליכו אתו, לא נתכון אלא להצילו, שבשני הדברים כתובה שם הצלה, בתחלה כתיב: וישמע ראובן ויצילהו מידם, ולבסוף כתיב (שם): למען הציל אתו מידם. (במדבר ז, לב): כף אחת עשרה זהב וגו', כף, כנגד מה שאמר לאחיו (בראשית שם): ויד אל תשלחו בו. עשרה זהב, שהציל עצמו שמיחה בהם והציל תשעה אחיו משפיכות דמים, ולכך כתיב זהב, שיש מין אחד בזהב הדומה לדם, וזהו זהב פרוים. מלאה קטרת, אף על פי שארע לשבטים שבא לידיהם מכירת יוסך, את סבור שלא היה בא לידם אותו המעשה אלא אם כן היו רשעים במעשה אחרים, לאו, אלא צדיקים גמורים היו ולא בא לידם חטא מעולם, אלא הוא, הדא הוא דכתיב (שם מב, כא): ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו וגו', שהיו מפשפשים בעצמם למה ארע להם תפיסת מצרים ולא מצאו אלא זה בלבד, ומתוך גנותם ספר הכתוב שבחם שלא היה בידם עון אלא זה בלבד, ולפי שמכירת יוסף זכות היה לו שהיא גרמה לו למלך, וזכות היתה לאחיו ולכל בית אביו שכלכלם בלחם בשני רעבון, לכך נמכר על ידם, שמגלגלין זכות על ידי זכאי, הוי מלאה קטרת.

דבר אחר, מלאה קטרת, שבאותו זמן היה ראובן בעל תשובה ולובש שק ומתענה ומתפלל לפני הקדוש ברוך הוא שימחל לו על עון מעשה בלהה, והתפלה משולה לקטרת, כמה דתימא (תהלים קמא, ב): תכון תפלתי קטרת לפניך וגו', הוי מלאה קטרת. פר אחד בן בקר (ז, לג), אלו הזבחים הקריב כנגד התשובה שהיה עוסק בה בעת שנמכר יוסף, והתשובה משולה כנגד כל זבחי חוטא, שכן כתיב (תהלים נא, יט): זבחי אלהים רוח נשברה, וכשם שחוטא מביא על חטאו עולה וחטאת, לכך הביא בכאן כנגדו עולה וחטאת, ולפי שהעולה חביבה מן החטאת, לכך הקריב מכל המינין עולה, חוץ מן השעיר שלא מצינו שעיר לעולה בכל התורה. (במדבר ז, לד): שעיר עזים אחד לחטאת, לכפר על מעשה בלהה. (שם שם, לה): ולזבח השלמים בקר שנים, לפי שהיה חסר מלהמנות עם אחיו משום מעשה בלהה, שכן כתיב (בראשית לה, כב): וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל, והפסיק הענין, שהניח שם פרשה, לומר שנתרחק, ולכך אותה פרשה פתוחה אף על פי שנתרחק, ידיו של הקדוש ברוך הוא פתוחות לקבל שבים, ובשביל שבקש שני מעשים טובים, הצלת יוסף והתשובה, נעשה שלם עמהם, שנכנס במנינם, הדא הוא דכתיב אחריו (שם שם, כג): ויהיו בני יעקב שנים עשר. על אלו שני המעשים שעשה ראובן מצא משה פתח להתפלל על ראובן שלא יהא חסר מאחיו, הדא הוא דכתיב (דברים לג, ו): יחי ראובן וגו', יחי ראובן, במה שהחיה יוסף, ואל ימת, במעשה בלהה, במה שעשה תשובה, ויהי מתיו מספר, שיהיו בניו במנין שאר השבטים לכל דבר, ולכך נאמר: ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד שני מעשים טובים שבקר, הצלת יוסף והתשובה, נעשה שלם ונמנה עם אחיו. (במדבר שם): אילם חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה, למה שלשה מינין, כנגד שלש פעמים שמזכיר ראובן בפרשת הצלת יוסף, וכנגד שלשה ויאמר הכתובין שם. למה היו חמשה חמשה, כנגד חמש תבות שבהן נתקרב ראובן, הדא הוא דכתיב: ויהיו בני יעקב שנים עשר. (שם): זה קרבן אליצור וגו', כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על הסדר הזה התחיל מקלס את קרבנו זה קרבן וגו':

יט ביום החמישי נשיא לבני שמעון שלמיאל בן צורישדי וגו' (ז, לו), לפי שראובן נזדרז להציל אחיו מן המיתה, ושמעון קנא על זנות אחותו בשכם להציל אחותו מיד טמאים, לכך זכה להקריב אחריו. (שם, לז): קרבנו קערת כסף אחת וגו', בא נשיא שמעון והקריב על סדר מעשה המשכן, ולמה הקריב קרבנו כנגד מעשה המשכן, דוגמת מעשה שמעון אבי השבט, לפי ששמעון קנא על הזנות והרג כל אנשי שכם על שענו דינה אחותו, כמה דתימא (בראשית לד, כה כו): ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו. וכן המשכן היה הורג בנואפים ובסוטות, כמה דתימא (במדבר ה, יז): ולקח הכהן מים קדשים בכלי חרש ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן וגו', ואומר (שם שם, כז): והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעל מעל וגו', ולכך הקריב שלמיאל קרבנו על סדר מעשה המשכן, זכרון למעשה שמעון. קרבנו קערת כסף אחת וגו', קערת, כנגד חצר המשכן שהיה מקיף את המשכן כשם שהים מקיף את העולם. (שם ז, לז): שלשים ומאה משקלה, כמה דתימא (שמות כז, יח): ארך החצר מאה באמה, והמשכן שהיה בתוכו שלשים אמה ארכו, הרי מאה ושלשים. (במדבר ז, לז): מזרק אחד כסף, כנגד החצר בלא המשכן שהיתה שבעים אמה. חמשים אמה לפני המשכן ועשרים אמה אחורי המשכן, הרי שבעים אמה.

דבר אחר, החצר היה ארכו מאה אמה ורחבו חמשים אמה, כמה דתימא: ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים וגו', טל חמשים שהיה הארך יתר על הרוחב ועשה ממנו רצועות וסבב על החמשים של רוחב ברבוע, יהיה ארכו כרחבו שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים, ועל זה אמר (שם): שבעים שקל וגו', והשירים לפי שלא היה אמה לא חשיב ליה.

דבר אחר, למה שבעים, כנגד שבעים עמודים שהיו בחצר המשכן, עשרים עמודים לפאת נגב, ועשרים עמודים לפאת צפון, ועשרה לפאת ים, וששה עמודים לפאת קדמה, וארבעה עמודים למסך שער החצר, הרי ששים לחצר וארבעה לפרכת וחמשה למסך פתח המשכן, ועמוד הענן הרי שבעים. (שם): שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה, כנגד החצר והמשכן, שבחצר היו מקריבין על מזבח העולה מנחה בלולה בשמן, ובמשכן היה שם לחם הפנים שהיה של סלת, והיה שם מנורה שמדליקין אותה בשמן, והיה לבונה על השלחן שעולה לריח ניחוח. (שם שם, לח): כף אחת, זה הוא ספר התורה שהיה מנח אצל הארון, מה הכף הזו יש בה חמש אצבעות, כך היו בו חמשה ספרים. (שם): עשרה זהב, אלו הלוחות שהיו בארון שהיה בהם עשרת הדברות.

דבר אחר, עשרה זהב, כנגד עשר פרשיות שכתוב בהן עשיה הנאמרת במשכן, ואלו הן (שמות כה, י): ועשו ארון וגו', (שם שם, יז): ועשית כפרת וגו', (שם שם, כג): ועשית שלחן וגו', (שם שם, לא): ועשית מנרת וגו', (שם כו, א): ואת המשכן תעשה וגו', (שם שם, ז): ועשית יריעת וגו', (שם שם, טו): ועשית את הקרשים וגו', (שם שם, לא): ועשית פרכת וגו', (שם כז, א): ועשית את המזבח וגו', (שם שם, ט): ועשית את חצר המשכן וגו'. (במדבר ז, לט): פר אחד בן בקר, כנגד יריעות המשכן שהיו של מיני צבעונין, כמה דתימא (שמות כו, א): ואת המשכן תעשה עשר יריעת וגו'. איל אחד (ז, לט), כנגד המכסה של עורות אילם מאדמים. (שם): כבש אחד, כנגד עורות תחשים. (שם, מ): שעיר עזים, כנגד האהל שהיה יריעות עזים. (שם, מא): ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד בצלאל ואהליאב שהם השלימו מלאכת המשכן.

דבר אחר, כנגד מסך פתח המשכן, ומסך פתח החצר, שהם היו משלימים לסגירת האהל מצדדיו וסגירת החצר מכל צדדיה. (שם): אלים חמשה וגו', שלשה מינים אלו כנגד קלעי החצר מן שלשת רוחותיה, תימנה וצפונה וימה, שהיו תימן וצפון ארכן של קלעים מאה אמה כנגד ארך החצר, וים ארכה כנגד רחבה חמשים אמה. ולמה היו של חמשה חמשה, כנגד קלעי החצר שהיו גבוהות חמש אמות, שנאמר (שמות לח, יח): וקומה ברחב חמש אמות לעמת קלעי החצר, ואומר (שם כז, יח): וקומה חמש אמות שש משזר, שלש פעמים הרי חמשה עשר כנגד קלעי הרוח הרביעית שלא היתה ארכן אלא של חמש עשרה חמש עשרה אמה, שנאמר (שם לח, יג טו): ולפאת קדמה מזרחה חמשים אמה. וחמש עשרה אמה קלעים לכתף, ולכתף השנית מזה ומזה לשער החצר קלעים חמש עשרה אמה. (במדבר שם, שם): זה קרבן שלמיאל וגו', כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על סדר המשכן, התחיל מקלס את קרבנו, זה קרבן שלמיאל וגו':

כ ביום הששי נשיא לבני גד אליסף בן דעואל (ז, מב), לפי ששמעון לקח חרבו והלך ועשה מלחמה עם אנשי שכם בשביל אחותו, ובני גד עברו את הירדן לעזר לאחיהם לירש את הארץ, כמה דתימא (דברים לג, כא): צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, לכך זכה והקריב אחר שמעון. (שם, מג): קרבנו קערת כסף אחת וגו', אמר רבי ברכיה כנגד יציאת מצרים הקריב נשיא גד, ולמה כן, לפי שברכו אביו בגדודים, שנאמר (בראשית מט, יט): גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב, ודבר זה אמר יעקב על מה שהיה עתיד לעבר חלוץ למלחמה את הירדן, כמה דתימא (במדבר לב, כז): ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה וגו', וביציאת מצרים כתיב צבא, כמה דתימא (שמות יב, מא): יצאו כל צבאות ה' וגו', ונאמר בהם (שם יג, יח): וחמשים עלו בני ישראל וגו', הוא חמשים הוא חלוצים, וליוצאי מצרים נחלקה הארץ, כמה דתימא (שם ו, ח): ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'. ובני גד סיעו להם עד שנכבשה הארץ ונחלקה לכלם, לפיכך הקריב נשיא שלהם על יציאת מצרים.

אמר רבי ברכיה, התחיל להקריב קרבנו כנגד מה שארע להם מיום שירדו יעקב ובניו למצרים עד שיצאו, הדא הוא דכתיב: קרבנו קערת כסף אחת, כנגד יוכבד אם משה, שנאמר בה (שם ב, א): וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי, מלמד שגרשה עמרם וחזר ולקחה, ולכך הקריב קערה שלא תקרי קערת, אלא קרעת, לפי שנקרעת ממנו, אתויי דדין הוא אתויי דדין. כסף אחת, שנתאוה עמרם להחזירה לאשה על ידי מרים אחות אהרן, ולכך כתיב כסף, על שס התאוה, כמה דתימא (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי וגו', ואומר (בראשית לא, ל): כי נכסף נכספתה לבית אביך וגו'. אחת, אל תקרי אחת אלא אחות, שבעת שהיתה אחות אהרן נתנבאת ואמרה לאביה שיחזיר אשתו שעתיד להוליד ממנה בן שיגאל את ישראל, על זה נאמר (שמות טו, כ): ותקח מרים הנביאה אחות אהרן וגו', וכי אחות אהרן ולא אחות משה, אלא שהיתה נבואתה בעת שהיתה אחות אהרן ולא אחות משה, שעדין לא נולד משה, ולפיכך בעת שהשלך משה ליאור הלכה וראתה מה יארע למשה ומה יהיה בסוף נבואתה, כמה דתימא (שם ב, ד): ותתצב אחתו מרחק וגו'. הוי כסף אחת. (במדבר ז, מג): שלשים ומאה משקלה, לפי שהיתה בת מאה ושלשים שנה בעת שנולד משה, הא כיצד, לפי שיוכבד נולדה בין החומות בעת שירדו ישראל למצרים, ולפיכך נכנסה בחשבון היורדים למצרים, שנאמר (בראשית מו, טו): כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש. בכללן את מוצא שלשים ושלש ובפרטן אין את מוצא כי אם שלשים ושתים, למה, שיוכבד נולדה בין החומות והיתה מן הבאים למצרים, אין אנו יודעים שבמצרים נולדה, אחר שלא הזכר שמה עם שמות הבאים, אלא לומר לך שבמצרים נולדה בין החומות בעת שנכנסו למצרים, אבל לא הורתה במצרים. צא וחשב מיום שירדו אבותינו למצרים עד יום שנולד משה הן מאה ושלשים שנה, לפי ש רד"ו שנים עשו ישראל במצרים, מנין, שנאמר (בראשית מב, ג): רד"ו שמה, צא מהן שמנים שנה שהיו למשה בעת שיצאו ישראל ממצרים, נשתירו מאה ושלשים, הא למדנו שיוכבד בת מאה ושלשים שנה היתה בעת שנולד משה. (במדבר שם, שם): מזרק אחד כסף זה משה, שנזרק ליאור.

דבר אחר, שנזרק מן מצרים, שנאמר (שמות ב, טו): ויברח משה וגו'. שבעים שקל בשקל הקדש (ז, מג), אלו שבעים זקנים שמנה משה כלם נביאים, מאותן שאמר לו הקדוש ברוך הוא (שם ג, יח): ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך וגו', וכן הוא אומר (במדבר יא, טז): אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגו'. (שם ז, מג): שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה, שהוא והם כלם נתמלאו רוח הקדש, והם נתמלאו רוח הקדש מרוחו של משה, ומשה לא חסר כלום, כאדם שמדליק נר מנר, הנר דולק וחברו אינו חסר, כאדם שמריח באתרוג הוא נהנה והאתרוג אינו חסר כלום. למנחה, כמה דתימא (שם יא, כה): ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו וגו'.

דבר אחר, שניהם מלאים, כנגד אלדד ומידד, כמה דתימא (שם שם, כו): וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד וגו'. למנחה, כמה דתימא (שם): ותנח עליהם הרוח ויתנבאו וגו', (שם ז, מד): כף אחת, שמתחת יד משה לקו המצריים עשר מכות, הוי (שם): עשדה זהב, למה היו מקצת הכלים של כסף ומקצתן של זהב, לומר לך האחרונים שהיו של זהב כנגד ביזת הים, שכשם שהזהב נחמד ויקר מן הכסף, כך היתה ביזת היס גדולה משל מצרים, ועל אלו ואלו נאמר (שיר השירים א, יא): תורי זהב נעשה לך, זו בזת הים, (שם): עם נקדות הכסף, זו בזת מצרים, וכן הוא אומר (יחזקאל טז, ז): ותבאי בעדי עדיים, בעדי, זו בזת מצרים, עדיים, זו בזת הים, הוי (במדבר שם, שם): מלאה קטרת, שכל ישראל נתמלאו מהם כסף וזהב וכל מיני בשמים, וכן הוא אומר (שיר השירים ד, יג יד): שלחיך פרדס רמונים וגו' נרד וכרכם קנה וקנמון, הוי: מלאה קטרת.

דבר אחר, מאה ושלשים של קערה, ושבעים של מזרק, ועשרה של כף, הרי מאה ועשר, כנגד רד"ו שנים שעשו ישראל במצרים מיום שירד יעקב למצרים עד שיצאו משם. (במדבר ז, מה): פר אחד בן וגו', הזכיר שלשה מינים לעולה, כנגד שלשה פרנסים טובים שנתן להם הקדוש ברוך הוא לישראל, משה אהרן ומרים, שנאמר (מיכה ו, ד): ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים. נתן להם מן בזכות משה, וענני כבוד בזכות אהרן, ובאר בזכות מרים.

דבר אחר, למה נאמר שלשה מיני עולה, כנגד שלש מדות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו, שלא שנו את שמם, ולא שנו את לשונם, ושגדרו עצמם מן הערוה. (במדבר ז, מו): שעיר עזים אחד לחטאת, כנגד הפסח, שצוה הקדוש ברוך הוא לעשות מן העזים על פרישות עבודת כוכבים, לפי שעובדי עבודת כוכבים היו ישראל במצרים, ולא היתה מדת הדין נותנת לגאלם עד שפרשו ממנה. ועל פרישות עבודת כוכבים שעשו ונגאלו עליה, כמה דתימא (שמות יב, יג): וראיתי את הדם ופסחתי עלכם, לפיכך הקריבו כנגדה שעיר לחטאת, לפי שבעון עבודת כוכבים היו מקריבין שעיר לחטאת. (במדבר ז, מז): ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד יעקב ויוסף שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים, שנאמר (תהלים עז, טז): גאלת בזרע עמך בני יעקב ויוסף סלה.

דבר אחר, כנגד משה ואהרן, שהס עשו את כל המופתים ועל ידיהן יצאו, שנאמר (שמות יא, ו): ומשה ואהרן עשו את כל המפתים האלה וגו'. (במדבר שם, שם): אילם חמשה וגו', למה שלשה מינים, כנגד שלשה אבות, שזכר להם הקדוש ברוך הוא הברית שכרת להם וגאלם, שנאמר (שמות ב, כד): וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. למה חמשה חמשה, לפי שחשבונם עולה חמשה עשר כנגד האבות והשבטים שהם חמשה עשר, שכשם שנשבע הקדוש ברוך הוא לאבות כך נשבע לשבטים, שנאמר (חבקוק ג, ט): שכעות מטות אמר סלה.

דבר אחר, למה חמשה עשר, לפי שנגאלו בחמשה עשר בניסן, שנאמר (במדבר לג, ג): ממחרת הפסח וגו', ואומר (הושע ג, ב): ואכרה לי בחמשה עשר כסף. (במדבר ז, מז): זה קרבן אליסף וגו', כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על סדר גאלת מצרים, התחיל מקלס את קרבנו, זה קרבן אליסף בן דעואל.


פרשה יד

א ביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד (ז, מח), הדא הוא דכתיב (תהלים ס, ט): לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחקקי, תנינן תמן שלשה מלכים ארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, שלשה מלכים: ירבעם ואחאב ומנשה. רבי יהודה אומר מנשה יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר (דברי הימים ב לג, יג): ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו. אמרו למלכותו השיבו ולא השיבו לחיי העולם הבא. ארבעה הדיוטות: בלעם ודואג ואחיתפל וגיחזי. מי מנאן אמר רב אנשי כנסת הגדולה מנאום.

אמר רב יהודה אמר שמואל בקשו לצרף את שלמה עמהם ובא דמות דיוקנו של דוד ונשתטח לפניהם, לא השגיחו עליו, יצאת אש מבית קדשי הקדשים ולהטה סביבותיהם ולא השגיחו עליה, יצאה בת קול ואמרה להן (משלי כב, כט): חזית איש מהיר במלאכתו וגו', מי שהקדים ביתי לביתו, ולא עוד שביתי בנה בשבע שנים וביתו בנה בשלש עשרה שנה, יתיצב לפני חשכים, לאו, אלא לפני מלכים יתיצב, (שם): בל יתיצב לפני חשכים, ולא השגיחו עליה. חזרה ואמרה להם (איוב לד, לג): המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני ומה ידעת דבר, מיד נמנעו מלצרפו עמהם. דורשי רשומות אומרים כולהם יש להם חלק לעולם הבא חוץ מבלעם, מה טעם (תהלים ס, ט): לי גלעד ולי מנשה וגו' מואב סיר רחצי וגו'. לי גלעד זה אחאב מלך ישראל שמת ברמות גלעד. ולי מנשה, כמשמעו, זה מנשה בן חזקיה. ואפרים מעוז ראשי, זה ירבעם בן נבט אפרתי. יהודה מחקקי, זה אחיתפל דקא אתי מיהודה. מואב סיר רחצי, זה גיחזי שלקה על ידי רחיצה. על אדום אשליך נעלי, זה דואג האדומי, אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא ומה נעביד מלכא דישראל מקללין, (שם נה, כד): אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, אמר הקדוש ברוך הוא עלי לעשותם רעים אלו לאלו, הדא הוא דכתיב (שם ס, י): עלי פלשת התרועעי, עלי לפלש להם מעשים טובים ולעשותן רעים אלו לאלו. תמן אמרו כתיב: עלי פלשת התרועעי, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא אם יבוא מי שהרג את הפלשתי והוריש את בניך גת, מה אתה עושה לו, אמר להם עלי לעשותן רעים זה לזה.

דבר אחר, לי גלעד ולי מנשה, לפי שיש מחלקת הרבה על המשוחים, יש אומרים שבעה, שנאמר (מיכה ה, ד): והקמנו עליו שבעה רעים. ויש אומרים שמונה, (שם): ושמנה נסיכי אדם. ואינו אלא מה שמפרש ארבעה, שנאמר (זכריה ב, ג ד): ויראני ה' ארבעה חרשים, ואמר מה אלה באים לעשות ויאמר לאמר אלה הקרנות אשר זרו וגו'. ואלו הן ארבעה חרשים, דוד בא ומפרש, לי גלעד, זה אליהו שהיה מתושבי גלעד. ולי מנשה, זה משיח שעומד מבניו של מנשה, שנאמר (תהלים פ, ג): לפני אפרים ובנימן ומנשה, ואפרים מעוז ראשי, זה משוח מלחמה שבא מאפרים, שנאמר (דברים לג, יז): בכור שורו הדר לו. יהודה מחקקי, זה הגואל הגדול שהוא בא מבני בניו של דוד. מואב סיר רחצי, מהו מואב סיר רחצי, אמר האלהים אף כשיבואו הגואלים הללו איני בא ומסיען עד שיבואו המואביות עמהם. על אדום אשליך נעלי, מה אני עושה שולף מנעלי ודורכן ורומסן בעקבי, וכן הוא אומר (ישעיה סג, ג): פורה דרכתי לבדי וגו', משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שבנה ארבעה פלטרין בארבע מדינות, נכנס לראשונה אכל ושתה ולא שלף נעלו, וכן לשניה וכן לשלישית, כשבא לרביעית אכל ושתה ושלף נעלו, אמר להם צאו והביאו לי כל אנשים גדולים שיש במדינה הזאת ויערכו לפני לחם. אמרו לו מפני מה כשנכנסת לראשונה אכלת ושתית ולא שלפת נעליך, ובזו שלפת נעליך ואכלת ושתית. אמר להם כשנכנסתי לראשונה לא היתה דעתי מישבת עלי, וכן לשניה, וכן לשלישית, בכל עת הייתי אומר אימתי אראה אותה שעה שאכנס באחרונה, ועכשו שנכנסתי מיד נתישבה דעתי עלי. אך כך הקדוש ברוך הוא עשה מלחמה בפרעה ובעמלק ובסיסרא ובסנחריב ובנבוכדנצר ובהמן ובמלכי יונים ולא נתקררה דעתו עד שיעשה נקמה באדום בעצמו, הר (תהלים ס, י): על אדום אשליך נעלי עלי פלשת חתרועעי, אני אפיל שתותיה של אדום ואביא גאלתכם, וכן הוא אומר (מלאכי א, ד ה): המה יבנו ואני אהרוס וגו' ועיניכם תראינה.

דבר אחר, לי גלעד ולי מנשה וגו', מדבר בדוד בעת שמת שאול עמד אבנר בן נר והמליך לאיש בשת בן שאול על הגלעד ועל יזרעאל ועל אפרים, כמה דתימא (שמואל ב ב, ח): ואבנר בן נר שר צבא אשר לשאול לקח את איש בשת וגו', ואומר (שם שם, ט): וימלכהו אל הגלעד ואל האשורי ואל יזרעאל ועל אפרים וגו', ויזרעאל היה למנשה, שכן כתוב (יהושע יז, טז): ויאמרו בני יוסף לא ימצא לנו ההר ורכב ברזל בכל הכנעני הישב בארץ העמק לאשר בבית שאן ובנותיה ולאשר בעמק יזרעאל, התחיל דוד אומר אף על פי שאבנר מחזיק בבן שאול להמליכו על אלה השבטים, עתיד הקדוש ברוך הוא להמליכני על כלם, הדא הוא דכתיב: לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחקקי, וכן הוא אומר (שמואל ב ה, ה): ובירושלים מלך שלשים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה. מואב סיר רחצי, לפי שבשעה שברח דוד מפני שאול הוליך אביו ואמו אל מלך מואב, כי היה ירא מפני שאול, והיה בוטח בהם לפי שהיה מרות המואביה, הדא הוא דכתיב (שמואל א כב, ג): וילך דוד משם מצפה מואב ויאמר אל מלך מואב יצא נא אבי ואמי אתכם עד אשר אדע מה יעשה לי אלהים. ואומר (שם שם, ד): וינחם את פני מלך מואב וישבו עמו כל ימי היות דוד במצודה. ולכך קראו סיר, מה הבשר מתעכל בסיר, כך נתעכלו שם, שהרגם מלך מואב ולא נמלט מהם אלא אח אחד לדוד שברח אצל נחש מלך בני עמון, ושלח מלך מואב אחריו ולא רצה לתנו, והוא החסד שעשה נחש עם דוד, ולפיכך נתגרה עם המואבים, הדא הוא דכתיב (שמואל ב ח, ב): ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות ותהי מואב לדוד לעבדים נשאי מנחה. על אדום אשליך נעלי, כמה דתימא (מלכים א יא, טז): כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום, וכתיב (שמואל ב ח, יד): ויהי כל אדום עבדים לדוד. עלי פלשת התרועעי, כמה דתימא (שם שם, א): ויהי אחרי כן ויך דוד את פלשתים ויכניעם ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים.

דבר אחר, לי גלעד וגו', אמר סומה בר כתבה בשם רבי שמעון בן לקיש, אמר האלהים אם יאמר לך אדם שאין המתים חיים את אמר לו הרי אליהו שהוא בא מגלעד, שנאמר (מלכים א יז, א): ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד, הוא מעיד שכבר החייתי את המת בנה של צרפית על ידו בעולם הזה, הוי: לי גלעד. ולי מנשה, אם בא אדם לומר שאין האלהים מקבל את השבים, הרי מנשה בן חזקיה יבוא ויעיד שלא הרשיע בריה בעולם לפני כמותו, ובשעת תשובה קבלתיו, שנאמר (דברי הימים ב לג, יג): ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו. אפרים מעוז ראשי, אם יאמר לך אדם שאין האלהים פוקד עקרות, הרי אלקנה שמהר אפרים מעיד שפקדתי את חנה, שנאמר (שמואל א ב, כא): כי פקד ה' את חנה. יהודה מחקקי, אם בא אדם לומר שאין האלהים מציל מן האש, הרי חנניה מישאל ועזריה מעידים שהצלתים מן האש, שנאמר (דניאל ג, כח): די שלח מלאכה ושיזב לעבדוהי וגו'.

דבר אחר, יהודה מחקקי, אם יאמר לך אדם שאין הקדוש ברוך הוא מציל מן חיות רעות, הרי דניאל שהיה מיהודה מעיד שהצלתיו מן האריות, כמה דתימא (שם ו, כג): אלהי שלח מלאכה וסגר פם אריותא ולא חבלוני. מואב סיר רחצי, אם יאמר לך אדם שאין הקדוש ברוך הוא מרפא את המצרע, הרי נעמן יבוא ויעיד שרפאתיו על ידי רחיצת הירדן והסרתי הצרעת מעליו, כמה דתימא (מלכים ב ה, יד): וירד ויטבל בירדן שבע פעמים כדבר איש האלהים וישב בשרו כבשר נער קטן ויטהר. ולמה קרא לנעמן מואב, על שם ששמע לעצת עבדיו, כמה דתימא (שם שם, יג): ויגשו עבדיו וידברו אליו ויאמרו אבי דבר גדול הנביא דבר אליך הלא תעשה וגו', לכך נקרא שמו מואב על שם אבי.

דבר אחר, מואב סיר רחצי, אם יאמר לך אדם שאין הקדוש ברוך הוא מציל מן המים יבוא משה שנקרא אבי, כמה דתימא (דברי הימים א ד, יח): ואשתו היהדיה ילדה את ירד אבי גדר וגו', שהסרתי אותו מן הטביעה על ידי רחיצת בת פרעה, כמה דתימא (שמות ב, ה ו): ותרד בת פרעה לרחץ על היאר וגו' ותפתח ותראהו את הילד וגו'. על אדום אשליך נעלי, אם יאמר לך אדם שאין הקדוש ברוך הוא מציל מן העץ, יבוא מרדכי ויעיד שהצלתיו מן העץ שהכין לו המן שהיה עמלקי מזרע אדום, והשבתי לו גמולו בראשו (אסתר ט, כה): ותלו אתו ואת בניו על העץ, לכך נאמר על אדום אשליך נעלי, על המן האדומי השלכתי נעלי, שהמתי אותו בחנק בנעילת גרונו. עלי פלשת התרועעי, אם יאמר לך אדם שאין הקדוש ברוך הוא מציל חלש מיד גבור בלא חרב ובלא חנית, יבוא דוד ויעיד, כמה דאת אמר (שמואל א יז, מז): וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' כי לה' המלחמה, כמה דתימא (שם שם, נב): ויקמו אנשי ישראל ויהודה וירעו וירדפו את הפלשתים וגו'.

דבר אחר, לי גלעד וגו', מדבר בארבעה שהקריבו באסור במה, לי גלעד, אמר האלהים שלא יבוא אדם ויהרהר אחר אליהו שמגלעד שהקריב באסור במה ובנה מזבח בהר הכרמל והקריב עליו קרבן, ובית המקדש היה קים, והתורה אסרה עליו, שנאמר (דברים יב, יג יד): השמר לך פן תעלה עלתיך וגו' כי אם במקום וגו', אמר הקדוש ברוך הוא אני הוא שאמרתי לו שיעשה כך, שנאמר (מלכים א יח, לו): ובדברך עשיתי, הוי: לי גלעד. ולי מנשה, שא יאמר אדם ויהרהר אחר גדעון בן יואש שהיה מן מנשה, שנאמר (שופטים ו, טו): הנה אלפי הדל וגו', שהקריב באסור במה.

אמר רבי אבא בר כהנא שבע עברות עבר גדעון באותה שעה, שקרב והיה זר, ובן כומרים, והקריב בלילה, ומעצי אשרה, ושור מקצה לעבודת כוכבים, ושור נעבד, ובאסור במה, שהרי המשכן היה בשה, אמר האלהים אל יהרהר אדם אחריו, לשמי עשה ואני הוא שאמרתי לו, שנאמר (שם שם, כה כו): ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור אשר לאביך וגו' ובנית מזבח לה' אלהיך על ראש המעוז הזה במערכה וגו', והעלית עולה בעצי האשרה אשר תכרת. הוי ולי מנשה. ואפרים מעוז ראשי, זה יהושע בן נון שבא מאפרים, שנאמר (במדבר יג, ח): למטה אפרים הושע בן נון, אם בא אדם לומר למה בנה מזבח בהר עיבל, כמה דתימא (יהושע ח, ל): אז יבנה יהושע מזבח לה' אלהי ישראל בהר עיבל, והלוא המשכן היה שם, וכתיב בתורה (ויקרא יז, ג): איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו', אמר האלהים אני הוא שאמרתי לו. שנאמר (דברים כז, ה): ובנית שם מזבח לה' אלהיך מזבח אבנים וגו'. וכן הוא אומר (יהושע ח, לא): כאשר צוה משה עבד ה' את בני ישראל ככתוב בספר תורת משה מזבח אבנים שלמות אשר לא הניף עליהם ברזל (והעלית) ויעלו עליו עלות וגו', הוי: ואפרים מעוז ראשי. יהודה מחקקי, זה דוד שבא מיהודה, אם יאמר לך אדם למה הקריב דוד באסור במה, שנאמר (שמואל ב כד, כב): ראה הבקר לעלה וגו', אמר האלהים אני הוא שאמרתי לו, שנאמר (שם שם, יח): הקם לה' מזבח וגו'. מואב סיד רחצי וגו', אלו שלש אמות אסר הקדוש ברוך הוא לישראל לכשיכנסו לארץ לירש את ארצם, מנין, שנאמר (דברים ב, ט): אל תצר את מואב וגו', וכן אדום, דכתיב (שם שם, ה): אל תתגרו בם. ארץ פלשתים מנין, דכתיב (שמות יג, יז): ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, קרובה היתה השבועה שנשבע אברהם לאבימלך (בראשית כא, כג): ועתה השבעה לי באלהים הנה אם תשקר לי ולניני ולנכדי, ועדין נכדו היה קים, ולעתיד לבוא עתיד הקדוש ברוך הוא להתיר שלשתן לישראל, שנאמר (ישעיה יא, יד): ועפו בכתף פלשתים ימה וגו', ומתרגמין ויתחברון כתף חד לממחי ית פלשתאי, לכך נאמר: עלי פלשת התרועעי. (ישעיה שם, שם): אדום ומואב משלוח ידם, כמה דתימא מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי.

דבר אחר (תהלים ס, ט): ואפרים מעוז ראשי, זה שמואל בן אלקנה שהיה אפרתי והקריב באסור במה, שנאמר (שמואל א ז, ט): ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל לה', אמר רבי אבא בר כהנא שלש עברות נעשו בטלה של שמואל, הוא ועורו ומחסר זמן ולוי היה, ומנין שקבל הקדוש ברוך הוא קרבנו, שנאמר (שם): ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה', הוי: ואפרים מעוז ראשי.

דבר אחר, ואפרים מעוז ראשי, מדבר ביהושע שהיה משבט אפרים והוא עשה מלחמה בשבת, שנאמר (יהושע ו, טו): ויהי ביום השביעי וישכמו כעלות השחר ויסבו את העיר וגו', ומנין שהיתה שבת, שאין שבעה לעולם בלא שבת, ולפי שהיה יום שבת אותו יום שכבשו את יריחו, לכך החרים את יריחו קדש לה', כמה דתימא (שם שם, יז): והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה' וגו', אמר יהושע השבת כלה קדש וכל מה שנכבש בשבת יהיה קדש לה', וכן הוא אומר (שם שם, יט): וכל כסף וזהב וכלי נחשת וברזל קדש הוא לה' אוצר ה' יבוא.

אמר רבי ברכיה הכהן כעיר הנדחת עשאה, והרי עיר הנדחת אסורה בהנאה, שנאמר (דברים יג, יז): ושרפת באש את העיר ואת כל שללה וגו', וכן הוא אומר (יהושע ו, כא): ויחרימו את כל אשר בעיר מאיש ועד אשה מנער ועד זקן ועד שור ושה וחמור לפי חרב.

אמר רבי יודא הלוי בר שלום, למד לישראל מה שאמר הקדוש ברוך הוא (במדבר טו, כ): ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה, אמר יהושע הואיל וכבשנו אותה תחלה נקדיש את כל שללה לגבוה. אם יאמר לך אדם היאך חלל יהושע את השבת וגו', אמר לו על פי הקדוש ברוך הוא עשה, שנאמר (יהושע ו, ב ד): ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי וגו' וסבתם את העיר וגו' וביום השביעי תסבו את העיר וגו', ואי אפשר לשבעה ימים בלא שבת, הוי: ואפרים מעוז ראשי.

דבר אחר, ואפרים מעוז ראשי, מדבר בנשיא אפרים, שהקריב קרבנו לחנכת המזבח ביום השבת, שנאמר: ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו', מנין שיום השבת היה, לפי שכבר אמרנו אותו יום שהתחילו הנשיאים יום ראשון היה, מכאן את למד שיום שביעי להקרבה שבת היה, שלא תאמר היאך חלל את השבת והלוא אין קרבן יחיד דוחה את השבת וזה הקריב בשבת, אמר הקדוש ברוך הוא לא על פיו עשה שאני אמרתי למשה (במדבר ז, יא): נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנכת המזבח בלא הפסק יקריבו זה אחר זה, הוי: ואפרים מעוז ראשי, לכך נאמר: ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו':

ב ביום השביעי וגו', הדא הוא דכתיב (איוב מא, ג): מי הקדימני ואשלם וגו', אמר רבי תנחום בן רבי אבא מי שאין לו נכסים ועושה צדקה וגמילות חסדים, מי שאין לו בנים ונותן שכר סופרים ומשנים, מי שאין לו בית ועושה מזוזה, מי שאין לו טלית ועושה ציצית, מי שאין לו בנים ומוהל, ועושה ספרים ומשאילן לאחרים, אמר הקדוש ברוך הוא זה הקדים וקים מצותי עד שלא נתתי לו במה לקימן, צריך אני לשלם, לתן לו ממון ובנים שיהיו קוראים בספרים, הוי: מי הקדימני לעשות מצוה, ואשלם לו שכרה, למה, שאיני חסר דבר, שהעולם ומלואו שלי הוא, לכך נאמר (שם): תחת כל השמים לי הוא.

דבר אחר, מי הקדימני ואשלם, מדבר באברהם שמעצמו הכיר להקדוש ברוך הוא, כמה דכתיב (משלי יד, יד): מדרכיו ישבע סוג לב וגו', מהו מדרכיו ישבע סוג לב, רבי אבא בר כהנא אומר אותו הלב שהוא מלא סיגים, מדרכיו עתיד להשתבע. ומעליו איש טוב, זה היה אברהם שהכיר מעצמו להקדוש ברוך הוא, ולא היה אדם שלמד אותו היאך להכיר את המקום אלא הוא מעצמו, וזהו אחד מארבעה בני אדם שמעצמם הכירו להקדוש ברוך הוא, איוב הכיר מעצמו להקדוש ברוך הוא, מנין, שכן הוא אומר (איוב כג, יב): מחקי צפנתי אמרי פיו. חזקיהו מלך יהודה אף הוא מעצמו הכיר להקדוש ברוך הוא, מנין, שכן כתיב עליו (ישעיה ז, טו): חמאה ודבש יאכל לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב. ומלך המשיח מעצמו הכיר להקדוש ברוך הוא, וכן אברהם אמר לו הקדוש ברוך הוא אברהם העליונים והתחתונים שלי הם, כמה דתימא (איוב מא, ג): תחת כל השמים לי הוא, ואומר (תהלים כד, א): לה' הארץ ומלואה, ואתה הודעת שמי בעולם, חייך שאני מקנה אותך את העליונים ואת התחתונים, שנאמר (בראשית יד, יט): ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ, הוי: מי הקדימני ואשלם, למה, תחת כל השמים לי הוא.

דבר אחר, מי הקדימני ואשלם, אמר רבי אלעזר ברבי חיא כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת פרע הקדוש ברוך הוא לבניו ביציאתם ממצרים ועתיד לתן אותם לעתיד לבוא, אתה מוצא באברהם (שם יח, ד): יקח נא מעט מים, ואף הקדוש ברוך הוא פרע לבניו (שמות ו, ז): ולקחתי אתכם לי, כנגד יקח נא.

אמר רבי יוחנן אין לי אלא בעולם הזה, לעתיד לבוא מנין (ישעיה יד, ב): ולקחום עמים והביאום אל מקומם, באברהם כתיב מעט מים, והקדוש ברוך הוא נתן לבניו מים ביציאתם ממצרים (שמות יז, ו): והכית בצור ויצאו ממנו מים, ולעתיד לבוא מנין (דברים ח, ז): כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים וגו', ולימות המשיח מנין (ישעיה ל, כה): והיה על כל הר גבה ועל כל גבעה נשאה פלגים יבלי מים, וכן (שם מא, יח): אפתח על שפיים נהרות. באברהם כתיב (בראשית יח, ד): ורחצו רגליכם, והקדוש ברוך הוא נתנה לבניו ביציאתם ממצרים (יחזקאל טז, ט): וארחצך במים, ובארץ ישראל (ישעיה א, טז): רחצו הזכו, ולעתיד לבוא מנין (שם ד, ד): אם רחץ ה' וגו'. באברהם כתיב (בראשית יח, ד): והשענו תחת העץ, שעשה להם סכה, והקדוש ברוך הוא עשה סכות לבניו ביציאתם ממצרים (ויקרא כג, מג): כי בסכות הושבתי את בני ישראל וגו', ובארץ ישראל (תהלים קמ, ח): סכותה לראשי ביום נשק, מהו ביום נשק, ביום זיונם של שלשים ואחד מלכים, ולעתיד לבוא מנין (ישעיה ד, ו): וסכה תהיה לצל יומם וגו', הוי: מי הקדימני ואשלם וגו', וכן הוא אומר (קהלת יא, א): שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים וגו'.

דבר אחר, מי הקדימני ואשלם, מדבר ביוסף שהוא הקדים ושמר את השבת עד שלא נתנה (בראשית מג, טז): וטבח טבח והכן, אמר רבי יוחנן ערב שבת היתה ואין הכן אלא לשבת, שנאמר (שמות טז, ה): והיה ביום הששי והכינו וגו'. אמר הקדוש ברוך הוא, יוסף אתה שמרת את השבת עד שלא נתנה התורה, חייך שאני משלם לבן בנך שיהא מקריב קרבנו בשבת, מה שאין יחיד מקריב, ועלי לקבל קרבנו ברצון, הוי: מי הקדימני ואשלם, ומנין שכן הוא, ממה שאמור בענין ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו':

ג ביום השביעי וגו', הדא הוא דכתיב (תהלים כד, ז): שאו שערים ראשיכם וגו', את מוצא בשעה שבנה שלמה את בית המקדש בקש להכניס את הארון לבית קדשי הקדשים, ובאותה שעה דבקו שערים זה בזה, אמר שלמה עשרים וארבע רננות, מן פסוק (דברי הימים ב ו, יח): כי האמנם ישב אלהים וגו', עד (שם שם, מא): ועתה קומה ה' אלהים לנוחך אתה וארון עזך וגו', עשרים וארבעה פסוקים ולא נענה, חזר ואמר: שאו שערים ראשיכם והנשאו וגו', ולא נענה, חזר ואמר (תהלים שם, ט): שאו שערים ראשיכם ושאו וגו', ולא נענה, וכיון שאמר (דברי הימים ב ו, מב): ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך, מיד נענה ונשאו שערים ראשיהם ונכנס הארון, ושרתה השכינה בבית, וירדה האש מן השמים, שכן כתיב אחריו (שם ז, א): וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העלה והזבחים וכבוד ה' מלא את הבית. ולמה נצטער שלמה, על ידי שנתגאה ואמר (מלכים א ח, יג): בנה בניתי בית זבל לך וגו', מהו בנה בניתי, אמר רבי יעקב בריה דרב יהודה בר יחזקאל אמר בנין בנוי בניתי. רבי יהודה בשם רבי יוסף אמר הכל מסיעין למלך כל שכן הכל מסיעין למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אפלו רוחות אפלו שדים ואפלו מלאכים.

אמר רבי ברכיה, כתיב (שם ו, ז): והבית בהבנתו וגו', אשר הם בונים, אין כתיב, אלא בהבנותו, מאליו היה נבנה. (שם): אבן שלמה מסע נבנה, מלמד שהיתה האכן מסעת את עצמה ועולה ונתנה על גבי הדימוס, אמר רבי אבהו ואל תתמה, והכתיב (דניאל ו, יח): והיתית אבן חדה ושמת על פם גבא, וכי יש אבנים בבבל, אלא מלמד שעמדה מארץ ישראל ובאתה וישבה לה על פי הגוב. רב הונא בשם רב יוסף אמר מלאך ירד באותה שעה ונדמה בדמות ארי של אבן וישכ על פי הבאר, הדא הוא דכתיב (שם שם, כג): אלהי שלח מלאכה וסגר פם אריותא ולא חבלוני. ומה לכבוד בשר ודם היתית אבן חדה, לכבוד מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. לכך נאמר: שאו שערים ראשיכם וגו'. מהו (תהלים שם, ז ט): ויבוא מלך הכבוד, אמר רבי סימון למה נקרא שמו של הקדוש ברוך הוא מלך הכבוד, המלך שהוא חולק כבוד ליראיו, אמר רבי סימון כתיב (במדבר יב, טו): והעם לא נסע עד האסף מרים, מלמד שנתעכב לה הענן. רבי לוליאני בשם רבי יצחק, כתיב (שמות יט, יט): משה ידבר והאלהים יעננו בקול, האלהים ידבר ומשה יעננו בקול, אין כתיב כאן, אלא: משה ידבר והאלהים יעננו בקול, בקולו של משה היה מדבר עמו. רבי ברכיה בשם רבי סימון אמר (בראשית לט, א): ויוסף הורד מצרימה, מה כתיב (שם שם, ב): ויהי ה' את יוסף, רבי יודן בשם רבי איבו אמר אין לי אלא ברוחה, בצרה מנין, (שם שם, כג): אין שר בית הסהר דאה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו.

דבר אחר, מלך הכבוד, כל הכלים שבמשכן היו מכסים בעור תחש מלמעלן, ובארון כתיב (במדבר ד, ו): ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה, וכל כך למה, כדי שיבוא הארון מסים, הוי: ויבוא מלך הכבוד.

דבר אחר, מלך הכבוד, אמר חזקיה מה נשתנית תכלת משאר מיני צבעונין שצוה האלהים להיות בציצית, מפני שתכלת דומה לעשבים, והעשבים דומים לים, והים דומה לרקיע, והרקיע דומה לקשת, והקשת דומה לענן, והענן דומה לכסא, והכסא דומה לכבוד, שנאמר (יחזקאל א, כח), כמראה הקשת אשר יהיה בענן וגו', וחלק ליראיו תכלת, שהוא מעין כבודו, שנאמר (במדבר טו, לח): ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת, הוי: ויבוא מלך הכבוד, שהוא חולק כבוד ליראיו.

דבר אחר, ויבוא מלך הכבוד, אמר רבי אבין מלך שהוא חולק מכבודו ליראיו, מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין לובשין לבושו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, בהקדוש ברוך הוא כתיב (תהלים יח, יא): וידא על כנפי רוח, ואומר (נחוס א, ג): בסופה ובשערה דרכו, ונתנו לאליהו, שנאמר (מלכים ב ב, יא): ויעל אליהו בסערה השמים. מלך בשר ודם אין יושבין על כסאו, ובשלמה כתיב (דברי הימים א כט, כג): וישב שלמה על כסא ה', נתן את שרביטו למשה, שנאמר (במדבר כ, ט): ויקח משה את המטה מלפני ה'. לבושו של הקדוש ברוך הוא הוד והדר, שנאמר (תהלים קד, א): הוד והדד לבשת, ונתנו למשיח, שנאמר (שם כא, ו): הוד והדר תשוה עליו.

דבר אחר, ויבוא מלך הכבוד, שהוא חלק כבוד ליוסף הצדיק על שהיה ירא את האלהים, שנאמר (בראשית מב, יח): את האלהים אני ירא, שבשבילו שכן ה' לאדוניו, שנאמר (שם לט, ג): וירא אדניו כי ה' אתו.

אמר רבי אבין הלוי בן רבי, יוסף מברך להקדוש ברוך הוא על כל דבר ודבר שהיה עושה והיה אדוניו רואה אותו מלחש בפיו והוא אומר לו מה אתה אומר והוא משיבו ואומר אני מברך להקדוש ברוך הוא, אמר לו אדוניו מבקש אני לראותו, אמר לו יוסף הרי חמה אחד מכמה שמשין שלו ואין אתה יכול להסתכל בו, והיאך תוכל להסתכל בכבודו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך בשביל כבודך אני נגלה עליו, שנאמר: וירא אדניו כי ה' אתו.

דבר אחר, ויבוא מלך הכבוד, שהוא חולק כבוד ליראיו, יוסף הצדיק מתירא מן הקדוש ברוך הוא, כמה דתימא (שם שם, ט): ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלהים, ונתן כבוד להקדוש ברוך הוא שלא נגע בה מפני יראתו, אמר לו חייך לבן בנך אני פורע, שאחלק לו כבוד, שאתן לו רשות להקריב את קרבנו ביום קדש שלי ולא יהיה נזוק, הדא הוא דכתיב: ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו':

ד ביום השביעי וגו', הדא הוא דכתיב (קהלת יב, יא): דברי חכמים כדדבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד, תני מעשה ברבי יוחנן בן ברוקא ורבי אלעזר חסמא שהלכו להקביל את פני רבי יהושע בפקיעים, אמר להם מה חדוש היה בבית המדרש היום, אמרו לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. אמר להם אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חדוש, שבת של מי היתה, שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה, ובמה היתה הגדה היום, אמרו לו בפרשת הקהל, ומה דרש בה (דברים לא, יב): הקהל את העם האנשים והנשים והטף, אם אנשים באים ללמד ונשים באות לשמע, טף למה, כדי לקבל שכר למביאיהם. אמר להם מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני. ועוד דרש בה (שם כו, יז יח): את ה' האמרת היום וגו' וה' האמירך היום וגו', אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אתם עשיתוני חטיבה בעולם, דכתיב (שם ו, ד): שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה בעולם, (שמואל ב ז, כג): ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. ואף הוא פתח ודרש: דברי חכמים כדרבנות, למה נמשלו דברי תורה כדרבן, לומר לך מה דרבן זה מכון את הפרה לתלמיה להביא חיים לעולם, אף דברי תורה מכונין לב לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלים, תלמוד לומר: וכמשמרות נטועים. אי מה מסמר זה חסר ולא יתר, אף דברי תורה חסרים ולא יתרים, תלמוד לומר: נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרים ורבים. בעלי אספות, אלו תלמידי חכמים שיושבין אספות אספות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין, שמא יאמר אדם הואיל והללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין, היאך אני לומד תורה מעתה, תלמוד לומר: נתנו מרעה אחד, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, שנאמר (שמות כ, א): וידבר אלהים את כל הדברים האלה, אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב שומע את דברי המטמאין ואת דברי המטהרין, את דברי האוסרין ואת דברי המתירין, את דברי הפוסלין ואת דברי המכשירין, בלשון הזה אמר להם אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.

דבר אחר, דברי חכמים כדרבנות, אמר רבי תנחומא בר אבא מה הדרבן הזה מכון את הפרה לחרש בתלם שלה, כך דברי חכמים מכונים את האדם הזה לדרכיו של הקדוש ברוך הוא.

אמר רבי תנחומא המשנה קראה אותו מרדע, והמקרא קרא אותו דרבן ומלמד, דכתיב (שופטים ג, לא): במלמד הבקר, וכן (שמואל א יג, כא): ולהציב הדרבן.

אמר רבי נתן למה נקרא מרדע, שמורה דעה בפרה, למה נקרא שמו דרבן, שדר בינה בפרה, ולמה נקרא מלמד, שמלמד את הפרה לחרש בתלם שלה, כך הם דברי חכמים, דרים בינה בבני אדם ומורים דעה בהם ומלמדים אותם דרכיו של הקדוש ברוך הוא. וכמשמרות נטועים, נטועים הם באדם כשהוא משמרם, ולמה נמשלו בנטיעה, כשם ששרשיו של אילן משתרשים לכל מקום, כך דברי חכמים נכנסים ומשתרשים בכל הגוף. בעלי אספות, אימתי הם כמשמרות נטועים באדם, בזמן שבעל תורה נכנס לתלמוד והם נאספים לשמע. נתנו מרעה אחד, רבי יוחנן מברך יום הראשון של חג ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות לולב, ושאר כל הימים על מצות הזקנים. רבי יהושע מברך כל יום על נטילת לולב, ואין רבי יהושע מודה לרבי יוחנן שיום טוב הראשון דבר תורה הוא, שנאמר (ויקרא כג, מ): ולקחתם לכם ביום הראשון וגו', ושאר כל הימים מדבריהם הם, אמר רבי שמעון בן חלפתא בשם רבי אחא סבר רבי יהושע כן, ומה טעם עבד כן, מפני שכתוב: דברי חכמים כדרבנות וגו' נתנו מרעה אחד, דברי תורה ודברי חכמים מרועה אחד נתנו. (קהלת יב, יב): ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר, ויתר מהמה בני הזהר, יותר מדברי תורה הוי זהיר בדברי סופרים, וכן הוא אומר (שיר השירים א, ב): כי טובים דדיך מיין, טובים דברי דודים מיינה של תורה, למה, שאין אדם מורה כראוי מדברי תורה, מפני שהיא סתומה, וכלה סימנין, שנאמר (דברים לא, יט): ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, סימנין בפיהם, אבל מתוך דברי חכמים אדם מורה כראוי מפני שהם פורשים את התורה, ולכך נמשלו דברי חכמים כדרבנות, מפני שהן מדירין בינה בבני אדם.

דבר אחר, ויתר מהמה בני הזהר, אמר רבי אבא סדרונניא אם יאמר לך אדם למה לא נתנו בכתב דברי סופרים כשם שנתנו דברי תורה, אמר לו לפי שאי אפשר לכתב כל דבריהם, הדא הוא דכתיב: ויתר מהמה בני הזהר, מהו מהמה, מה נכנסה בך אם באת לכתב דברי סופרים, למה, שאלו באת לכתב דבריהם אין קץ וסוף לדברים לעשות ספרים, הדא הוא דכתיב: עשות ספרים הרבה אין קץ, אבל מה יש לו לאדם לעשות, שיהא מיגע בשרו הרבה להגות דברי חכמים, הדא הוא דכתיב: ולהג הרבה יגעת בשר.

דבר אחר, ולהג הרבה, אם יגעת הרבה בדבריהם הקדוש ברוך הוא מסיר יצר הרע ממך, הדא הוא דכתיב: בשר, כמה דתימא (יחזקאל לו, כו): ונתתי לכם לב בשר.

דבר אחר, ולהג הרבה יגעת בשר, אם יגעת הרבה בלהג דברי חכמים, הקדוש ברוך הוא מבשרך בשורות טובות, הוי: בשר.

דבר אחר, אם יגעת בדברי חכמים אתה נעשה בשר, הדא הוא דכתיב בשר, וכן הוא אומר (משלי ח, טז): בי שרים ישרו.

דבר אחר, דברי חכמים כדרבנות, אמר רבי ברכיה הכהן כדור של בנות, כהדא ספירה של תינוקות שהן מלקטות וזורקות לכאן ולכאן, כך הם דברי חכמים, זה אומר טעמו וזה אומר טעמו, יכול מפני שזה אומר טעם אחד וזה אומר טעם שני, שמא דבריהם פורחים הם, תלמוד לומר (קהלת יב, יא): וכמשמרות נטועים, לא אמר וכמשמרות קבועים, אלא נטועים, למה, מפני שעשה אותם כמסמרות, והמסמר שיש לו שושנה נוח לשלוף, לכך אמר: וכמשמרות נטועים, שרשין של אילן הנטועים קשים לעקר, ולמה נמשלו דבריהם כמסמר, לפי שהמסמר של ברזל שיש לו שושנה, אף על פי שקשה, נוח הוא לעקר, ושרשים של אילן הנטועים אף על פי שקשים לעקר, אבל אין בהם כח ככחו של ברזל, לכך נאמר: וכמשמרות נטועים, נתן לדברי תורה כח של ברזל וכמטעי שרשיו של אילן.

אמר רבי ברכיה הכהן כרבי אנו קוראין מסמרות, ואין כתיב אלא משמרות, מה משמרות כהנה ולויה עשרים וארבעה, אך ספרים עשרים וארבעה, הקיש דברי סופרים לדברי תורה שהן אמתים כמותם.

דבר אחר, וכמשמרות, משמרות כתיב, מה משמרות עשרים וארבעה, אף המשמרין עשרים וארבעה. בעי כמה מסמרין יהיו בו בסנדל, רבי יוחנן אמר חמשה כנגד חמשה ספרי תורה. רב הונא אמר שבעה, שנאמר (דברים לג, כה): בדזל ונחשת מנעלך וכימיך דבאך.

דרש רב אחא בשם רבי חנינא תשעה. רבי היה נותן אחד עשר על זה ושלשה עשר על זה, מנין משמרות.

דבר אחר, וכמשמרות נטועים, המסמר הזה את קובעו ואף על פי שתחזר ותטלנו מקומו נכר, כך כל מי שפשטו בו חכמים יד, אף על פי שחזרו וקבלוהו, סופו לטל שלו מתחת ידיהם.

דבר אחר, וכמשמרות נטועים, בשעה שדברי תורה יוצאין מפי בעליהם כתקנן הם ערבים לשומעיהם. כמשמרות נטועים, בשעה שהם יוצאים ממסמסים הם מרות לשומעיהן, כמשמרות, כמס מרות. בעלי אספות, אימתי הם נטועים דברי תורר באדם הזה, בזמן שבעליהן נאספים מהן, כל זמן שרבו קים הוא היה מפליג לומר כל זמן שנצרך הרי רבי לפני ואני שואלו, מת רבו, הרי יגע ביום ובלילה לקים תלמודו, יודע הוא שאין לו למי לשאל, הוי אימתי הן נטועין באדם הזה, בזמן שבעליהן נאספים מהן. נתנו מרעה אחד, אף על פי שזה אומר טעמו וזה אומר טעמו, דבריהם של אלה ושל אלה כלם נתנו מן משה הרועה מה שקבל מיחידו של עולם. דברי חכמים כדרבנות, תני מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מפי קטן שבישראל יהא בעיניו כשומע מפי חכם שבישראל, תלמוד לומר (דברים יא, יג): והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום, ולא כשומע מפי חכם אלא כשומע מפי חכמים, שנאמר: דברי חכמים כדרבנות, מה דרבן זה מכון את הפרה לתלמיה להביא חיים לעולם, כך דברי תורה מכונים דעתו של אדם לדעת את המקום, ולא כשומע מפי חכמים אלא כשומע מפי סנהדרין, שנאמר: בעלי אספות, ואין אספות אלא סנהדרין, שנאמר (במדבר יא, טז): אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. ולא כשומע מפי סנהדרין אלא כשומע מפי משה, שנאמר: נתנו מרעה אחד, שנאמר (ישעיה סג, יא): ויזכר ימי עולם משה עמו. ואומר (שמות ג, א): ומשה היה רעה, לא כשומע מפי משה אלא כשומע מפי הקדוש ברוך הוא, שנאמר: נתנו מרעה אחד, (תהלים פ, ב): רעה ישראל האזינה. אחד, שנאמר (דברים ו, ד): ה' אחד, הרי הוא אומר (שיר השירים ז, ה): עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק, עיניך, אלו זקנים המתמנים על הצבור, וכן הוא אומר (ישעיה כט, י): כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה ויעצם את עיניכם. ברכות, מה ברכה זו אין אדם יודע מה שבתוכה, כך אין אדם עומד על דברי חכמים. בחשבון, שנגמרים בעצה ומחשבה, והיכן נגמרים בבתי מדרשות על שער בת רבים, אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק, עשיתם את התורה קוו לאליהו, שאמרתי לו (מלכים א יט, טו): שוב לדרכך מדברה דמשק, ואומר (מלאכי ג, כב כג): זכרו תורת משה עבדי וגו' הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא וגו'. ויתר מהמה בני הזהר, אמר הקדוש ברוך הוא עשרים וארבעה ספרים כתבתי לך הזהר ואל תוסף עליהם, למה, עשות ספרם הרבה אין קץ, כל מי שקורא פסוק שאינו מעשרים וארבעה ספרים כאלו קורא בספרים החיצונים, הוי: הזהר עשות ספרים הרבה, שכל העושה כן אין לו חלק לעולם הבא, הדא הוא דכתיב: אין קץ, כמה דתימא (דניאל יב, יג): ואתה לך לקץ, הרי לך המוסיף ספר מהו ענשו, ומנין שאף ההוגה מתיגע בהן, תלמוד לומר ולהג הרבה יגעת בשר, שאין בשרו ננערת מן עפרה, כההיא דתנינן ואלו שאין להם חלק לעולם הבא והקורא בספרים החיצונים.

דבר אחר, דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים, מה המסמר הזה הנטוע בדלת הוא מקים הדפין, כך כשהצדיקים גוזרים הקדוש ברוך הוא מקים דבריהם, תדע לך מיעקב, בשעה שברך מנשה ואפרים עשה את הקטן קדם לגדול, שנאמר (בראשית מח, כ): וישם את אפרים לפני מנשה, וקים הקדוש ברוך הוא גזרתו, ועליו נאמר: דברי חכמים כדרבנות, אל תקרי כדרבנות אלא כדרבנות, כשיעקב גזר שתהא הרבנות לאפרים קים הקדוש ברוך הוא דברו כמסמר הנטוע, ואמר הקדוש ברוך הוא הואיל וגזר יעקב על אפרים שיהא ראשון אף אני אשימנו ראשון לכל דבר, בשופטים ובדגלים ובמלכים ובקרבנות. בשופטים, יהושע, שהיה שופט, (במדבר יג, ח): למטה אפרים הושע בן נון, ואחר כך גדעון בן יואש, שהוא משבט מנשה. בדגלים, שנאמר (שם ב, יח): דגל מחנה אפרים, ואחר כך (שם שם, כ): ועליו מטה מנשה. במלכים, ירבעם בן נבט היה משל אפרים, ואחר כך יהוא כן נמשי משל מנשה, אף קרבנות הנשיאים כשבאו להקריב, אפרים מקריב ראשון, ביום השביעי, ומנשה אחרון, ביום השמיני. וכן הוא אומר: ביום השביעי נשיא לבני אפרים, ואחר כך (שם ז, נד): ביום השמיני נשיא לבני מנשה, ועליו הכתוב אומר (איוב כב, כח): ותגזר אמר ויקם לך:

ה קרבנו קערת כסף אחת וגו' (ז, מט), זה הקרבן הקריב לשם יעקב שהקדימו למנשה, ולשם יוסף שבעבור אהבתו ברכן יעקב כל אותן הברכות, כמה דתימא (בראשית מח, טו): ויברך את יוסף ויאמר האלהים וגו', ואומר (שם שם, כ): בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה וגו'. קערת, זה יעקב, אל תקרי קערת אלא עקרת, שעקר הימין ממנשה בעד אפרים. כסף, על שם (משלי י, כ): כסף נבחר לשון צדיק, מה שאמר ליוסף (בראשית שם, יט): וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגו'. שלשים ומאה משקלה, כנגד מאה ושלשים תבות שיש מן (שם שם, יד): וישת על ראש אפרים, עד (שם שם, כ): וישם את אפרים לפני מנשה. מזרק אחד כסף, זה היה יוסף שנזרק מאביו ונמכר למצרים. אחד, שהיה מלך במצרים, כמה דתימא (שם כו, י): כמעט שכב אחד העם וגו', וכן הוא אומר (שם מב, ו): ויוסף הוא השליט על הארץ וגו'. כסף, על שם: כסף נבחר לשון צדיק, שעל ידי חכמתו זכה למלכות, כמה דתימא (שם מא, לט מ): אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת וגו' אתה תהיה על ביתי וגו'. שבעים שקל בשקל הקדש, שבא גבריאל והוסיף לו אות אחת על שמו משמו של הקדוש ברוך הוא, ולמדו שבעים לשון, שנאמר (תהלים פא, ו): עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע, שאלולי כן לא היו המצרים מקבלים את יוסף לשלט עליהם. שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה, יעקב ויוסף שניהם היו צדיקים גמורים ושניהם היו דומים זה לזה, אתיא כההיא דאמר רבי שמואל בר נחמני (בראשית לז, ב): אלה תלדות יעקב יוסף, לא היה צריך קריה למימר אלא אלה תולדות יעקב ראובן, למה נאמר: אלה תלדות יעקב יוסף, ללמדך שהיה יוסף דומה לאביו בכל דבר, מה יעקב נולד מהול אף יוסף נולד מהול, מה זה היתה אמו עקרה אף זה היתה אמו עקרה, מה זה נתקשית אמו מצער עבורה אף זה נתקשית אמו בשעת הלדה, מה זה ילדה אמו שנים אף זה ילדה אמו שנים, מה זה אחיו מבקש להרגו אף זה אחיו מבקשים להרגו. זה אחיו שונא אותו וזה גם כן, זה רועה וזה רועה, זה נשטם וזה נשטם, זה נגנב שתי פעמים (שם לא, לט): גנבתי יום וגנבתי לילה, וזה נגנב שתי פעמים (שם מ, טו): כי גנב גנבתי וגו', זה נתברך בעשר ברכות וזה נתברך בעשר ברכות, זה יצא חוצה לארץ וזה יצא חוצה לארץ, זה נשא אשה בחוצה לארץ וזה נשא אשה בחוצה לארץ, זה הוליד בנים בחוצה לארץ וזה הוליד בנים בחוצה לארץ, זה לוו אותו מלאכים וזה לוו אותו מלאכים, זה נתגדל על ידי חלום וזה נתגדל על ידי חלום, זה נתברך בית חמיו בשבילו וזה נתברך בית חמיו בשבילו, זה ירד למצרים וזה ירד למצרים, זה כלה את הרעב וזה כלה את הרעב, זה השביע בנו וזה השביע אחיו, זה מת במצרים וזה מת במצרים, זה נחנט וזה נחנט, זה עלו עצמותיו וזה עלו עצמותיו, הא לפי שהיה יוסף דומה לאביו לכך נאמר: אלה תלדות יעקב יוסף, ולכך נאמר: שניהם מלאים וגו' על יעקב ויוסף. כף אחת (ז, נ), כנגד כף ימינו ששם על ראש אפרים. ולמה קרי לה אחת, שהיא חשובה מן יד השמאל. (שם): עשרה זהב, כנגד עשר תבות שיש מן (בראשית מח, יד): וישלח ישראל את ימינו עד (שם): והוא הצעיר. (במדבר ז, נ): מלאה קטרת, שראה יעקב דבר זה ברוח הקדש, שראוי היה אפרים שיניח ימינו על ראשו, וכן הוא אומר (בראשית שם, שם): שכל את ידיו כי מנשה הבכור, השכילו ידיו לרוח הקדש, כמה דתימא (תהלים פט, א): משכיל לאיתן האזרחי. פר אחד בן בקר (ז, נא), כנגד אברהם כו', שנאמר (בראשית יח, ז): ואל הבקר רץ אברהם. (במדבר ז, נא): איל אחד, כנגד יצחק, שכתוב בו (בראשית כב, יג): ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו. (במדבר שם, שם): כבש אחד, כנגד יעקב, דכתיב ביה (בראשית ל, מ): והכשבים הפריד יעקב. ולמה הקריב אלו שלשה מיני עולות, כנגד האבות, כנגד הברכה שברכם יעקב, הדא הוא דכתיב (שם מח, טז): ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם ויצחק. (במדבר שם, נב): שעיר עזים אחד לחטאת, כנגד יוסף, שכתוב (בראשית לז, לא): וישחטו שעיר עזים וגו', ולמה הקריב זה כנגד יוסף, לפי כשם שברכם יעקב על שם שלשת האבות כך ברכם על שם יוסף ותלאם עליו, שנאמר (שם מח, כ): בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה. (במדבר שם, נג): ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד שתי ברכות שברכם, בתחלה (בראשית שם, טז): יברך את הנערים, ולבסוף: בך יברך ישראל וגו'. (במדבר שם, שם): אילם חמשה וגו', הרי שלשה מינין כנגד שלשה דורות שראה יוסף לאפרים, שהיו נקראים על שם יוסף, והיו בתי אבות, שנאמר (בראשית נ, כג): וירא יוסף לאפרים בני שלשים, וכן הוא אומר (במדבר כו, לה לו): אלה בני אפרים למשפחתם לשותלח וגו' ואלה בני שותלח לערן וגו', אפרים ושותלח וערן, הרי שלשה בנים של שלשה דורות. למה היו של חמשה חמשה, כנגד חמש תבות של (בראשית מח, ב): וישם את אפרים לפני מנשה, שמשם זכה אפרים להקריב ראשון. (במדבר ז, שם): זה קרבן וגו', לפי שהקריב על סדר הזה התחיל הקדוש ברוך הוא מקלס את קרבנו, זה קרבן אלישמע וגו':

ו ביום השמיני נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור, הדא הוא דכתיב (קהלת ח, ב): אני פי מלך שמר וגו', אם יאמר לך המלך שיהא מוראו עליך ותשמר גזרתו, שמר גזרת פיו, וכן הוא אומר (דברים יז, טו): שום תשים עליך מלך, שיהא מוראו עליך, ואומר (יהושע א, יח): כל איש אשר ימרה את פיך וגו', ואין אני האמור כאן אלא אימת מלכות, כשם שאמר פרעה ליוסף, הדא הוא דכתיב (בראשית מא, מד): ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו וגו', מהו אני פרעה, כך אמר פרעה ליוסף אף על פי שאמרתי לך (שם שם, מ): אתה תהיה על ביתי וגו', שעשיתיך מלך על כלם, הזהר שתנהג בי כבוד והמליכני עליך, לכך אמר אני פרעה, כלומר שתהא אימת מלכותי עליך, ודכותיה (שמות ו, ב): וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', למה צריך כאן לומר אני ה', אלא אמר הקדוש ברוך הוא למשה, אף על פי שעשיתיך אלוהו של פרעה, כמה דתימא (שם ז, א): ראה נתתיך אלהים לפרעה, הזהר להיות אלהותי עליך, שלא עשיתיך אלוה כי אם לפרעה לבדו, הוי: אני פי מלך שמר, האני שיאמר לך פי המלך, שתהא אימתו עליך, שמר שלא תמרד על צוויו, יכול אפלו יאמר לך לעבר על דברי המקום, תלמוד לומר (קהלת ח, ב): ועל דברת שבועת אלהים, בא הכתוב להודיעך שדברת שבועת אלהים יהיה עליון על צווי בשר ודם, שתבטל רצון בשר ודם מפני רצון אלהים ותקים כל הדברות שבתורה, שנכנסת בשבועה עליהם לקימן, כמא דתימא (דברים כט, יא): לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו וגו', ואומר (שם כז, כו): אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אתם ואמר כל העם אמן. ודכותיה (ויקרא יט, ג): איש אמו ואביו תיראו וגו', יכול אפלו אמר לו אביו שחט לי ובשל לי בשבת ישמע לו, תלמוד לומר (שם): ואת שבתתי תשמרו, כלכם חיבים בכבודי, אף כאן הוא אומר: על דברת שבועת אלהים, שלמעלה מן מאמר המלך שמר דברת שבועת אלהים. (קהלת ח, ג): אל תבהל מפניו תלך וגו', אם יכעס עליך בשר ודם כדי להעבירך על חקי התורה, אל תתבהל מכעסו כדי שתלך בעצתו, כמה דתימא (תהלים א, א): אשר לא הלך בעצת רשעים, ואין פניו אלא כעסו, כמה דתימא (דניאל ג, יט): וצלם אנפוהי אשתני, הוי: מפניו תלך. (קהלת שם, שם): אל תעמד בדבר רע, שא תעמד בדרכו ללכת בה, כמה דתימא (תהלים שם, שם): ובדרך חטאים לא עמד, מהו בדבר, שא תתירא מאותו דבר רע, שיאמר לך שישרפך ויהרגך ויעשה לך יסורים קשים אם לא תתקים גזרתו, ויפחידך שאין אלוה בעולם שיוכל להצילך מידו, הדא הוא דכתיב אחריו (קהלת שם, שם): כי כל אשר יחפץ יעשה. כמו שאמר נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה (דניאל ג, טו): בה שעתא תתרמון לגוא אתון נורא יקדתא ומן הוא אלה די ישיזבנכון מן ידי. (קהלת שם, ד): באשר דבר מלך שלטון וגו', אם מסרת עצמך על המצוות לקים גזרת הקדוש ברוך הוא ולבטל גזרות בשר ודם, מה שכרך, בעת שיגזר הקדוש ברוך הוא להביא פרעניות לעולם, שהוא מלכו של עולם ושליט בכל לעשות ככל חפצו ואין מי שימחה בידו (איוב כג, יג): והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש, אתה תעמד ותבקש רחמים על הגזרה לבטלה והקדוש ברוך הוא נושא לך פנים והוא מבטלה בזכותך, לפי שבטלת גזרת בשר ודם לקים גזרתו, לכך נאמר: באשר דבר מלך שלטון, זה הקדוש ברוך הוא, בעת שידבר דבר להביא לעולם להודיע שלטנותו בעולם, כמה דתימא (קהלת ג, יד): והאלהים עשה שיראו מלפניו, תדע מי ימחה על גזרתו ויאמר לו למה תעשה כך, שומר מצוה. לכך נאמר (שם ח, ד): ומי יאמר לו מה תעשה, מי הוא שיאמר לו למה תעשה לבריותיך, נחת עמהם במדת רחמים, זהו שומר מצותיו, הדא הוא דכתיב (שם שם, ה): שומר מצוה וגו'. ומהו (שם): לא ידע דבר רע, מדה כנגד מדה, הוא לא עמד בדבר רע, לכך לא ידע דבר רע. (שם): ועת ומשפט ידע לב חכם, שישנו חכם לב רואה את הנולד ומחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה, והוא משים אל לבו אם היום אעבר על המצוות ויש לי עת לעשות חפצי, ואין מי שימחה בידי, למחר יבוא עת שיעשה הקדוש ברוך הוא בו משפט על שעבר על תורתו, וכן הוא אומר (שם ב, יד): החכם עיניו בראשו והכסיל וגו', ואומר (שם י, ב): לב חכם לימינו וגו', ועת ומשפט ידע לב חכם, מי שלבו חכם יודע הוא שאם יעבר על המצוות יבוא העת שיעשה הקדוש ברוך הוא משפט בו, והוא פורש מן העברה, הדא הוא דכתיב אחריו (שם ח, ו): כי לכל חפץ יש עת ומשפט וגו', בכל דבר שיעשה האדם חפצו ויבטל חפץ המקום, ידוע יהיה לו שעתיד לתן הדין, ואף על פי שאין נפרעין ממנו מיד, אל יחשב שהקדוש ברוך הוא יותר לו על עונו, אלא מאריך רוחיה וגבי דיליה, ואימתי פורע ממנו לכשימלא ההין, וכן הוא אומר (איוב כ, כב): במלאות שפקו יצר לו וגו', לכך נאמר (קהלת ח, ו): כי רעת האדם רבה עליו, כשם שעשה לדור המבול שנתן להם ארכה ולבסוף פרע מהן, כמה דתימא (בראשית ו, ה): וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו', מה כתיב אחריו (שם שם, ז): ויאמר ה' אמחה את האדם וגו'. (קהלת ח, ז): כי איננו ידע מה שיהיה וגו', בא הכתוב ללמדך כל מי שאינו חוזר בו מעברה שיש בידו ואינו מתירא מיום הדין, כשיבוא לא ישאו לו פנים, ואם יבוא לומר שיארכו לו ויחזר בו, אין שומעין לו, הוי (שם): כי כאשר יהיה פרענות מי יגיד לו כדי שיעשה תשובה ויתקבל, לומר לך קדם גזר דין שומעין לו, לאחר גזר דין אין שומעין לו, לכך נאמר: כי כאשר יהיה מי יגיד לו. אין אדם שליט ברוח וגו' (קהלת ח, ח), לפי שמצינו ארבע מיתות גזר הקדוש ברוך הוא על עוברי עברות, לכך כתיב כאן ארבעה דברים כנגדם שאין ביד החיים להנצל מהם אחר גזר דינו, ואלו הן: אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח, זו מיתת חנק וכל הדומות לה, שאין האדם מת ממנה אלא על ידי הרוח, שאין לו מאיזה מקום ינשם, הוי: אין אדם שליט ברוח להוציאו בעת שיבוא היום שיכלא הרוח בגופו. ואין שלטון ביום המות, זו מיתת סקילה וכל הדומות לה, כמה דתימא (דברים יג, יא): וסקלתו כאבנים ומת. ואין משלחת במלחמה, זו מיתת הסיף וכל הדומות לה, כמה דתימא (שמות יז, ט): וצא הלחם בעמלק, וכתיב (שם שם, יג): ויחלש יהושע וגו'. ולא ימלט רשע את בעליו, זו מיתת שרפה וכל הדומות לה, כמה דתימא (מלאכי ג, יט): והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אתם היום הבא, הרי ארבע מיתות זכורות בפסוק זה, שאף על פי שבטלו סנהדרין ובטלו ארבע מיתות בית דין, דין ארבע מיתות לא בטלו, שהקדוש ברוך הוא דן החיים למות בהן בשפטים רעים כנגדן, מי שהוא חיב חנק, או טובע בנהר, או מת בסרונכי, או נמסר ביד עובדי כוככים שחונקים אותו. מי שחיב סקילה, או נופל מן הגג, או חיה דורסתו, או עובדי כוכבים סוקלין אותו, מי שנתחיב הריגה, לסטין באין עליו והורגין אותו, מי שנתחיב שרפה, או נופל באור, או נחש נושכו. הא למדת שאין אדם יכול להנצל מדינו של הקדוש ברוך הוא שלא ימדד לו כמדתו, לכך נאמר: אין אדם שליט ברוח וגו'.

ז דבר אחר (קהלת ח, כ): אני פי מלך שמר, מדבר ביוסף הצדיק שהוא שמר אני שאמר לו פרעה, כמה דתימא (בראשית מא, מד): ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה וגו', שמעולם לא מרד על צוויו. (קהלת שם, שם): ועל דברת שבועת אלהים, שאף על פי שנכנס לאותה גדלה לא פרק על שמים מעליו והיה ירא להקדוש ברוך הוא, כמה דתימא (בראשית מב, יח): את האלהים וגו', ולכך נאמר אלהים, והיה זהיר על השבועה שלא נשבע חי ה' אם תצאו מזה, אלא (שם שם, טו): חי פרעה אם תצאו מזה, הוי: שבועת. מהו דברת, שגדר עצמו מן הערוה, כמה דתימא (דברים כג, טו): ולא יראה בך ערות דבר, ואומר (שם כב, כד): על דבר אשר לא צעקה הנערה בעיר וגו'. וכן הוא אומר (בראשית לט, ז): ותשא אשת אדניו את עיגיה אל יוסף ותאמר שכבה עמי, מה כתיב שם (שם שם, ח): וימאן ויאמר אל אשת אדניו הן אדני וגו', לכך נאמר: ועל דברת, כמה דתימא (שם שם, י): ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה וגו'. אל תבהל מפגיו, בעת שנכנס לבית לעשות מלאכתו והיה הבית פנוי שלא היה שם אדם שיראהו, וכמה דכתיב (שם שם, יא): ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש וגו', ובאתה ותפשה בבגדו כדי שישכב עמה, אף על פי כן לא נתבהל מן מעשיה והלך לו לחוץ, כמה דתימא (שם שם, יב): ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה, לכך נאמר: אל תבהל מפניו, לא נתבהל מפנאי הבית, אלא שנס והלך לו, אף על פי שאמרה לו שאם לא ישכב עמה היא אומרת לבעלה שהוא חפץ לאנסה, ובעלה הורגו ואין מי שימחה בידו, לפי שהיה עבדו, אף על פי כן לא עמד לעשות תאותה בשביל אותו דבר רע שהיתה מגזמת לעשות לו, לכך נאמר (קהלת ח, ג): אל תעמד בדבר רע כי כל אשר יחפץ אלהים יעשה. ומנין אתה למד שהיתה מגזמת לו כך, מן סוף הדברים, כיון שראתה שלא הועילה במעשיה, ראה מה עשתה (בראשית שם יד יח): ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם לאמר וגו' ויהי כשמעו וגו' ותנח בגדו וגו' ותדבר אליו וגו' ויהי כהרימי קולי וגו'. (קהלת שם, ד): באשר דבר מלך שלטון וגו', מה שכר נתן לו הקדוש ברוך הוא על כך, השליטו על ארץ מצרים, הדא הוא דכתיב: באשר דבר מלך וגו', כמה דתימא (בראשית מא, יז): וידבר פרעה אל יוסף בחלמי הנני וגו'. שלטון, כמה דתימא (שם מב, ו): ויוסף הוא השליט על הארץ. ומי יאמר לו מה תעשה, כמה דתימא (שם מא, נה): לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו, כל כך למה, על ששמר את המצוות, הדא הוא דכתיב (קהלת ח, ה): שומר מצוה לא ידע דבר רע, מהו לא ידע דבר רע, שאותו דבר רע שאמר שר המשקים, כמה דתימא (בראשית שם, יב): ושם אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים וגו', דבר כאן בנגעת יוסף שלשה דברים: נער, שהוא שוטה, כמה דתימא (משלי כב, טו): אולת קשורה בלב נער, עברי, שונא, עבד, שאינו ראוי למלכות, אף על פי כן לא ידע יוסף אותו דבר רע, כלומר שלא נגע בו הדבר, שמלך. (קהלת שם, שם): ועת ומשפט ידע לב חכם, זה היה יוסף שנקרא חכם, כמה דתימא (בראשית מא, לט): אין נבון וחכם כמוך. והיה יודע שעתיד לתן הדין אלו נגע באשת פוטיפר, לפיכך פרש ממנה, הדא הוא דכתיב (שם לט, י): ולא שמע אליה לשכב אצלה בעולם הזה, להיות עמה לעולם הבא.

דבר אחר, ועת ומשפט ידע לב חכם, זה הקדוש ברוך הוא שכתוב בו (איוב ט, ד): חכם לבב ואמיץ כח, הביא עת על יוסף לשלם לו שכרו במשפט, מדה כנגד מדה, הא כיצד, הוא שלט ביצרו ולא נגע בה, לפיכך נעשה שליט, כמה דתימא: ויוסף הוא השליט על הארץ. הוא לא שמע לה, כמה דתימא: ולא שמע אליה, לכך המליכו הקדוש ברוך הוא על מצרים כלה, והיו כלם נשמעים לדבריו, כמה דתימא (בראשית מא, נה): אשר יאמר לכם תעשו. פיו שלא נשק בעברה לפיכך (בראשית שם, מ): על פיך ישק כל עמי. הוא אמר לה (שם לט, ט): איננו גדול בבית הזה ממני וגו', כדי להדיחה מעליו, לפיכך (שם מא, מ): אתה תהיה על ביתי. הוא לא תפש לה והיא תפשתו בידיה, כמה דתימא (שם לט, יב): ותתפשהו בבגדו וגו', לפיכך (שם מא, מב): ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אתה על יד יוסף. הוא עזב בגדו בידה, לפיכך (שם): וילבש אתו בגדי שש. הוא לא הרכין צוארו לעברה, לפיכך (שם): וישם רבד הזהב על צוארו. הוא לא רכב עליה, לפיכך (שם שם, מג): וירכב אתו במרכבת המשנה אשר לו. היא קראה לאנשי ביתה על כך, כמה דתימא: ותקרא לאנשי ביתה וגו', לפיכך (שם): ויקראו לפניו אברך. הוא נתון אל בית הסהר על כך, כמה דתימא (שם לט, כ): ויתנהו אל בית הסהר, לפיכך (שם מא, מג): ונתון אתו על כל ארץ מצרים. הוא לא נתן עיניו בה ולא במצריות בעת שמלך, כמה דתימא (שם מט, כב): בן פרת יוסף בן פרת עלי עין, שעלם עינו מאשת פוטיפר ומן המצריות, (שם): בנות צעדה עלי שור, ולפיכך עלי שור, אמר רבי ראובן מהו עלי שור, אמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם שכר אותה העין, כיצד שנו רבותינו שהיו אוכלים במקדש קדשים קלים תוך החומה לפנים מחומת ירושלים, אבל בשילו שהיה חלק יוסף אוכלין אותו בכל הרואה, הוי: עלי שור, כמה דתימא (איוב ז, ח): לא תשורני עין ראי, אמר רבי עזריה אמר לו הקדוש ברוך הוא ליוסף, אתה שמרת מצות לא תנאף, שהיא שביעית בדברות, ולא נאפת באשת פוטיפר, וגם שמרת מצות לא תגנב, שהיא שמינית בדברות, שלא גנבת ממונו של פוטיפר, ולא גנבת מקור אשתו, כמה דתימא (שם כד, טו): ועין נאף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וגו', יבוא העת שאני פורעם לך, למחר כשיבואו הנשיאים להביא בחנכת המזבח, יהיו נשיאי שני בניך אחד מקריב ביום שביעי, והשני ביום שמיני, ואין שבט אחר מפסיק בין שני בניך כשם שאתה לא הפסקת בין לא תנאף ללא תגנב, שכן כתיב ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו' ביום השמיני נשיא לבני מנשה וגו', לכך כתיב: ועת ומשפט ידע לב חכם. קרבנו קערת כסף אחת וגו' (ז, נה), אל תקרי קערת אלא עקרת, כנגד יעקב שעקר את הבכורה מראובן ונתן אותה ליוסף, (בראשית מח, כב): ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך וגו'. כסף, כמא דתימא (משלי י, כ): כסף נבחר לשון צדיק. כמה שאמר (בראשית שם, ה): אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. שלשים ומאה משקלה, כשירד יעקב למצרים בשביל יוסף בן מאה ושלשים שנה היה, שנאמר (שם מז, ט): ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה. מזרק אחד כסף, כנגד יוסף שנזרק מאביו ונמכר למצרים. כסף, על שם: כסף נבחר לשון צדיק, מה שאמר לאביו (שם מח, יח): לא כן אבי כי זה הבכר שים ימינך על ראשו. שבעים שקל בשקל הקדש, שעל ידו ירדו שבעים נפש למצרים. שניהם מלאים וגו', יעקב ויוסף שניהם היו צדיקים גמורים ושניהם העמידו שבטים. (במדבר ז, נו): כף אחת עשרה זהב וגו', כנגד חבלי מנשה עשרה, שנאמר (יהושע יז, ה): ויפלו חבלי מנשה עשרה, (במדבר שם, נז נח): פר אחד בן בקר וגו' איל אחד וגו' שעיר עזים אחד וגו', הרי שלשה כנגד שלשה דורות שראה יוסף מן מנשה שנטלו חלק בארץ, שנאמר (בראשית נ, כג): גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף, וכן הוא אומר (במדבר כו, כט ל): בני מנשה למכיר משפחת המכיר ומכיר הוליד את גלעד וגו' אלה בני גלעד איעזר וגו', מכיר וגלעד ואיעזר, הרי שלשה דורות שהיו בתי אבות שנקראו על שם יוסף, כי מנשה על שם יעקב נקרא, כמה דתימא (בראשית מח, ה): ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם, והרביעי זה היה יאיר בן מנשה שנטל חלק בארץ, כמה דתימא (במדבר לב, מא): ויאיר בן מנשה הלך וילכד את חותיהם ויקרא אתהן חות יאיר, שלשה מיני עולה שהקריב היו כנגד בני מכיר בן מנשה. ושעיר החטאת היה כנגד יאיר שלא הוריש חלקו לבניו, כי לא היו לו בנים, ולכך קראן על שמו, שלא היה לו זכר, וירשו חלקו בני מכיר אחיו. (במדבר ז, נט): ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד שבט מנשה שנחלק לשנים, ולקח שני חלקים בארץ, חציו בעבר הירדן וחציו בארץ כנען. (שם): אילם חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה, הרי שלשה מינים כנגד שלשה דברים שעשה יוסף בשביל מנשה, שהיה מבקש לגדלו על אפרים אחיו. האחת (בראשית מח, יג): ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל. והשנית (שם שם, יז): ויתמך יד אביו להסיר אתה מעל ראש אפרים על ראש מנשה. והשלישית (שם שם, יח): ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכר וגו', למה היו של חמשה חמשה, כנגד חמש נשים משבט מנשה שנטלו חלק בארץ, אלו בנות צלפחד חמש, כמה דתימא (במדבר כז, ז): כן בנות צלפחד דברת נתן תתן להם אחזת נחלה וגו', והן היו חמש, שנאמר (שם שם, א): ואלה שמות בנתיו מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה, וכן יעקב הזכירן בברכת יוסף, שנאמר (בראשית מט, כב): בנות צעדה עלי שור, אלו בנות צלפחד שנטלו חלק בארץ.

דבר אחר למה חמשה חמשה, כנגד הברכה שברכן יעקב (שם מח, טז): וידגו לרב בקרב הארץ, ודגים נבראו ביום החמישי. (במדבר ז, שם): זה קרבן גמליאל וגו', כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב קרבנו על הסדר הזה, התחיל מקלס את קרבנו, זה קרבן גמליאל:

ח ביום התשיעי נשיא לבני בנימן אבידן בן גדעני (ז, ס), למה הקריב בנימין אחר בני יוסף, לפי שכשם שהיתה השכינה בחלקו של יוסף בשילה, כך שרתה בחלק של בנימין במקדש בירושלים.

דבר אחר, על שם שאמר הכתוב (תהלים פ, ג): לפני אפרים ובנימן ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישעתה לנו. (במדבר ז, סא): קרבנו קערת כסף אחת, אל תקרי קערת אלא עקרת, כנגד רחל שהיתה עקרת הבית, היא היתה עקר ביתו של יעקב, שנאמר (בראשית מו, יט): בני רחל אשת יעקב יוסף ובנימן, ואומר (שם מח, ז): מתה עלי רחל. כסף אחת, שמתפלתה נולד בנימין, שנאמר (שם ל, כד): ותקרא את שמו יוסף לאמר יסף ה' לי בן אחר, ועליה נאמר (משלי י, כ): כסף נבחר לשון צדיק, לשון צדקת. (במדבר שם, שם): שלשים ומאה משקלה, שנולד בנימין כשהיה יעקב בן מאה שנה, ולכך נקרא שמו בנימין בן ימ"ן, שנולד כשהיה אביו בן מאה שנה, והוא היה בן שלשים שנה כשירד למצרים, הרי מאה ושלשים. (שם): מזרק אחד כסף, הוא מזרק הוא גביע, כנגד יוסף שבחן צדקות אחיו בגביע על אודות בנימין, וכיון שראה יוסף שמסר יהודה נפשו על בנימין, הכיר צדקות אחיו והתודע להם. ולפי שהיה יוסף שותה יין בגביע שחשבונו שבעים, לכך היה משקל המזרק (שם): שבעים שקל הקדש. (שם): שניהם מלאים, שניהם היו שוים, יוסף ובנימין, שהמשכן הוקם בחלק יוסף בשילה ובית המקדש בחלק בנימין בירושלים, הוי (שם): סלת מנחה בלולה בשמן למנחה. (שם שם, סב): כף אחת עשרה זהב, כנגד עשרה בנים שהיו לו לבנימין כשירד למצרים, שנאמר (בראשית מו, כא): ובני בנימן בלע ובכר וגו', והיו כלם צדיקים, הוי (במדבר שם): מלאה קטרת. (שם שם, סג): פר אחד בן בקר וגו', הרי שלשה מיני עולה כנגד שלש פעמים שנבנה בית המקדש בחלקו, אחת בימי שלמה, ואחת בימי עולי הגולה, והשלישית לימות המשיח. (שם שם, סד): שעיר עזים אחד לחטאת, כנגד הבנין שבנאו הורדוס, שנבנה על ידי מלך חוטא, והיה לו בנינו לכפרה על שהרג חכמי ישראל. (שם שם, סה): ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד שני מלכים שיצאו מבנימין, שאול ואיש בשת.

דבר אחר, כנגד שני גואלים שיצאו ממנו, מרדכי ואסתר. (שם): אילם חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה, הרי שלשה מינין של חמשה חמשה חמשה, כנגד שלש מעלות של חמשה חמשה שנטל בנימין, ואלו הן (בראשית מג, לד): ותרב משאת בנימן ממשאת כלם חמש ידות. (שם מה, כב): ולבנימן נתן שלש מאות כסף וחמש חלפת שמלת, והשלישית, זה היה מרדכי שהיה מבנימין, שזכה ללבש חמשה לבושי מלכות, שנאמר (אסתר ח, טו): ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן. (במדבר שם): זה קרבן אבידן וגו', כיון שהקריב על סדר הזה, התחיל הקדוש ברוך הוא מקלס את קרבנו, זה קרבן אבידן וגו':

ט ביום העשירי נשיא לבני דן אחיעזר בן עמישדי (ז, סו), הרי נותרו שלשה שבטים, דן ואשר ונפתלי, מה ראה דן להקריב תחלה להם, לפי שאביו הקישו ליהודה, כמה דתימא (בראשית מט, טז): דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל, כמיחד שבשבטים, זה יהודה, לפיכך היה ראש לאלו שנשארו, כשם שיהודה היה ראש לכלם. (במדבר ז, סז): קרבנו קערת וגו', הרי זה הקריב קרבנו כנגד שמשון, לפי שברכת יעקב לדן לא היתה אלא על שם שמשון, וגם גבורת שמשון לא היתה תלויה אלא בנזירותו, לכך הקריב נשיא דן על הסדר הזה, הדא הוא דכתיב: קרבנו קערת כסף, זה היה נזיר טהרה, ולכך קרא לו קערה, שהוא היה מביא לחם. שלשים ומאה משקלה, מן (במדבר ו, יג): וזאת תורת הנזיר, עד (שם שם, כ): ואחר ישתה הנזיר יין, מאה ושלשים תיבות. מזרק אחד כסף שבעים וגו', שאותה שעה התר לשתות יין הנשתה במזרק שחשבונו שבעים, הוי: יין.

דבר אחר, למה שבעים, כנגד נזיר שנטמא שנזרקה נזירותו, כמה דתימא (שם שם, יב): והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. ויש בו שבעים תיבות, מן (שם שם, ח): כל ימי נזרו קדוש הוא לה', עד כי טמא נזרו.

דבר אחר, למה שבעים, כנגד שבעים אותיות האמורות בברכת דן, מן דן ידין עמו וגו', עד (בראשית מט, יז): ויפל רכבו אחור, על שפיטת שמשון, לפי שפסוק האחרון (שם שם, יח): לישועתך וגו', לא אמרו יעקב אלא על שמשון, ולכך קרא מזרק, שנזרק שמשון מן אחיו, שלא רצה לשא אשה מבנות אחיו כי אם מבנות פלשתים.

דבר אחר, מזרק אחד, על שם שקראו נחש ושפיפון, שהם נזרקים על הארץ, שהיו להם רגלים והולכים על גחון, וכן שמשון היה חגר בשתי רגליו. מזרק, על שם: ויפל רכבו אחור. שניהם מלאים וגו', שנזיר טמאה ונזיר טהרה שניהם צריכין סלת חלות מצות בלולות בשמן, לפי שנזיר טמאה אינו יוצא בקרבן המביא על טמאתו, ואינו יכול לשתות יין עד שיביא עוד קרבן על נזירות טהרה.

דבר אחר, שניהם מלאים סלת וגו', לפי ששמשון בין קדם שנתגלח שער נזרו ובין לאחר שנתגלח שער נזרו, היה כנזיר טמאה, שעל שטמא עצמו בגויה היא גרמה לו לאותו גלוח, ולאחר גלוח הרג שמשון בפלשתים, דכתיב (שופטים טז, ל): ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו. כף אחת עשרה זהב (ז, סח), כנגד עשרה דברים האמורים ביין שנזיר אסור בהן, ואלו הן (במדבר ו, ג): מיין ושכר יזיר, הרי שנים, (שם): חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה, הרי ארבעה, (שם): וכל משרת ענבים לא ישתה, הרי חמשה, (שם): וענבים לחים ויבשים לא יאכל, הרי שבעה, (שם שם, ד): כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין, הרי שמונה, (שם): מחרצנים ועד זג לא יאכל, הרי עשרה. למה היתה של זהב לפי שהיין אדם הוא, כמה דתימא (משלי כג, לא): אל תרא יין כי יתאדם, והזהב אדם. למה היתה מלאה קטרת, שכל המזיר עצמו מן היין צריך לעשות לשם שמים, שנאמר (במדבר ו, ב): לנדר נדר נזיר להזיר לה'. (שם ז, סט): פר אחד בן בקר וגו', הרי כאן שלשה מיני עולה, כנגד שלשה מינין שהנזיר מזהר עליהם: שתית יין, ואכילת ענבים, וטמאת מת. (שם שם, ע): שעיר עזים אחד לחטאת, כנגד אזהרת שער, כמה דתימא (שם ו, ה): קדש יהיה גדל פרע שער ראשו, דבר אחר, שלשה מיני עולה, כנגד שלש אזהרות שהזהיר המלאך לאם שמשון, הדא הוא דכתיב (שופטים יג, יד): מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל תשת וכל טמאה אל תאכל. והשעיר, כנגד האזהרה של שער, הדא הוא דכתיב (שם שם, ה): ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלהים יהיה הנער. ולזבח השלמים בקר שנים (ז, עא), כנגד שני דברים שמשלו אביו, נחש ושפיפון, שנאמר (בראשית מט, יז): יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח וגו'.

דבר אחר, כנגד שנמשל בשני דברים מפי שני בני אדם, יעקב משל אותו לנחש ושפיפון, ומשה לגור אריה, שנאמר (דברים לג, כב): דן גור אריה.

דבר אחר, כנגד שתי פעמים שכתוב עליו שהוא שפט את ישראל עשרים שנה, ואלו הן (שופטים טו, כ): וישפט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה, (שם טז, לא): והוא שפט את ישראל עשרים שנה, ללמדך שעשרים שנה שפט את ישראל בחייו ועשרים שנה אחר מיתתו היה מוראו של שמשון על פלשתים וישבו בהשקט.

דבר אחר, כנגד שני עמודי התוך אשר הפיל. (במדבר ז, עא): אילם חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה, למה שלשה מינים, כנגד שלשה מינים של קרבנות שהיה מביא נזיר טמאה, שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה, וכבש בן שנתו לאשם. למה היו של חמשה חמשה, כנגד חמשה מינים שהיה מביא נזיר טהרה, כבש לעולה, וכבשה לחטאת, ואיל לשלמים, וסלת חלות ורקיקי מצות ומנחתם ונסכיהם.

דבר אחר, למה שלשה מינים, כנגד שלש פעמים שהכה שמשון בפלשתים בחייו, ואלו הן (שופטים יד, יט): ויך מהם שלשים איש, (שם טו, ח): ויך אותם שוק על ירך וגו', (שם שם, טו): ויך בה אלף איש, היו השלשה מינים של חמשה חמשה הרי חמשה עשר, כנגד הנס שנעשה לו בלחי, ונקרא המעין על שם הנס, שנאמר (שם שם, יט): על כן קרא שמה עין הקורא אשר בלחי, והן חמש עשרה אותיות. (במדבר שם, שם): זה קרבן אחיעזר וגו', כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על סדר הזה, התחיל מקלס את קרבנו, זה קרבן וגו':

י ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר פגעיאל בן עכרן וגו' (ז, עב), מה ראה נשיא אשר להקריב אחר נשיא דן, לפי שדן נקרא שמו על שם דין, ואשר נקרא על שם אשורו, לפיכך צוה הקדוש ברוך הוא להקריב אשר אחר דן, שצריך הדין לאשר דינו, כמה דתימא (ישעיה א, יז): דרשו משפט אשרו חמוץ. (במדבר ז, עג): קרבנו קערת כסף וגו', אמר רבי תנחומא כל השבטים לשם גאלתן של ישראל ולשם שבחן נקראו שמותם, ואשר נקרא שמו לשם גאלתן של ישראל, כמה דתימא (מלאכי ג, יב): ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות. ולשם שבחן, כמה דתימא (תהלים קמד, טו): אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו, אין אשורן של ישראל אלא על שבחרו בהקדוש ברוך הוא להיות להם לאלהים והקדוש ברוך הוא בחר בהם להיותם לו לעם סגלה, ולפיכך כשבא נשיא אשר להקריב, הקריב קרבנו על שם הבחירה שבחר הקדוש ברוך הוא בישראל מכל האמות, כמה דתימא (דברים יד, ב): ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה וגו', ועליהם נאמר (תהלים סה, ה): אשרי תבחר ותקרב וגו'. ולכך הקריב קרבנו קערת כסף, כנגד אמות העולם שהם היו תחלה לאברהם. שלשים ומאה משקלה, אלו שבעים בני נח, וששים מלכות שאמר שלמה (שיר השירים ו, ח): ששים המה מלכות, ומי היו, ששה עשר בני קטורה וישמעאל ושנים עשר בניו ועשו ושבעה עשר בניו ובני בניו, כיצד, בני אליפז הרי שמונה, ואלו הן (דברי הימים א א, לו): בני אליפז תימן ואומר צפו וגעתם קנז ותמנע ועמלק, הרי הם שמונה עם אליפז. תמן כתיב (בראשית לו, טו טז): בני אליפז בכור עשו אלוף תימן וגו' אלוף קרח אלוף געתם אלוף עמלק וגו', הרי תשעה, ורעואל עם בניו חמשה, שנאמר (דברי הימים א שם, לז): בני רעואל נחת זרח שמה ומזה, הרי ארבעה עשר, ובני עשו שלשה (שם שם, לה): ויעוש ויעלם וקרח וגו', הרי שבעה עשר, ואחד עשר אלופים שחשב בסוף, שנאמר (בראשית לו, מ): ואלה שמות אלופי עשו למשפחתם למקמתם בשמתם אלוף תמנע וגו', הרי חמשים ושבעה. ואם תאמר והלא הם חמשים ושמונה, תמנע בתו של אליפז היתה, וגומר שלשה מלכי אדום שהיו מזרע אדום, ואלו הן (שם שם, לב): בלע בן בעור, והוא הנקרא על שם עשו, שהיה בלע ומכר בכורתו בשביל בליעתו, בן בעור, בנו של מי שעשה עצמו כבהמה, שנאמר (שם כה, ל): הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי, כמה דתימא אין אובסין את הגמל אלא מלעיטין אותו. והשני (שם לו, לג): יובב בן זרח מבצרה, ובצרה מן אדום היתה, שנאמר (ישעיה סג, א): מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה זה הדור בלבושו צעה ברב כחו אני מדבר בצדקה רב להושיע. והשלישי (בראשית שם, לד): חשם מארץ התימני, ותימן היה ארץ אדום, שנאמר (עובדיה א, ט): וחתו גבוריך תימן למען יכרת איש מהר עשו מקטל, אבל שאר המלכים משאר מקומות היו ומשאר אמות, הרי ששים. ולמה קרא לכל אלו קערות, על שם שפסלן הקדוש ברוך הוא, ואין קערה אלא לשון צרעת, כמה דתימא (ויקרא יד, לז): שקערורת ירקרקת. כסף, על שם חרפה, שילכו כלם (דניאל יב, ב): לחרפות לדראון עולם. ומנין לכסף שהוא לשון חרפה, שכן בלשון ירושלמי קורין לחרפא כסופא. מזרק אחד כסף, אלו ישראל שהפריש הקדוש ברוך הוא מהם, כמה דתימא (תהלים קלה, ד): כי יעקב בחר לו יה וגו', ואומר (יהושע כד, ג): ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק. שבעים שקל בשקל הקדש וגו', כמה דתימא (דברים י, כב): בשבעים נפש ירדו אבתיך מצרימה, וכלם היו קדושים. שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה, שלאמות ולישראל שלח הקדוש ברוך הוא נביאים מהם ובהם, הוי: למנחה, כמה דתימא (ישעיה יא, ב): ונחה עליו רוח ה', ואומר (במדבר יא, כו): ותנח עליהם הרוח, ולכלם רצה הקדוש ברוך הוא לתן תורתו, שנאמר (דברים לג, ב): ויאמר ה' מסיני בא וגו'. (במדבר ז, עד): כף אחת, מכלם לא בחר הקדוש ברוך הוא אלא בישראל, שנאמר (שיר השירים ו, ט): אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה, על זה הם מאשרים מכל האמות, כמה דתימא (שם): ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופילגשים ויהללוה, אלו האמות, ולמה בחר בהם הקדוש ברוך הוא, שכל האמות פסלו את התורה ולא רצו לקבלה, (ולא) ואלו רצו ובחרו בהקדוש ברוך הוא ובתורתו, שהיא חמשה ספרים כנגד חמשה אצבעות שבכף, וקבלו עשרת הדברות בסיני, הוי: כף אחת עשרה זהב, מהו מלאה קטרת, שכלם אמרו (שמות כד, ז): כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, קבלו עליהם תלמוד תורה, והמעשה. פר אחד בן בקר וגו' (ז, עה), שלשה מיני עולה אלו למה, כנגד שלשה כתרים שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל על זאת, כתר תורה, וכתר כהנה, וכתר מלכות. כתר תורה, זה הארון שכתוב (שמות כה, יא): ועשית עליו זר זהב סביב. כתר כהנה, זה מזבח הזהב שכתוב בו (שם ל, ג): ועשית לו זר זהב סביב. כתר מלכות, זה השלחן שכתוב (שם לז, יא): ויעש לו זר זהב סביב, (במדבר שם, עו): שעיר עזים אחד לחטאת, כנגד שם טוב הוא המעשה, כמה דתנינן לא המדרש הוא עקר אלא המעשה, לפי שהמעשה הוא מכפר על האדם, כההוא דתנינן תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפרענות, ואותו כתר הוא כנגד המנורה, לקים מה שנאמר (משלי ו, כג): כי נר מצוה ותורה אור. למה נקראת התורה אור, שהיא מאירה את האדם מה יעשה, ולפי שהתורה מלמדת את האדם כיצד יעשה רצון המקום, לפיכך שכר התלמוד גדול, וגדול המעשה יותר מן העושה, שנאמר (ישעיה לב, יז): והיה מעשה הצדקה שלום ועבדת הצדקה השקט ובטח עד עולם. (במדבר שם, עז): ולזבח השלמים בקר שנים, שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, נתן להם תורה שבכתב שיש בה תרי"ג מצוות כדי למלאם מצוות ולזכותם, שנאמר (ישעיה מב, כא): ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, נתן להם תורה שבעל פה, להיות מצינין בה משאר האמות, שעל כך לא נתנה בכתב כדי שלא יזיפוה ישמעאלים כשם שעשו תורה שבכתב ויאמרו שהם ישראל, ועל זה אמר הכתוב (הושע ח, יב): אכתב לו רבי תורתי כמו זר נחשבו, אמר הקדוש ברוך הוא אם אכתב לישראל רבי תורתי, זו המשנה, שהיא גדולה מן המקרא, כמו זר נחשבו. (במדבר שם): אילם חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה, אלו שלשה מיני שלמים, כנגד כהנים לוים וישראלים.

דבר אחר, כנגד שלש גדלות שנתן להם הקדוש ברוך הוא בשכר שקבלו את התורה, ואלו הן: סגלה, ממלכת כהנים, וגוי קדוש, שנאמר (שמות יט, ה ו): והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. הם היו השלשה מינין מן חמשה חמשה, ועולה חשבונם חמשה עשר, כנגד התורה שהיא חמשה ספרים ועשרת הדברות שקבלו שנכתבו על שתי לוחות, חמש על לוח זה וחמש על לוח זה.

דבר אחר, כנגד אברהם יצחק ויעקב ושנים עשר שבטים, שהם עקר הבחירה, כמה דתימא (דברים ד, לז): ותחת כי אהב את אבתיך ויבחר בזרעו אחריו ויוצאך בפניו בכחו הגדל ממצרים. (במדבר שם): זה קרבן פגעיאל וגו', כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על הסדר הזה, התחיל מקלס את קרבנו, זה קרבן פגעיאל בן עכרן.

יא ביום שנים עשר יום נשיא לבני נפתלי אחירע בן עינן (ז, עח), למה הקריב נפתלי אחר אשר, לפי שאשר נקרא שמו על אשורן של ישראל, ונפתלי נקרא שמו על התורה שקבלו ישראל, מהו נפתלי, נפת לי, זו התורה שכתוב בה (תהלים יט, יא): הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים, ונתנה לארבעים יום, מנין ל"י. ולפי שאשורן של ישראל היה תלוי על התורה, לפיכך הקריכ נפתלי אחר אשר. וכשם שמחשבת ישראל עלתה תחלה לפני המקום ואחר כך תקן להם תורה, לכך הקדים אשר לנפתלי.

דבר אחר, לפי שיעקב ברך לנפתלי אחר אשר, לפי שהיו שוים בברכת הארץ, אשר היה (בראשית מט, כ): שמנה לחמו, ונפתלי היתה ארצו (שם שם, כא): אילה שלחה, לכך הקריב כאן נפתלי אחר אשר. (במדבר ז, עט): קרבנו קערת כסף אחת וגו', רבי יודן אמר כנגד האבות והאמהות הקריב נשיא נפתלי, למה כן, לפי שנפתלי כבד את אביו יותר מדאי, שהיה אביו שולחו לכל מקום שירצה, והיה זריז במשלחתו, ומצא קורת רוח ממנו, והיו אמריו נעימים עליו, ולכך ברכו אביו באילה שלחה, שהיה רץ במשלחתו כאיל, ולכך ברכו באמרי שפר על שהיו אמריו שפרים, ולכך זכה נפתלי שעשה הקדוש ברוך הוא נקמה בסיסרא על ידי ברק שהיה מקדש נפתלי, ולפי שנפתלי היה זהיר בכבוד אבותיו, לפיכך נשיא נפתלי למד מאבי אביו ואחז את דרכו והקריב קרבנו על סדר אבותיו ואמותיו של נפתלי, הדא הוא דכתיב: קרבנו קערת וגו', קערת, כנגד שרה שהיתה עקרת הבית, והיא היתה עקר האמהות, שהיתה ראשונה. כסף, שהיתה צדקת, כמה דתימא (משלי י, כ): כסף נבחר לשון צדיק. אחת, שהיתה יחידה בדורה צדקת. שלשים ומאה משקלה, שחיתה מאה ושלשים שנה חסר קמעה, שנאמר (בראשית כג, א): ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. מזרק, זה אברהם, שנזרק מארצו ומבית אביו, שנאמר (שם יב, א): ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. אחד, כמא דתימא (יחזקאל לג, כד): אחד היה אברהם ויירש וגו'. כסף, שהיה צדיק, על שם: כסף נבחר לשון צדיק. שבעים שקל בשקל הקדש, בעת שכרת הקדוש ברוך הוא ברית עם אברהם בין הבתרים, בן שבעים שנה היה, לפי ששלשים שנה קדם שנולד יצחק נגזרה גזרת בין הבתרים, דברי רבי יוסי, לקים מה שנאמר (שמות יב, מא): ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים. שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה, שאברהם ושרה שניהם היו מלאים במעשים טובים, שנאמר (בראשית יב, ה): ואת הנפש אשר עשו בחרץ, מלמד שהיה אברהם מגיר את האנשים ושרה מגירת את הנשים. (במדבר שם, פ): כף אחת עשרה זהב, זה אברהם, שכפף את יצרו ועמד בעשרה נסיונות שנסהו המקום. (שם): מלאה קטרת, שהיו מעשיו נעימים לפני המקום כריח הקטרת. (שם שם, פא): פר אחד בן בקר וגו', כנגד הקרבנות שצוהו הקדוש ברוך הוא לעשות בעת שכרת עמו ברית בין הבתרים, כמה דתימא (בראשית טו, ט): קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת וגו'. פר, כנגד עגלה. איל, כנגד איל משלש. כבש אחד, כנגד תר וגוזל, שהיו קרבן עני, חלוף כבש של קרבן עשיר, שנאמר (ויקרא יב, ח): ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תרים או שני בני יונה אחד לעלה ואחד לחטאת וכפר עליה הכהן וטהרה, ולכך הקריב כבש במקום תר וגוזל, שאין עניות במקום עשירות. (במדבר שם, פב): שעיר עזים וגו', כנגד ועז משלשת, (שם שם, פג): ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד יצחק ורבקה שהיו תמימים ובני מלכים. (שם): אילם חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה, למה היו שלשה מינים, אילם ועתודים וכבשים, כנגד יעקב לאה ורחל. למה היו של חמשה חמשה חמשה, לפי שחשבונם עולה חמשה עשר כנגד יעקב ולאה ורחל ושנים עשר שבטים, והאמהות, לפי שקראו האמהות שפחות, לכך לא נכנסו בחשבון. (שם): זה קרבן אחירע כן עינן, כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על סדר הזה של אבות, התחיל מקלס את קרבנו וגו'.

יב רבי פינחס בן יאיר אמר כנגד הדורות שהיו מאדם הראשון ועד המשכן, וכנגד המצוות שנצטוו הקריבו הנשיאים. קערת כסף אחת, אל תקרי קערת אלא עקרת, זה אדם הראשון, שהוא היה עקרן של בני האדם.

אמר רבי שמעיה מנין אתה אומר שלאדם הראשון נאמר: קערת כסף, לפי שמנין שני אדם הראשון הם תשע מאות ושלשים שנה, וקערת כסף חשבונו תשע מאות ושלשים. ומנין שחיה אדם הראשון תשע מאות ושלשים שנה, שנאמר (בראשית ה, ה): ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלשים שנה וימת. למה של כסף, לפי שנתן לו שש מצוות, שנאמר (שם ב, ז): וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים וגו', והתורה נ, קראת כסף, שנאמר (תהלים יב, ז): כסף צרוף בעליל לארץ. למה נאמר בה אחת, על שם חוה שנבראת ממנו, שנאמר (בראשית ב, כא): ויקח אחת מצלעתיו. שלשים ומאה משקלה, כנגד מאה ושלשים שנה שפרש מן האשה ולבסוף הוליד לשת שהוא היה ראש תולדותיו, שנאמר (שם ה, ג): ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת, שממנו השתת העולם, לפי שהבל וקין נטרדו מן העולם. מזרק, כנגד נח הצדיק שנזרק מן דור המבול. למה כסף, על שנקרא צדיק בדורו, שנאמר (שם ז, א): כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה.

דבר אחר, על מצוות שנצטוה נקרא כסף, שנאמר (שם ט, ד): אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו.

אמר רבי שמעיה כנגד השנים שהיו לנח בעת שהעמיד תולדות עולה חשבון מזר"ק אח"ד כס"ף, צא וחשב אותיות שלהם והם עולים חמש מאות ועשרים, כנגד חמש מאות שנים שהיו לו בעת שהעמיד תולדות, שנאמר (שם ה, לב): ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח וגו'. ולכך אחר לפריה ורביה מפני עון דורו שהיה רואה, עד שגלה לו הקדוש ברוך הוא ענין התבה, ובאותה שעה נשא אשה והעמיד בנים, והיו מאותה שנה עד המבול מאה שנים, ואותן ז' אח"ד העולים למנין עשרים שהם יתרים על חמש מאות, הם רמז לעשרים שנים שנגזרה גזרת המבול קדם שהעמיד נח בנים, כמה דתימא (שם ו, ג): והיו ימיו מאה ועשרים שנה. שבעים שקל בשקל הקדש, כנגד שבעים אמות שיצאו ממנו.

דבר אחר, למה שבעים, כנגד מראש ספר בראשית, עד קללת נחש, שבעים פסוקים.

אמר רבי פינחס שני אויבים לא נאררו עד שהשלים עליהם שבעים פסוקים, הנחש והמן הרשע. הנחש מבראשית עד (בראשית ג, יד): ארור אתה מכל הבהמה, שבעים פסוקים. המן (אסתר ג, א): מאחר הדברים האלה גדל המלך וגו', עד (שם ז, י): ויתלו את המן, שבעים פסוקים, לתכלית שבעים נתלה על חמשים.

דבר אחר, כנגד שבעים שמות הקדושים מן בראשית, עד פרשתו של נחש, ואם תאמר יש בו אחד יותר (בראשית ג, ה): והייתם כאלהים, אינו קדש.

דבר אחר, כנגד שבעים שנה שהיו לתרח כשהוליד לאברהם, שנאמר (שם יא, כו): ויחי תרח שבעים שנה. שנים חיו בשני דורות של שבעים שנה, קינן בדור אחד (שם ה, יב): ויחי קינן שבעים שנה, ותרח בדור שני.

דבר אחר, כנגד שבעים ימים שבכו את יעקב החסיד, שנאמר (שם נ, ג): ויבכו אתו מצרים שבעים יום.

דבר אחר, כנגד שבעים ימים טובים שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל, שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג, וראש השנה ויום הכפורים, וחג שבועות, שתים וחמשים שבתות יש בשנת החמה, הרי שבעים.

דבר אחר, כנגד שבעים שמות שיש לו להקדוש ברוך הוא, שבעים שמות שיש לישראל, שבעים שמות לתורה, שבעים שמות לירושלים.

דבר אחר, כנגד שבעים שנה שחסר אדם משנותיו ונתן לדוד בן ישי, לפי שראוי היה לחיות אלף שנים, שנאמר (שם ב, יז): כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים, שנאמר (תהלים צ, ד): כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר ואשמורה בלילה. שניהם מלאים, שאדם ונח שניהם קבלו מצוות והיו צדיקים, הוי: סלת בלולה בשמן למנחה. כף אחת עשרה זהב, כנגד עשרה מאמרות שנברא בהם העולם, וכנגד עשר ספירות בלימה, וכנגד עשרה דורות מאדם ועד נח, וכנגד עשרה דורות מנח ועד אברהם, וכנגד עשרת הדברות, וכנגד עשרה שליטים שבאדם, וכנגד עשר תולדות שבתורה, וכנגד עשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים ועשרה נסים על הים, וכנגד עשר בריתות האמורות בפרשת מילה. מלאה קטרת, כנגד המילה הכתוב מדבר, שבשעה שמלו ישראל במצרים, שנאמר (יחזקאל טז, ו): ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי, היה ריח הדם והערלה ערב לפני הקדוש ברוך הוא כבשמים, וכן כשמלן יהושע כמו כן היה ערב לפני הקדוש ברוך הוא, ועל זה נאמר (שיר השירים ד, ו): אלך לי אל הר המור, זו מילה של מצרים, שעשו מן הערלות הר, מפני שהיו כלן צריכין למול, והיה ערב לפני הקדוש ברוך הוא כריח מר דרור, שהיה ראש הבשמים. (שם): ואל גבעת הלבונה, זו מילה של ביאת ארץ כנען, שעשו מן הערלות גבעה, כמה דתימא (יהושע ה, ג): אל גבעת הערלות, והיה ריחם ערב לפני הקדוש ברוך הוא כריח לבונה, הוי: מלאה קטרת, המור שהוא ראש לסמני הקטרת, ולבונה שהיא אחרונה לסמני הקטרת, הזכיר שניהם בפסוק. פר אחד בן בקר, כנגד (שמות כד, ה): וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים. איל אחד, כנגד (ויקרא ח, כט): איל המלאים למשה היה למנה. כבש אחד, כנגד שני תמידין (שמות כט, לט): את הכבש אחד תעשה בבקר וגו'. שעיר עזים אחד לחטאת, כנגד שעיר המשתלח, שנושא את עונות ישראל.

דבר אחר, פר אחד בן בקר, הרי כאן שלשה מיני עולה, כנגד שמים וארץ וים, כנגדן נברכו שלשה אבות, אברהם יצחק ויעקב, (בראשית כו, ד): והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, (שם יג, טז): ושמתי את זרעך כעפר הארץ, (שם כב, יז): וכחול אשר על שפת הים. ושעיר עזים, כנגד התורה, שנאמר בה (דברים לכ, ב): כשעירם עלי דשא, ללמדך, שכל העולם לא נברא אלא בזכות התורה.

דבר אחר, למה הקריבו משלשה מינין עולה, כנגד נח שלקח מכל הבהמות והקריב עולות, שנאמר (בראשית ח, כ): ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח. ולמה לא הקריבו עופות, לפי שאין עניות במקום עשירות. למה שעיר לחטאת, לפי שנח לא הקריב אותן עולות אלא לכפר על קללת הארץ, כמה דתימא (שם שם, כא): וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וגו'.

דבר אחר, למה שלשה מיני עולה ואחד לחטאת, כנגד ארבעה טבעים שברא מהם הקדוש ברוך הוא העולם, השלשה הם עליונים זה למעלה מזה, והרביעי הוא התחתון הכבד שבכלן, ואלו הן: הארץ, היא הכבדה שבכלן, וכנגדה נעשה השעיר. המים, למעלה מן הארץ, האויר, שממנו נוצר הרוח, למעלה מן המים. והאש, למעלה מן האויר, שהאש קלה מכלם, שהיא עולה עד לרקיע, וסימן לדבר כשהשלהבת נעקרת מן הגחלת פורחת והולכת היא למעלה, וכן אמרו שהאש סובבת כל העולם כלו למעלה עד לרקיע, וכנגד האש והרוח והמים שהם עליונים, נעשו שלשה מיני העולה. ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד שני מזבחות שעשה יעקב, אחד בבית אל ואחד בבאר שבע. אילם חמשה, כנגד איתני עולם חמשה, ואלו הן (דברי הימים א ב, ו): ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרע כלם חמשה. עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה, כנגד המזבח ארכו חמש אמות ורחבו חמש אמות.

דבר אחר, כנגד חמש הרגשות וחמש מרגשות. זה קרבן וגו', שהוא אומר בסוף כל קרבן נשיא ונשיא, לומר לך כיון שהקריבו על הסדר הזה התחיל הקדוש ברוך הוא לקלס את קרבנם, ואומר זה קרבן כל אחד ואחד. (במדבר ז, פד): זאת חנכת המזבח ביום המשח אתו, וכי ביום שנמשח נעשה כל חנכת המזבח, והלוא עד מלאת שנים עשר יום לא נגמרה חנכת המזבח, אלא בא הכתוב ללמדך שכל השבטים הם שוים וחביבים כלם כאחד לפני הקדוש ברוך הוא, שהעלה עליהם הכתוב כאלו ביום ראשון הקריבו כלם, לקים מה שנאמר (שיר השירים ד, ז): כלך יפה רעיתי ומום אין בך:

יג זאת חנכת המזבח, יכול שהוא נמשח מעתה, תלמוד לומר זאת, עוד אינו נמשח מעתה, אומר אני לא ימשח לימות המשיח אבל לעתיד לבוא אמר (במדבר ז, פח): זאת חנכת המזבח אחרי וגו', עוד אינו נמשח לעתיד לבוא, וכן הוא אומר (ויקרא ז, לה): זאת משחת אהרן ומשחת בניו, יכול שהם נמשחים מעתה, תלמוד לומר זאת, עוד אין נמשחים. אדין אני אומר לא ימשחו לימות המשיח, אבל ימשחו לעתיד לבוא, תלמוד לומר זאת, אינם נמשחים לעולם לעתיד לבוא, ומה אני מקים (זכריה ד, יד): אלה שני בני היצהר, זה אהרן ודוד, זה מבקש כהנתו וזה מבקש מלכותו, אהרן מבקש כהנתו ודוד מבקש מלכותו. (במדבר ז, פד): ביום המשח אתו, ביום שנמשח בו ביום הקריבו. אתה אומר ביום שנמשח בו ביום הקריבו, או לא בא ללמד אלא ביום שנמשח בו זכו הכהנים לקבל מתנות, כשהוא אומר (ויקרא ז, לו): אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אתם, ואמר רבי שמעון מנין שמפרישין היו ישראל מתנות כהנה מהר סיני ולא זכו אהרן ובניו בהם עד שנמשחו בשמן המשחה, תלמוד לומר: אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אתם, הא למדנו שביום שנמשח המשכן בו ביום זכו הכהנים לקבל מתנות. הא מה תלמוד לומר ביום המשח אתו, ביום שנמשח בו ביום הקריב נחשון קרבנו. אי ביום המשח אתו, יכול קדם שנמשח הקריב נחשון, תלמוד לומר זאת חנכת המזבח ביום המשח אתו. אי (במדבר שם, פח): אחרי המשח אתו, יכול לאחר זמן, תלמוד לומר ביום המשח אתו. הא למדנו ביום שנמשח בו ביום הקריבו הנשיאים, ולאחר שנמשח (שם שם, פד): מאת נשיאי ישראל, מגיד הכתוב שכשם ששוו כלם בעצה אחת, כך שוו בזכות. רבי שמעון אומר מה תלמוד לומר מאת נשיאי ישראל, מלמד שנתנדבו מעצמן, והיה קרבן כלן שוה, כארכן כך רחבן כך משקלן, ולא הקריב אחד מהן יותר על חברו, שאלו הקריב אחד מהן יותר על חברו לא היה קרבן אחד מהן דוחה את השבת. אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם חלקתם כבוד אחד לחברו ואני חולק לכם כבוד, שתקריבו ביום שבת שלי, כדי שלא יהא הפסק בקרבנכם. (שם): קערת כסף שתים עשרה הן שנתנדבו ולא ארע בהם פסול.

אמר רבי יודן והלוא קערה אחת ומזרק אחד וכף אחת הקריבו ביום המשח אתו, מה תלמוד לומר קערת כסף שתים עשרה מזרקי כסף שנים עשר כפות זהב שתים עשרה, אלא העלה עליהם הכתוב כאלו כלם הקריבו ביום ראשון, וכאלו כלם הקריבו ביום אחרון:

יד שלשים ומאה הקערה האחת כסף וגו' כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות (ז, פה), וכי אין ידוע שאלפים וארבע מאות הן, למה צריך הכתוב לומר משקלן בכלל, לומר יכול בזמן ששקלן בבת אחת היו יתרים ובזמן שהיה שוקלן אחד אחד, היו חסרים, לכך צריך הכתוב לומר כל אחד ואחד משקלו ומשקל כלן בבת אחת, שלא פחתו ולא הותירו. (שם): בשקל הקדש, למה נאמר, לפי שהוא נאמר קרבנו קערת כסף אחת וגו', אין לי אלא מזרק שנתפרש בו בשקל הקדש, קערה מנין, תלמוד לומר כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקדש. למה צריך לומר בהן הקערה האחת, המזרק האחד, אלא מלמד שהיו מקדשים את הנופל לתוכן ונפסלין אחר כן בטמאה ובלינה, וכן הוא אומר (שמות כה, כט): קערתיו וכפתיו וקשותיו ומנקיתיו אשר יסך בהן, בהן היו מנסכים, והלוא כבר נאמר (במדבר ד, ז): ואת קשות הנסך, ומה אני מקים אשר יסך בהן, אלא מלמד שהיו מקדשים את הנופל לתוכן ונפסלין בטמאה ובלינה.

טו כפות זהב שתים עשרה וכו' (ז, פו), למה נאמר, לפי שהוא אומר: כף אחת עשרה זהב, ואין אתה יודע אם היא של זהב ומשקלה של כסף, או היא של כסף ומשקלה של זהב, כשהוא אומר (שם): כל זהב הכפות עשרים ומאה, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון, ומעלים על כל אחד ואחד שהקריב שתים עשרה כפות, והן הן שנתנדבו ולא ארע בהן פסול.

טז כל הבקר לעלה שנים עשר פרים (ז, פז), למה נאמר, לפי שהוא אומר: פר אחד בן בקר, ואיני יודע אם כשר לעולה או לאו, לפי שלא נאמר לעלה אלא בכבש, ומנין שכשרו כלן לעולה, לכך אמר: כל הבקר לעלה, מגיד שכלם כשרו לעולה, ומעלין על כל אחד ואחד כאלו הקריב שנים עשר פרים, והם הם שהתנדבו ולא ארע בהם פסול. (שם): אילם שנים עשר כבשים שנים עשר, הטיל הכתוב לאילים בין פרים לכבשים, לומר מה פרים וכבשים שנתפרש בהן לעלה כשרו כלם לעלה, אף אילים כשרו כלם לעלה, ומעלים על כל אחד ואחד כאלו הקריב שנים עשר אילים ושנים עשר כבשים, והם הם שהתנדבו ולא ארע בהם פסול.

יז וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים (ז, פח), למה נאמר, לפי שהוא אומר: ולזבח השלמים בקר שנים, מגיד שכלם כשרו לזבח השלמים או בקר שנתפרש בו כשר לזבח השלמים, ואילים ועתודים וכבשים לא הכשרו לזבח השלמים, תלמוד לומר: וכל בקר זבח השלמים, אם אינו ענין ללמד על הבקר, תנהו ענין לאילים ועתודים וכבשים, שכלם כשרו לזבח השלמים, ומעלים על כל אחד ואחד כאלו כלם הקריבו עשרים וארבעה פרים וששים אילים וששים עתודים וששים כבשים, והם הם שהתנדבו ולא ארע בהן פסול.

יח אמר רבי פינחס בן יאיר, קערות כסף שתים עשרה, מזרקי כסף שנים עשר, כפות זהב שתים עשרה, בקר שנים עשר, אילים שנים עשר, כבשים שנים עשר, שעירים שנים עשר, כנגד שנים עשר מזלות וכנגד שנים עשר חדשים לחמה ושנים עשר חדשים ללבנה, וכנגד שנים עשר שבטים ושנים עשר נשיאים ושנים עשר מנהיגים בנפש ושנים עשר לחם הפנים על השלחן. (במדבר ז, פה): כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות, משנברא העולם ועד שהיה משה בן שלשים ושתים שנה שהתחיל להורות לישראל במצרים, אלפים וארבע מאות שנה. (שם שם, פו): כפות זהב שתים עשרה, שהם שקולים מאה ועשרים, כנגד ימי משה החסיד. וכן (וכל) קרבן נפשות כנגד אלו, פרים כנגד מלכים, אילים כנגד נשיאים, שעיר עזים כנגד רוזנים וסגנים ופחות, וכבשים כנגד פקידים (שמואל ב ח, יח): והכרתי והפלתי. פרים של זבח השלמים עשרים וארבעה, כנגד עשרים וארבעה ספרים, ועשרים וארבע משמרות, כפרה על עשרים וארבעה אלף שמתו בבעל פעור. אילם ששים עתדים ששים כבשים ששים, כנגד ששים רבוא, וכנגד סוד שחשבונו ששים. וכנגד (שיר השירים ו, ח): ששים המה מלכות, וכנגד בית שני שנבנה ששים על ששים (עזרא ו, ג): רומה אמין שתין פתיה אמין שתין, (וכנגד) אלישע שמש לישראל ששים שנה, וכנגד (דברים ג, ד): ששים עיר כל חבל ארגב. (בראשית כה, כו): ויצחק בן ששים שנה, וכנגד אותיות שבברכת כהנים ששים, שנאמר (שיר השירים ג, ז): ששים גברים סביב לה. קרבן כל נשיא ונשיא היה מן השלמים מן שלשת המינים, חמשה עשר חמשה עשר, כנגד פסוק (במדבר ו, כד): יברכך ה', שהוא חמש עשרה אותיות. כל מין ומין היה של חמשה חמשה, כנגד אותיות חמש, שיתר כל פסוק ופסוק על של חברו חמש אותיות, כיצד, פסוק יברכך הוא של חמש עשרה אותיות, יתר עליו הפסוק (שם שם, כה): חמש אותיות, שהוא מן עשרים אותיות, יתר עליו (שם שם, כו): ישא ה' על פסוק יאר, חמש אותיות, שהוא מן עשרים וחמש אותיות. ולפי שחותם ברכת כהנים שלום, (שם): וישם לך שלום, לכך הקריבו שלמים כנגדם. אילם ששים עתדים ששים כבשים ששים, הרי מאה ושמונים, כנגד שנותיו של יצחק. (שם שם, פח): זאת חנכת המזבח אחרי המשח אתו, אי (שם שם, פד): ביום המשח אתו, יכול קדם שנמשח, תלמוד לומר: אחרי המשח אתו, מכאן אתה למד ביום שנמשח, ואחר שנמשח התחילו הנשיאים להקריב.

יט ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וגו' (ז, פט), כתוב אחד אומר: ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וגו', וכתוב אחד אומר (שמות מ, לה): ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד וגו', אי אפשר לומר: ובבא משה, שהרי כבר נאמר: ולא יכל משה. אי אפשר לומר: ולא יכל משה, שכבר נאמר: ובבא משה וגו', הכריע (שם): כי שכן עליו הענן, אמר מעתה כל זמן שהיה הענן שם לא היה נכנס משה לשם, נסתלק הענן היה נכנס ומדבר עמו. וכן הוא אומר (מלכים א ח, יא): ולא יכלו הכהנים לעמד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה', מלמד שנתנה רשות למחבלים לחבל, וכן הוא אומר (שמות לג, כב): ושכתי כפי עליך עד עברי, מכאן שנתנה רשות למחבלים לחבל. וכן הוא אומר (תהלים צה, יא): אשר נשבעתי באפי אם יבאון אל מנוחתי, כשישוב אפי יבאון אל מנוחתי. אל אהל מועד לדבר אתו, למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא א, א): וידבר ה' אליו מאהל מועד, שומע אני מאהל מועד ממש, תלמוד לומר (שמות כה, כב): ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת וגו'. אי אפשר לומר: מאהל מועד, שהרי כבר נאמר: מעל הכפרת, ואי אפשר לומר: מעל הכפרת, שהרי כבר נאמר: מאהל מועד, באיזה צד נתקימו שני כתובים הללו, זו מדה בתורה שני כתובים זה כנגד זה והרי הם סותרים זה על יד זה, יתקימו במקומן, עד שיבוא כתוב אחר ויכריע ביניהן. מה תלמוד לומר: ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, מגיד הכתוב שהיה נכנס משה ועומד באהל וקול יורד מן השמים כמין סילון של אש לבין שני הכרובים, והוא שומע את הקול מדבר אליו מבפנים. לדבר אתו, אמר רבי יהודה בן בתירה שלש עשרה דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן נאמרו שלשה עשר מעוטין, ללמדך שלא לאהרן נאמר אלא למשה שיאמר לאהרן, ואלו הן: ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו וגו' מבין שני הכרבים וידבר אליו, ונועדתי לך שם ודברתי אתך, (שם ל, ו לו): אשר אועד לך שמה, (שם כט, מב): לדבר אליך שם, (ויקרא ז, לח): ביום צותו, (שמות לד, לד): את אשר יצוה, (שם כה, כב): את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל. (שם ו, כח): ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים, (במדבר ג, א): ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני. (ויקרא א, א): וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. הרי שלשה עשר מעוטין, מעט אהרן לכלם. רבי יוסי הגלילי אומר בשלשה מקומות נאמר בתורה דבור למשה, בארץ מצרים, ובהר סיני, ובאהל מועד. בארץ מצרים מהו אומר: ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים, מעט את אהרן מדברות ארץ מצרים. בהר סיני מהו אומר: ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני, מעט את אהרן מדברות הר סיני. באהל מועד, מהו אומר: וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, מעט את אהרן מדברות אהל מועד.

כ ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו (ז, פט), תני (דברים לד, י): ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באמות העולם קם, כדי שלא יהא פתחון פה לאמות העולם לומר אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקדוש ברוך הוא. ואיזה נביא היה להם כמשה זה בלעם בן בעור, אלא הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם, שלש מדות היו ביד משה מה שא היו ביד בלעם. משה היה מדבר עמו עומד, שנאמר (שם ה, כח): ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך וגו', ועם בלעם לא היה מדבר עמו אלא נופל, שנאמר (במדבר כד, ד): נפל וגלוי עינים. משה היה מדבר עמו פה אל פה, שנאמר (שם יב, ח): פה אל פה אדבר בו, ובבלעם (שם כד, ד): נאם שמע אמרי אל, שא היה מדבר עמו פה אל פה. משה היה מדבר עמו פנים בפנים, שנאמר (שמות לג, יא): ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, ועם בלעם לא היה מדבר כי אם במשלים, כמה דתימא (במדבר כג, ז): וישא משלו ויאמר וגו'. שלש מדות היו ביד בלעם מה שא היו ביד משה, משה לא היה יודע מי מדבר עמו, בלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר: נאם שמע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה. משה לא היה יודע אימתי הקדוש ברוך הוא מדבר עמו, ובלעם היה יודע אימתי הקדוש ברוך הוא מדבר עמו, שנאמר (שם כד, טז): וידע דעת עליון. משלו משל לטבחו של מלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שלחנו ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שלחנו, כך היה בלעם יודע מה הקדוש ברוך הוא עתיד לדבר עמו. בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה, שנאמר: נפל וגלוי עינים, היה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים על מה ששואל, ומשה לא היה מדבר עמו בכל שעה שירצה. רבי שמעון אומר אף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה, שנאמר: ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, מיד (במדבר ז, פט): וישמע את הקול מדבר אליו.

כא וישמע את הקול מדבר אליו (ז, פט), יכול שהיה קול נמוך, תלמוד לומר: את הקול, קול לא נאמר אלא הקול, הוא הקול המתפרש בכתובים, ומה הוא הקול המתפרש בכתובים (תהלים כט, ד ט): קול ה' בכח קול ה' בהדר, קול ה' שבר ארזים, קול ה' חצב להבות אש, קול ה' יחיל מדבר, קול ה' יחולל אילות. יכול שהיו שומעים אותו מבחוץ, תלמוד לומר (ויקרא א, א): וידבר ה' אליו מאהל מועד, מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל. כיוצא בו אתה אומר (יחזקאל י, ה): וקול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצנה, יכול מפני שהיה קול נמוך, תלמוד לומר (שם): כקול אל שדי בדברו, אם כן למה נאמר: נשמע עד החצר החיצנה, אלא כיון שהיה מגיע עד החצר החיצנה, היה נפסק. רבי אליעזר אומר הרי הוא אומר (שמות כט, מג): ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי, עתיד אני להתועד להם ולהתקדש בהם. אימתי, הרי זה יום שמיני, שנאמר (ויקרא ט, כד): וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם. או אינו אומר אלא לתן להם יעידה לדברות, תלמוד לומר (שמות כה, כב): ונועדתי לך, לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לכל ישראל. אוציא את ישראל שלא כשרו לעלות בהר, ולא אוציא את הזקנים שכשרו לעלות בהר. אוציא את הזקנים שלא נראו בדבר עם משה, ולא אוציא את בני אהרן שנראו בדבר עם משה. אוציא את בני אהרן שלא נתועדו בדבר עם משה, ולא אוציא את אהרן שנתועד בדבר עם משה, תלמוד לומר (שמות ל, ו): אשר אועד לך, לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לכלם. אוציאם מן היעידה ולא אוציאם מן הדברות, תלמוד לומר (שם כה, כב): ודברתי אתך. אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים, אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן, אוציא את בני אהרן ולא אוציא את אהרן עצמו, תלמוד לומר (שם כט, מב): לדבר אליך, עמך היה הדבר ולא עם כלם היה הדבר. יכול לא היו שומעין את הדבר אבל היו שומעין את הקול, תלמוד לומר: וישמע את הקול מדבר אליו, קול לו, קול אליו. אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים, אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן, אוציא את בני אהרן ולא אוציא את אהרן עצמו, תלמוד לומר: קול לו, אוציא את כלם ולא אוציא את מלאכי השרת, שאין משה יכול לכנס לרשותן למקומן עד שיקרא, תלמוד לומר: קול לו, קול אליו, משה היה שומע את הקול ואין כל אלו שומעין את הקול. יכול היה הקדוש ברוך הוא מדבר עמו ולא היה קוראו תחלה, תלמוד לומר (ויקרא א, א): ויקרא אל משה וידבר, הקדים קריאה לדבור, דרך ארץ שלא ידבר אדם עם חברו אלא אם כן קוראו תחלה, הלא דין הוא, נאמר באהל מועד דבור, ונאמר בסנה דבור, מה דבור האמור בסנה הקדים בו קריאה לדבור, דכתיב (שמות ג, ד): ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה, אף דבור האמור באהל מועד הקדים קריאה לדבור, לא, אם אמרת בדבר הסנה שהוא תחלה לדברות תאמר בדבר אהל מועד שאינו תחלה לדברות, דבר הר סיני יוכיח, שאינו תחלה לדברות והקדים בו קריאה לדבר, לא, אם אמרת בדבר הר סיני שהוא לכל ישראל, תאמר אהל מועד שאינו לכל ישראל, הרי אתה דן מבנין אב, לא הרי דבר הסנה שהוא תחלה לדברות, כהרי דבר הר סיני שאינו תחלה לדברות, לא הרי דבר הר סיני שהוא לכל ישראל כהרי דבר הסנה שאינו לכל ישראל, הצד השוה שבהם שהם דבר ומפי קדוש למשה הוא והקדים בו קריאה לדבור, אף כל שהוא דבור ומפי קדוש למשה נקדים בו קריאה לדבור. אי מה הצד השוה שבהם שהם דבר ובאש ומפי קדוש למשה והקדים בהם קריאה לדבור, אף כל שהוא דבר ובאש ומפי קדוש למשה נקדים בו קריאה לדבור, יצא דבר אהל מועד שאינו באש, תלמוד לומר ויקרא, וידבר, הקדים קריאה לדבור, יכול לא היתה קריאה אלא לדבור זה בלבד, ומנין לכל הדברות שבתורה, תלמוד לומר (ויקרא שם): מאהל מועד, כל שהוא מאהל מועד נקדים בו קריאה לדבור. יכול לא היתה קריאה אלא לדברות בלבד, מנין אף לאמירות ולצוים, אמר רבי שמעון תלמוד לומר: דבר, וידבר, לרבות אף לאמירות ולצוים. יכול אף להפסקות, תלמוד לומר: וידבר, לדבור היתה קריאה ולא היתה קריאה להפסקות, וכי מה הפסקות היו משמשות, לתן רוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, והרי דברים קל וחמר, ומה אם מי שהוא שומע מפי הקדוש ברוך הוא ומדבר ברוח הקדש צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, על אחת כמה וכמה הדיוט מהדיוט. ומנין שכל הקריאות היו משה משה, תלמוד לומר (שמות ג, ד): ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה, שאין תלמוד לומר: ויאמר, אלא מלמד שכל הקריאות היו משה משה. ומנין שעל כל קריאה וקריאה היה אומר: הנני, תלמוד לומר (שם): ויאמר משה משה ויאמר הנני, שאין תלמוד לומר: ויאמר, אלא ויען הנני, מה תלמוד לומר: ויאמר, מלמד שעל כל קריאה וקריאה היה אומר: הנני. משה משה, אברהם אברהם, יעקב יעקב, שמואל שמואל, לשון חבה ולשון זרוז.

דבר אחר, משה משה, הוא משה עד שלא נדבר עמו, ומשה משנדבר עמו.

כב מעל הכפרת אשר על ארץ העדת (ז, פט), למה נאמר, לפי שהוא אומר להלן (ויקרא א, א): וידבר ה' אליו מאהל מועד, יכול מכל הבית, תלמוד לומר: מעל הכפרת אשר על ארן העדת, אי מעל הכפרת, יכול מעל הכפרת כלה, תלמוד לומר (במדבר ז, פט): מבין שני הכרבים, דברי רבי עקיבא.

אמר רבי שמעון בן עזאי, איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו. הכבוד, שנאמר בו (ירמיה כג, כד): הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה', ראה חבתן של ישראל להיכן גרמה להם, הכבוד הזה המרבה, דחק (ליראות) להיות מדבר מעל הכפרת מבין שני הכרובים. רבי דוסא אומר, הרי הוא אומר (שמות לג, כ): כי לא יראני האדם וחי, בחייהם אינם רואים אבל רואים הם בשעת מיתתן, וכן הוא אומר (תהלים כב, ל): לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה. רבי עקיבא אומר: כי לא יראני האדם וחי, אף חיות הנושאות את הכסא אינן רואות את הכבוד.

אמר רבי שמעון בן עזאי איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו. כי לא יראני האדם וחי, אף מלאכי השרת שחייהם חיי עולם, אינן רואים את הכבוד. (במדבר שם): וידבר אליו, ולא למלאכי השרת שהיו שם, מגיד הכתוב שהיה יוצא הקול מפי הקדוש ברוך הוא כמין סילון לתוך אזנו של משה, והמלאכים היו באמצע ולא היו שומעין אותו, וכן הוא אומר (איוב לז, ה): ירעם אל בקולו נפלאות, הוי: וידבר אליו.