עלון עולם דף הבית
מזל וטוב מקדם
בעני'ין ה"דין" וה"מזל"
הוצא פורים תשע"א (לפני הסעודה)
ניתן לרכוש אצל משפ' כץ אור החי'ים 14 מודיעין עילית
הקדמה:
בספריות מחשב אינני משתמש כלל. ואינני מחפש במהלך הדורות יותר מאשר אצל גדולי רבותינו הספרדים והצרפתים האדירים שסמכו עליהם כל הדורות שלפנינו ופוסקי אשכנז שהרמ"א נסמך עליהם, מאחר שכל תורה שבע"פ – אצלם.
הקדמה נצרכת נוספת: ה"ספרים הקדושים" מרבותינו הגדולים היו מודפסים בכתב רש"י. ונראה שזה מאותה סיבה שמקדמא דנא נהגו גדולי הדורות לכתוב רק את זכרוני השמועות ומה שדרשו בשלש עשרה מידות ושהסכימו עליהם בביה"ד הגדול. (מתחילת הקדמת הרמב"ם ל"יד") שכן מעיקר הדין אסור לכתבם (גיטין ס') ואפילו "אסתר" נצרכה הסכמה מבי"ד של מעלה. (מכות כ"ג:) רק שאם יש בהם צורך לתורה -אז "עת לעשות לה' הפרו תורתיך" (שם, מתהלים קי"ט, קכ"ו. ) רק מאחר שחי'יבים להראות הי'ישוב שכזה ב"מהמורות" העולות אחר לימוד הגון בתושבע"פ - הדפסתי מאמרי ואפילו בכתב אשורית וברחבות, כנהוג כיום ומההיתר הנזכר.
הקדמה שלישית שרצוני לומר: אף שאת ה"דרשה" הזו אני כותב כבר כעשר שנים - יש לי עדי'ין פחד אמיתי בהוצאת כל מילה ומילה מכל אשר כתבתי. והוא: מהאפשרות של הביקורת, במיוחד מכאילה כרבי עקיבא איגר זצוק"ל אשר מעוצם קדושת תורתו הניח עוד אלף וארבע מאות ואחד קושיות "צ"ע" (אחרי כל מה שכבר הניחו בעלי התוס' ושאר ראשונים). על כן אשתדל קודם כל להראות זה לגאוני חכמי ישראל.
תוכן:
א. "אמר רבא חי'י בני ומזוני לא בזכותא תליא
מילתא, אלא במזלא תליא מילתא"
ב. ד"אין מזל לישראל" הוא ש"זכות" גדול ובאופן
שאינו שכיח ישנה מה"מזל"
ג. מפרשת "והי'ה אם שמע" נלמד "דין ראש
השנה"
ומשם אתינן לסתירה משולשת: דראש השנה
סותר את המושג "מזל" הקובע את קורות האדם
בעוה"ז. ו"זכות" המפקיע ה"מזל" - סותרו. שכן
כל הזכויות נשקלות רק בראש השנה וזכות זו -
נמצא שפועלת לבד ומיד.
ד. "זכות" מהדברים המקרעין את גזר דין "ראש
השנה"
ה. השתא דאתינן להכי, איך י'יתי'ישבו לן הא
ד"חי'י ומזוני ממזלא" (דברי רבא), עם פרשת
"והי'ה אם שמע" ו"דין ראש השנה" דמינא?
כמו כן עם "תוכחה" דבפרשת "בחוקותי"
(משאר ההזהרות הפרטיות שבתורה ידובר בסי' י'
בעזהשי"ת)
ו. שיטת הראב"ד נראית נצרכת לכולי עלמא
ז. בין כל כללי "דיני שמים", לא נמצא בין רבה לרב
חסדא כ"מלא נימא" על כן לא מצא לי'ישבם עם
"דין" ראש השנה
ח. מה שרבים נתוודו לחוי'ה של "השגחה", מתאים
לסוגי' ד"דין ראש השנה". לא ל"מזל".
ט. במסורת רואים דדברי רבא ככתובין וכמסורין דמו
י. גם משמעות ההזהרות שבכל התורה פשוטים
יותר כרבא
יא. "שכר בהאי עלמא" מקדמא - היאך נקוט שלא
כן?
יב. אף שנקוט "מזל" מקדם, נקטו גם את "שכר
בהאי עלמא" (כאבי'י. ריש סי' יא')
ובראש: שגזירת החי'ים עצמם מדין ראש
השנה.
יג. "זכות גדול" יפקיע מ"מזל" בד"לא שכיח"
ו"זכות המקרע" יפקיע מ"גזר דין" דר"ה
מדוע ניקראים אילו בשמות שונים כאשר שניהם
מפקיעים הדין ?
יד. השתא דאתינן להכי, דנקטינן ד"ממזלא תליא
מילתא" ונקטינן נמי ד"מזכותא תליא מילתא" –
הדרא בעי'ין לדוכתא, (כדבעי' בדעת רבא בסי'
ה'): היכן ניגזרים החי'ים ?
נספח הערות
הערה 1.
ש"דין" ראש השנה הוא גם על מזונות, ובריאות. ומשם משמע שהוא גם על טיב חי'י העולם הזה
הערה 2.
כבר קיבלו (ישראל) עליהם לא לחדש לימודים אחרים מהמשנה ומהגמרא
הערה 3.
שאפשרי שאפילו מסקנה בסוגי', גם שהגמרא מביאה הראיות לה – אינה ההלכה. זה מצוי כשמצוי'ה הלכה ידועה במקום אחר בש"ס
הערה 4.
מאחר שבסוגי' דראש השנה הוסק דרק עם "צעקה" תוכל תפילה לקרוע את הגזירה – איך יתפרשו אותן מעשיות מאותן צדיקים אשר תפילותיהם נתקבלו ללא כן ?
הערה 5.
סברא גמורה - יותר מ"קרא"
א. "אמר רבא חי'י בני ומזוני לא בזכותא תליא
מילתא, אלא במזלא תליא מילתא"
רבא קבע (מו"ק כח'.): "חי'י בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא..." וזאת רק מהמעשה אשר ראה מרבה ורב חסדא. שכן, מסקנא דגמרא (שבת קנו':) ד"אין מזל לישראל". הי'ינו: שזכות כן מועיל לשנות מה"מזל". (כדביאר רש"י במעשה דשמואל ואבלט, בד"ה "אזיל ואתי" שתועיל תפילה. וזה על פי הפס' (משלי י' פס' ב') שדרש רבי עקיבא: "צדקה תציל ממות". אבל אין זה כדאמרי אינשי: "אין מזל לישראל כלל !", כהבנת הקורא את הגמרא מ"למעלה". הערה נוספת בעיני'ין זה יעוי' בסוף סי' ח', הערה ב')
יש להעיר: הניתוח המוכח אשר מביאה הגמרא למיעוט חי'יו של רבה, (על פי ברי'יתא בר"ה יח'.) נעדר במסקנה זו של רבא. אך בלתי אפשרי שלא ידעה אלא שלא סברה. (יעוי' תוס' שם ד"ה "רבה")
ב. ד"אין מזל לישראל" הוא ש"זכות" גדול ובאופן
שאינו שכיח ישנה מה"מזל"
והנה, שסתירה זו שבין מסקנתא דסוגי' (שבת) לבין מאמר רבא (שהוא בתראה בש"ס, שמסקנותיו הלכתא שם) עלתה כבר בתיקוני הזהר (תחילת סט'), ועולה גם לתוס'. (מו"ק שם ד"ה "אלא")
ואמנם, תירצו הם דבריו שאף ש"זכות גדול" מועיל, (תוס' יבמות נ'. ד"ה "מוסיפין" ושבת קנו'. ד"ה "אין") – זה לא שכיח. (תוס' יבמות שם, כדמוכח גבי עובדא דרבי אליעזר בן פדת, בתענית כה'. ובעצם כבר בסוגי' דשבת כבר הוכח לי'ה שזה לא תמיד מועיל.)
אלא, שאף לתוס', מובהק הוא שרבא, על פי מה שראה, (כניז') - שינה הוא ממשמעות הפשוטה בגמרא (שבת): דזכות משנה את המזל, למשמעות רחוקה: שרחוק הוא שזכות ישנה את המזל. כאמרו: "חי'י בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא..."
נראה שעשה זאת כמעשה רבי עקיבא. רבי עקיבא (חגיגה יד':) אמר על מי שיאמר שראה מים למעלה: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". וזאת, אף שבפרשת בראשית (פ' א' פס' ו'-ח') כתוב: "י'הי רקיע בתוך המים וי'הי מבדיל בין מים למים...ויקרא א-לקים לרקיע שמים". אותו הדבר עשה כאן רבא, שקבע: "חי'י בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא". נגד פשט המובן בתורה ממש. (יובא מיד.) אלא שודאי:
א. הניח הוא ביאור הראוי בתורה. (יובא מזה מסי' יא' ואילך בעזהשי"ת.)
ב. לא מתוך סברא דנפשי'ה, קבע דכל הנך ממזלא תליא מלתא. הי'ה זה מתוך הסתכלות במציאות מיוחדת שאין כמוה. (כמסופר שם). אשר לא ניתן הי'ה לי'ישבה עם מושג ה"זכות". לא את אשר ראה בעיני'ין החי'ים ולא את אשר ראה בעיני'ין המזונות.
ג. מפרשת "והי'ה אם שמע" נלמד "דין ראש השנה".
ומשם אתינן לסתירה משולשת: דראש השנה סותר את המושג "מזל" הקובע את קורות האדם בעוה"ז. ו"זכות" המפקיע ה"מזל" - סותרו. שכן כל הזכויות נשקלות רק בראש השנה וזכות זו - נמצא שפועלת לבד ומיד.
סוגי' ערוכה היא על דין דראש השנה [משנה ר"ה טז'. אשר מקורה בפרשת "והי'ה אם שמע" המתחלת ב"עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה ("דברים יא' פס' יב', מובא בדף ח'.) גבי שכר ועונש (בחי'ים ומזון ישראל) בארץ ישראל בכל ראשית שנה] אשר כל העולם נידון בו [מן הכתובים (תהלים פא' פס' ה')] לחי'ים או למות. [מן התורה: "...והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה...". במאמר רבי כרוספדאי מרבי יוחנן, שם טז': מדובר על "דין" היחיד. וכך בתוס' שם ד"ה "ונחתמין" וברמב"ן שער הגמול מתחילתו ובדרשתו לראש השנה (פ' ה'). אך בקידושין מ': דובר גם על כל העולם. והרמב"ם פ"ג תשובה ה"ב וה"ג הביא ראי'ה מן התורה גם לדין המדינות.] ומזונם, נגזר בשאר פרקים (במשנה שם) הנקראים גם הם "ראש השנה". [שם, ברי'יתא יז': "...הרי שהיו ישראל... בראש השנה...ופסקו להם גשמים..." והרי גשמים נידונים בחג, כניז' וכהתוס' טז'. ד"ה "בפסח" !
אלא ודאי, הכונה במונח "ראש השנה" גם לשאר פרקים.]
והנה ש"תפילה" (על חולים) אשר גם היא זכות (במסקנת הגמרא אשר תובא כאן, יכולה היא באופן מסוי'ים אפילו לקרוע גזר-דין. "גזר- דין" באופן פשוט הוא "מוות" כניז' כאן. והצלה ממנו הוא מ"זכות", כניז' סי' א'. ושם גם מובא שתפילה – "זכות".), סותרת לדין ראש השנה [ראש השנה לרבנן שבמשנה (אשר למסקנה מרבא הם דבי רבי ישמעאל, כמו כן לרבי מאיר ולרבי יהודה) לרב יוסף שם טז'. נסתר מהתפילות על החולים. באותו אופן לימד רבי עקיבא את ישוב הפסוקים ד"משוא פנים (שם יז': הביאוהו גם בנידה ע': שלא כדפירשוהו בברכות כ':(יבואר בסי' ח'). במגילה כה': אי אפשר לדעת איך פרשום). וכדהבינו התוס' שם (בדי'ינו בתרוץ הראשון שם), ר"ת בשבת יב': ד"ה "רבי" והר"ן נדרים מט': ד"ה "כמאן"] אשר עומד הוא כבר מראש השנה. (שכן לקרוע את אשר כבר נגזר – לא ניתן. (ברי'יתא ד"פסקו להם גשמים", שם יז':) רק שינוי'ים בפרטים אשר לא נקבעו – אפשר שי'יקבעו מזכות. (כבברי'יתא שם ובתוס' הניז' על אתר ושם הזכירו גם תפילות הציבור אשר יבוארו בעזהשי"ת סוף סי' ד'.)
ואל יחשבו להפריך דברי מאשר שיש "אבינו מלכינו" גם לשלא לימים הנוראים. יש גם נוסח לתענית ציבור למשך כל השנה. (ולא בדקתי אם הוא מקורי.) דברים אילו יתבררו בעזהשי"ת בסוף סי' ד'.
גם מה שמבקשים שם ובשאר פיוטים דברים שאינם חי'ים ומות, אשר אינם משתמעים מ"דין ראש השנה" - יעוי' בסוגרי'ים כאן.
[מה שיש לשאול: מהיכן בכלל ש"חולי'ים" נגזרים גם כן ב"דין" ראש השנה, (אשר נידנים בו לחי'ים ולמות) ?
- הנה, שמעצם השאלת רבי יוסף מובן ש"חולי'ים נגזרים שם. הגם שאינם "חי'ים ומות". רק מטיב החי'ים. מכאן ש"דין ראש השנה" גם על טיב חי'י העולם הזה, יעוי'ין נספח הערה 1. לכל יחיד ויחיד. כ"דין" ה"חי'ים" ולא כמזונות הניפסקים בשאר פרקים לרבים יחד. (יעוי' גם סוף סי' ה')]
כאן בעזהש"ית, נעמוד על הסתירה אשר היא המקורית בעצם בזה:
מצד אחד: קביעת גמולי האדם בראש השנה למדנו מן התורה (כניז').
ומצד שני: זכות המפקעת מן ה"מזל", הגם שהיא סותרת שקילת הזכויות בראש השנה - הרי שנלמדה היא מן הכתובים (סי' א').
כבר ראינו מראשונים שכבר עמדו על הקושי העולה מן התפילה על החולים אשר נאמרת כל השנה, לבין "דין ראש השנה". (והגם שבסי' הבא נלמד על "זכויות המקרעות גזר דין" הפועלות מיד ואפילו באמצע השנה וללא שיהוי, עדי'ין לא יתברר לן איך יתכן "דין ראש השנה", כאשר גמרא ארוכה היא דהכל כבר מוחלט מ"מזל" ?
- על זו הבעי' נכתב כל הספר. וההתבארות בזה יתחיל בעזהשי"ת בסי' ט'
אלא, שמכאן אתינן לשאלה קשה עוד יותר:
היאך יתכן זה ששלמה המלך לימדנו (במשלי) על "זכות" המפקיעה מ"מזל", (כניז' סי' א') כאשר כבר כתוב הי'ה בתורה שקורות אדם נדונים ונגזרים רק בראש השנה (ואפילו גוי'ים, סוף סי' ח') ?
אמנם לא הי'ה הוא אחד ממוסרי התורה, (יעוי' ברמ' בהקדמה ליד) אבל לימודיו אסף חזקי'ה וסיעתו והוא מכתבי הקדש (והוא תורה, לא "חכמה", כבמגילה ז'.) ואיך לא ידע הוא תורה שבכתב ?
ועוד שאלה קשה ביותר:
היאך הגמרא בשבת (הניז') אשר הביאה בארוכה את הלמוד ממשלי, לא זכרה מילה אחת מראש השנה ? והיאך הגמרא בראש השנה לא זכרה שום מילה מהנלמד במישלי ?
לשאלות אילו נקדים כמה הערות:
א. אין שום יסוד להניח שהלימוד מהתורה, מ"עיני ה' אלקיך..." הי'ה כבר קודם למודו של שלמה המלך,במשלי. לימודים בתורה נתחדשו במשך הדורות ולא תמיד ידוע לנו היכן. יעוי' נספח הערה 2.
ב. את הפס' אפשר הי'ה לו לפרש אחרת מהלימוד הניז'. יעוי' ההתפרשות המובאת סי' ז' הערה 1.
ג. אין גם שום חובה להנחה ששלמה המלך אשר דבריו במשלי, אחז באותו לימוד בתורה אשר הובא בר"ה. גם זה שם.
ד. ומה ששלש עני'ינים קובעים את קורות האדם מובאים בשני מסכתות ללא שום קישור ביניהם:
ה"מזל" וה"זכות" המפקעת ממנו - סוגי' ארוכה במסכת שבת
ו"דין ראש השנה" - סוגי' ארוכה במסכת ר"ה סותרת ולא נוגעת ולא פוגעת בקצה נימה בחברתה - מזה ראו הראשונים (הניז' תחילת הסי') וכזה קי'ים בש"ס גם בעיני'ינים אחרים. יעוי' נספח הערה 3.
ד. "זכות" מהדברים המקרעין את גזר דין "ראש
השנה"
הגמרא, ספק אם הצליחה (שם. גם התוס' הניז' הביאה שם, (כבר לתרוץ הגמרא הראשון שם) ובשבת.) לי'ישבה (את התפילה, שהיא "זכות") עם דין ר"ה, וגם זה, רק באופן של שיטת רבי יצחק. על דרך: "דברים המקרעין גזר דינו של אדם". (כשיטתי' בר"ה טז':)
שכן: התוס' (הניז'): לא נקט שתפילה תועיל כן.
והריטב"א (ד"ה "כמאן"): כן.
על כל פנים אכן ממאמר רבי יצחק (ר"ה, שם): ארבעה מעשים ("קיצוני'ים") מקרעין "גזר דין".
אלא שיש לשאול:
אפילו מעשים קיצוני'ים, איך יבטלו "דין ה'" ?
הרמב"ם (פ"ב תשובה ה"ד) הביא אותם "דברים" כדרכי תשובה. וזאת, אף על פי שאין מקור לכך.
אלא, שמאחר שהם "מעשים קיצוני'ים", אשר בשל כך מקרעין את גזיר דין דראש השנה, - הרי שהם בודאי באים בלב אשר כבר שב. (שכן אם גרם לבוראו, אשר עליו אומרים: "כל האומר ה' ותרן - יותרו חי'יו / מעיו" (ב"ק נ': אסתר רבה פר' ז' אות כה') - שיוותר לו הרי שבודאי אין בו רבב.) ובעצם, מאחר שגדר ה"תשובה" הוא ביטול הרצון לחטא , כאמרו בוידוי (יומא לו': וברמב"ם פ"א תשובה ה"א) הרי שמעשים כאילה מראים שיבה אל ה' וחרטה גמורה מן הרוחק מה' ומן החטא.
כאילו ודומיהן (כ:"כל העונה אמן יה שמי'ה רבא בכל כחו..." שבת קיט':) מקרעין את "גזר הדין".
וזה עיקר שיטת רבי יצחק: "וכדר' יצחק דא"ר יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין ובין לאחר גזר דין". הי'ינו: שתפילה המועלת אחר דין ראש השנה היא אשר גם קורעת גזר דין, מאופן שלימותה. כמו שהביא הרמב"ם שם גם את ה"צדקה". הוא לא הביא את הנותן חמש ₪, ולא את הנותן 50 ₪ ולא את הנותן 500 ולא את הנדבן. הוא הביא את ה"עושה צדקה כפי כחו". כלומר: הנותן כסף לצדקה עד מה שבאמת יכול. (לא מעשר, ולא כתקנה דאושה. ואפילו לא עד חומש, כבכל מצוה. אלא כמושג ה"צדקה בפני עצמה. ולא שחלילה, נתכוון הוא שצריכים לעבור על תקנת אושה, רק שלפי החיוב שבתורה הי'ה בעל תשובה נותן גם "סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו" (כבכתובות סז': ורמב"ם מתנות עני'ים פ"ז ה"ג))
משם יובנו כל אותם "דברים" ה"מקרעין גזר דין":
"ברית כרותה ליג' מדות (שישראל אומרין) שאינן חוזרות ריקם" (שם יז': שאכן אומרים אותן בסליחות ובתפילות על חולים) התוס' (הניז') לזה קורא "תפילת רבים". אך גם הוא גם הריטב"א כללו בזה גם סוגי תפילה נוספים. ויתבארו הם ב נספח בסוף הערה 4.
כן "אמר ר' יוחנן...תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם" (שם ומשנה ביומא פה': ופו'. ונפסק ברמב"ם פ"א תשובה הלכ' ג וד' כרבי אלעזר בן עזרי'ה)
ותורה קורעת אפילו "גזר דין" של ציבור, ואפילו מדברים שכבר נישבע עליהם ה' שלא יכופרו. (כמובא ר"ה יח'. ואמנם אין המושג "כפרה" נוגע ל"גזר דין", רק מאחר שכך כתוב בפס' שם, נקטתי בשם זה.)
אלא, שגבי "תפילה, הרי כבר הוסק שרק עם "צעקה" יכולים לקרוע את ה"גזר דין". והאיך יתפרשו אותן מעשיות מאותן צדיקים אשר תפילותיהם ניתקבלו ללא כן ? יעוי'ין נספח הערה 4.
ה. השתא דאתינן להכי, איך י'יתי'ישבו לן הא
ד"חי'י ומזוני ממזלא" (דברי רבא), עם פרשת
"והי'ה אם שמע" ו"דין ראש השנה" דמינא?
כמו כן עם "תוכחה" דבפרשת "בחוקותי"
(משאר ההזהרות הפרטיות שבתורה ידובר בסי' י'
בעזהשי"ת)
א. ראינו ד"זכות" תתי'ישב עם "דין ראש השנה" (יעוי' בסי' ד' וה'). לעומתה, דברי רבא (ד"חי'י ומזוני ממזלא") לא יתי'ישבו עמה. שכן האופן בו (למסקנת התוס'. יעוי' סי' ב') "זכות" יכולה לשנות מה"מזל" הוא במקרה ד"לא שכיח". אך להעמיד את כל פרשת "והי'ה אם שמוע" (חי'ים ומזון לכל ישראל) ואת כל דין ר"ה במקרה ד"לא שכיח" – לא משמע. [יעוי'ין גם בדרשת הרמב"ן לראש השנה (תחילת פ' ה'), שהביא את כל הדברים אשר כתב רבא שהם מ"מזל", וכתבם בין הדברים שנידון עליהם האדם בראש השנה. וזה ברור. דמאחר דנקוט אצלו דהכל מ"דין ראש השנה" (הובא בתחילת סי' ז', בסוף סי' ט' ושוב בתחילת סי' יב') וככלל: מ"זכות" הם תלוי'ים (יעוי' סי' ט ס' ב'), הרי שכל אותם דברים שרבא י'יחסם ל"מזל" – י'יחסם הוא ל"זכות" ובפרט: לראש השנה. (אמנם בתחילת סי' ט' הבאנו ביאוריו מפרושו על התורה שמות פ' ו' פס' ב' וביותר בבראשית פ' יז' מפס' ב' ואילך, שם הביא מה שקורות האדם נקבעים ממזל, אבל גם שם ביאר שהכל יופר מן ה"זכויות" כדהסקנו.)]
גם אם שאר פרקים שבהם נידנים מזונות ישראל והעולם (כניז' בסי' ג') – אינם בכלל דבריו של רבא, וניגזרים, כל אחד בזמנו (שכן לא ניסתרו משום מעשה) – "דין האדם" (חי'יו ומזונותיו) ישאר ממזלא. (דסתור. מאותו מעשה. סי' ב'.)
ויש להעיר:
א. בקידושין מ' (ניז' סי' ג') דין העולם "נגזר" (במובן המתמטי ממש. לא ה"דיני") מדיני היחידים. הרמב"ם (פ"ג תשובה ה' ב' וג') הראה (מן התורה) גם דין המדינות. ופירש שמהם "נגזר" "דין העולם".
אם היחידים "נגזרים" מן ה"מזל" – מה שי'יך לדון את המדינות ואת העולם ?
אלא ודאי שלשיטתי' שחי'י היחידים מן המזל - גם המדינות וגם העולם מ"מזל" ואין כל "דין" לשיטתי'.
ב. מסקינן דאף דמזונות היחידים ממזלא - מזונות "כל ישראל" והעולם - "נידנים" (בפרקים. כדהוכח סי' ג'). ולא תהא זו סתירה. (בדיוק כפי שחילק הר"ן לעני'ינו, בר"ה ג'. בדפי הרי"ף סד"ה "מתני" הובא בנספח הערה 1 לסי' ג').
אלא, ש: אם המזונות כהחי'ים, כלם נידנים בפרקים, מפני שכלם
נאמרו בפרשת "והי'ה אם שמע",
וב: "דין" ה"חי'ים" רואים שמדין היחידים נגזר דין הרבים (באופן
מתמטי כדשנינן בקידושין וברמב"ם הניז')
– אולי: גם מזונות העולם שהם מ"דין" - נגזרים הם ממזונות היחידים. ואם נמצאנו שמזון היחיד מ"מזל" – מזון כל העולם יגזר ממנו (באופן מתמטי, כניז') ולא מ"דין", אם כן לשם מה לכאור' ה"ארבעה פרקים" ?
הנה שאכן כל שדה נידונת לבד. (ברי'יתא שם, טז'. "תבואה שאירע בה...") כמו כן מצאנו איך שישראל נידונים על המים (בברי'יתא ר"ה יז': מ: "עיני ה' אלקיך...") וכמו כן נידון כל העולם (במשנה ארבעה פרקים, טז':)
ואולי יש לומר שדין המזון נעשה באופן מתמטי בדיוק כבסוגי' דקידושין (הניז' הערה א' כאן) גבי האדם.
אלא, שאם כן, שמזון היחיד, המדינה והעולם מ"דין" - איך יכול רבא לומר ש"מזוני" ממזלא אם לא שחולק הוא על כל המשנה. וזה לא יסתבר. יעוי' נספח הערה 2.
אלא, שעדי'ין יש לומר, שמה שנידון בפרקים הוא השדות ויבולן (כניז' בברי'יתא (טז'.) ומה שדיבר רבא הוא באשר נידון כל אדם ואדם בדינו שלו. ולשיטתי': ממזלו שלו.
אלא, שגם זה לא יסתבר: שהצומח י'הי'ה נדון והאדם עצמו רק "מזל". האפשר שה"עיקר" מונהג כאן כ"טפל" וה"טפל" - כ"עיקר" ?
ודאי אם כן, שרבא חולק גם על דין השדות ומה שבתוכם. והם ודאי וודאי רק מ"מזל". ובעצם חולק הוא על כל המשנה.
והשתא, דאתינן להכי, גם הגמולים והעונשים הכתובים בספר ויקרא (פ' כו מפס' ג ואילך) והכתוכים בספר דברים (פ' כח') - לא נוגעים ולא פוגעים לדברי רבא, שכן הינם נוגעים לכל ישראל לא ליחידים. ועל אילו לא דיבר רבא כלל. (מן התורה משמע שאילו "מחוץ" ו"לפני" כל שאר העיני'ינים.
ג. ראינו "זכויות המקרעות "דין ראש השנה" וראינו "זכויות" המפקיעות מ"מזל". ממה באמת מגיעין אותנו כל אותן הדברים הקורים בכל חי'ינו, אם מ"דין ראש השנה" או מן ה"מזל" - יתברר מזה בסוף המאמר.
ו. שיטת הראב"ד נראית נצרכת לכולי עלמא
הוסק (בסי' ה') דלמודו של רבא (דכל הנך ממזלא תליא מלתא) סותר את "דין האדם".
לא היה ניתן לי'ישב את "דין האדם" ב"דין" שלא שכיח, דזה לא משמע בסוגי' דראש השנה ולא בפס' "עיני ה' אלקיך בה מראשית שנה עד אחרית שנה" – מקור "דין ר"ה. (ניז' סי' ג')
כאמור, לא מצא רבא כל אפשרות לפרש את מקרה אותם הצדיקים באופן שיתי'ישב עם: גמול בעולם הזה.
ולכאור' יכול הי'ה רבא לנתח אותו מעשה על פי שיטת הראב"ד (פ"ג תשובה ה"א) אשר תלה את המציאות של "רשעים חי'ים" באשר נתונים לבני האדם "שני דורותיהם" (שנותיהם) – מראש. וזהו על-פי הפס' "את מספר ימיך אמלא" (יבמות נ'. אשר פורש שם בתרי אנפין ובשניהן "שנותיו" ניפסקין לו, בשעת לידתו. רש"י שם). ולפי מעשיו פוחתין לו או משלימין אותם לו.
ומאחר שכן, אף שבמעשי אותם הצדיקים לא הי'ה הבדל – נשאר הי'ה מקום להבנה שקורותיהם השונים היו מ"מזלות" שלהם.
ואכן יש כאן לשאול: למה לא תלה הוא את ההבדל בין רבה לרב חסדא באופן זה, אשר אין טוב ממנו. ואדרבה, אם הי'ה מפרש באופן זה לא הי'ה צריך הוא להכריע ממש נגד פשט התורה. (יעוי' סי' ג' וסי' ה') שכן באופן זה אפשר שגם ממזלא תליא מלתא וגם מזכותא תליא מלתא. רק שאצלם לא הי'ה הבדל ב"זכותא".
אכן התוס' (שם ד"ה "מוסיפין") זכרו כאן שלשיטת רבא אינו שכיח שיוסיפו לו או יפחתו על פי מעשיו. אבל עצם השיטה מתאימה לשיטתי'. הי'ינו, ש"שני דורותיו" נתונים מראש ושהם מה"מזל".
אבל קושי'ין נשארת: למה לא נתן רבא מקום גם ל"זכותא" כלמודם של כל התנאים בסוגי' דראש השנה ? (אמנם, לא תהי'ה לזה שום משמעות גבי מעשהרבא ורב חסדא (כניז'), אבל היתרון (הניז') - י'הי'ה !
ואכן גם לשיטת כל התנאים (הניז') - שיטה זו ניצרכת היא מאד, שכן אין הסבר יותר טוב למקרים של רשעים חי'ים וצדיקים מתים. ובפרט למעשה רבה ורב חסדא. כמו כן משיטה זו י'יקל גם להבין את המציאות שצעירים תמימים, חסרי חטא ניפטרים, אף שברור שאין להם דין מיתה וגם לא עוון אביהם. (יובא מיד.)
וגם יש להעיר שגם מסקנתו (תבואר סי' יא' ואילך) אפשר שמוסבת על דרך זו.
אבל יש להעיר עוד: דאין להוכיח שיטתי' ממה שיש קטנים שניפטרים (אשר עדי'ין אינם ברי חיוב. שאם כן מוכח שמותם אינו מ"דין") שמוכרח שזה מפסיקת "שני דורותיהם" (כניז').
שכן, "קטנים" מתים בעון אבותיהם (כן כתב רש"י על התורה על הפס' (דברים פ' כד' פס' טז'): "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות..." והרמב"ם (פ"ו תשובה ה"א) כלמדו של רבי (שבת לב':): "בעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים", מן הפס' "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך" (קהלת ה') ורבי נחמי'ה (שם): "בעון שנאת חינם... ובניו ובנותיו...מתים כשהן קטנים" ובמדרש זוטה רות (פר' א' ד"ה "וימותו גם") די'יקו זה מן הפס' בדברים (הניז')) ואם כן אין מוכח שמיתתם מן המזל.
ז. בין כל כללי "דיני שמים", לא נמצא בין רבה לרב
חסדא כ"מלא נימא" על כן לא מצא לי'ישבם עם
"דין" ראש השנה
גם עם שיטת התוס' (ר"ה שם טז': ד"ה "ונחתמין") אשר הסיקו שחי'י: לא תמיד ניתנים לצדיקים בעולם הזה. יש שמקבלים אותם לעולם הבא - לא ניתן הי'ה לרבא לי'ישב הבדל גמולם של אותם צדיקים. דא"כ שוב, הדרא קושי'ין לדוכתא: דמה הי'ה ההבדל בין רבה לרב חסדא ?
גם באופן שאולי אפשר ללמוד בר"ן (ג'. בדפי הרי"ף סד"ה "מתני", הובא בניספח בהערה 1.) אשר למד שבראש השנה האדם נידון על מזונותיו (שלא כמזונות אשר נידנים בהם בפרקים, שהם לכל ישראל, כדכתב שם) – לא יתי'ישב דין אותם צדיקים, לומר שאורך חי'יהם אשר חיו – אינו מדין ראש השנה, רק גמול שקיבלו בעולם הזה הוא משם. שכן גם גמולים שלהם היו שונים בדיוק כפי אורך ימיהם. (יעוי' סי' א')
[ואין לשי'יך לכאן גם את הרמב"ן תחילת שער הגמול אשר למד שבראש השנה חוץ משהאדם נידון על חי'יו – נידון הוא גם על חלקו בכל עני'יני העולם הזה]
גם עני'ין ה"ניסיון", אשר יכול הי'ה שקיבל רבה בחי'יו הרעים והקצרים, שלא מצד דין (הביאו הרמב"ן בשער הגמול, משישית המאמר ואילך.) אינו יכול לי'ישב ההבדל שבינם. שכן רבה גם ניפטר צעיר.
ומות גם לא יכול להיות ניסיון. שכן ממנו ואילך אין זמן שינסוהו בעלמא הדין. מכל שכן שמיתתו לא היתה מכישלון בניסיון שכן צדיקים כאילו לא ניכשלו. נמצא שגמולו לא יובן.
ואמנם ברמב"ם (פ"ז תשובה ה"ג), משמע שאפילו "דעות" ו"מחשבות" ובפ"ט (ה"א) אפילו ה"רגש" ישנה את דין האדם. (הפס' הידוע על גמול הרגש גם מובא שם). אלא שמרבא (הניז') מובהק שהבדל כזה לא הי'ה ביניהם.
בודאי שגם מן הפס' "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות..." (דברים פ' כד' פס' טז') לא ניתן לתלות ההבדל ביניהם. שכן לא היו "עון אבות" ולא "אוחזין"...(כבסנהדרין כז': מובא גם בברכות ז'.)
[יש להעיר:
א. אמנם בסנהדרין (שם), משמע שמילים אילו אינן נוגעות כלל לדין, אלא לעדות. אך ירמי'ה (במלכים ב' פ' יד' פס' ו') ועזרא (בדברי הימים ב' פ' כה' פס' ד') מוסרי התורה (הקדמת הרמב"ם ליד החזקה) הביאו גם חלק זה של הפס' בכתבם על אמציהו מלך יהודה, אשר לא הרג את בניהם של מכי אביו.
אלא שבפשטות, גם החלק הזה של הפס' מדבר ב"דינא" (יבמות עט'. תרגום ירושלמי וכדהביאו הספורנו והרשב"ם על התורה) דשמיא וגם דבארעא (שם). רק שהלכתו יוצאת מן היתור: "איש בחטאו...".
ב. בסנהדרין מסקנת הסוגי' (הניז') דבנים (גדולים, כניז' בסי' הקודם) אינם מתים בעון אבותם. מוכרח אם כן, שאין מלשון שנקוט בשבת (לב':) משמעות אחרת.]
הרמב"ם (מורה הנבוכים ח' ג' פ' יב' ד"ה "המין הראשון") מביא אותן "רעות" אשר נמצאות ב"טבע". לכאור' נראה שמאפשרות כזו - לא אחז רבא.
עכ"פ צריך לעי'ין לכוונת הרמב"ם. ויתכן שגם זה יתפרש בכלל שיטת רבא המבואר יותר מסי' ט' ואילך עד הסוף.
אלא שנראה שלאור ההשואה שראה רבא שם (כניז') - לא נראה מקום במציאות לדין האדם.
וזאת, העיז לומר, אף שהוא עצמו סידר את מסקנת אותה סוגי' (המשנה הניז') לאשורה כדבי רבי ישמעא-ל. ונראה שאין זה אלא מפני שגם הוא כרבי עקיבא, נקט שם, ד"דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (כניז').
הערות:
1. אין ספק שרבא לא הניח את הפס' "ואבדתם מהרה מעל הארץ..." בחוסר משמעות. המסתבר בעי'יני הוא, שי'יחסו יותר ל"אזהרה", לכל ישראל, כבפרשות התוכחה. דבר העולה כמעט אצל כל בר-ישראל – בר-דעת בקוראו פרשה זו. והראי'ה הטובה ביותר לדברינו: שאת "דין ר"ה" כלו, ואת דין האדם בפרט – לא מפסוק זה הורום. לשני הדברים ניצרכו לפסוקים אחרים ואפילו לכתובים (לדין הובא הפס': "מראשית שנה..." (ר"ה ח'. הניז' ודין האדם מתהילים. שם ח':).
2. מה שהכריע רבא שם, הוא לכאור', שלא לקבל את דין כל אחד ואחד מבאי עולם בר"ה. (כניז'). לשאר "פרקים" שבהם העולם נידון - הוא לא נגע. (כמסקנ' דבסי' ה' סוף ס' ב'.)
3. הי'ה מקום לכאור' לשקול ללמוד גם את סוגי' דראש השנה בדרך שלמדנו מהתוס' את סוגי' ד"מזל". הי'ינו, שגם "דין" ר"ה פועל רק מזכות גדול, ורק במקרה דלא שכיח. ואז הי'ה מתי'ישב מצוי'ין עם רבא, שלמסקנה "זכות" בכהאי גונא – יכול להיות שיפעל.
אלא ש:
א. לא משמע כן בסוגי'. ואמנם גם בסוגי' ד"מזל" לא משמע כן, אף על פי כן כך, פרשוה התוס'. אבל סוגי' דראש השנה מובהקת ביותר שלא כך. (לשון המשנה).
ב. בדין ר"ה מוכרע על ידי כל אדם, גם דין המדינה וגם העולם. וכל זה ממצוה או עבירה אחת. (קידושין מ': "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חי'יב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת…" ושם: "...אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם..." ? הרמב"ם פ"ב תשובה ה"א.) ואיך נאמר שזה בכלל לא כן ?
[וזאת, מבלי להכנס כאן לסוגי' (דרבי יוסי בר יהודה דביומא פו':) ד"על שלשה פשעי ישראל", הרמ' (פ"ג תשובה ה"ה)]
אבל מה שמתמי'ה הוא: איך אמר זאת רבא אשר הוא עצמו הכריע למסקנה בש"ס את סוגי'ית ראש השנה ? - יתבאר בעשזהש"ית מסי' יא' ואילך.
4. לא ניתן להשוות שאלתו והכרעתו אשר עלתה מהשוואת מקרי רבה ורב חסדא לשאלות שהביאו הראשונים, אשר עולות כיום ביותר. בנוסחים שונים של: "רשעים חי'ים וצדיקים מתים". הסתכלותו בשני הצדיקים בעלי היכולת הקיצונית הזה'ה (שם) – לא הותירה שום מקום לפיתרון על ידי פרשנות ה"דין", (כניז').
האפשרות היחידה לחלק מקריהם הוא ממסקנה שבגמרא (שבת נה':) "יש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עוון". מיתת רבה יכולה היתה להיות מהמושג המובא שם: "עטיו של נחש" (שבת נה'. ב"ב יז'. מובא בשער הגמול, לפני סוף רבעו הראשון.) וי'יסוריו מהמושג "שתוק! כך עלה במחשבה לפני". (מנחות כט': ובשער הגמול שם ברבעו הראשון.) מושגים אילו עשוי'ים בעזהשי"ת להתבהר עפ"י מסקנה שבסי' יא' ואילך ויתכן גם שמושג זה יעלה עם שיטת רבא, אשר תבואר בסי' ט' ואילך.
5. אלא, שלאור מבטו של רבא, יתבטלו לנו לכאור' נוראותם של הימים הנוראים, שכן החי'ים, בכל מובן, (כניז') אינם באים מדין ראש השנה. (על כל פנים כך דבריו במו"ק. ואפילו אחר ישוב התוס' הניז' את דבריו עם הסוגי' דשבת, כניז'.)
ח. מה שרבים נתוודו לחוי'ה של "השגחה", מתאים
לסוגי' ד"דין ראש השנה". לא ל"מזל".
אסור הי'ה להעלות אפילו במחשבה, לומר, שאין במקרה אחד, ואפילו המדוד והשקול מעיני רבא, כדי להשליך על המציאות כלה, אף שלהבנתנו, תורה שבכתב ערוכה עם תורה שבע"פ אומרים אחרת. (כל אותם תנאים בסוגי'. (יעוי' סי' ג' וסי' ד') עכ"פ, יש להזכיר שאת ה"מקרא" - לא סתר,כניז' כאן הערה 1.) ואפילו שגם מעשים המובאים בגמרא גבי "זכות" מעידים על השגחה של דין. ובמיוחד, אם נראה סיבה הכרחית להיותם של "מקרים" כשל רבה ורב חסדא בעולם וכמו אותם מקרים מהם שואלים בנוסח: "רשעים חי'ים..." (כניז') – יסתבר לנו בודאי עוד יותר, דיש "דין" לאדם בראש השנה. ובמיוחד לאור זה שכיום, חלק ארי מתוך בני האדם (גם אתאיסטים) מספר על מקרים אשר הסברם היחיד המסתבר הוא "השגחה". (חלק מאותם "נאורים" המכלילים עצמם בין המנתחים מציאות זו בביטוי: "כח חיצון" – מאמינים בה' בלבד.)
ואוכיח את ההכרח הניזכר, משאלה נוספת:
אם נגזר דין על מדינה ח"ו מות, האם ינצלו הצדיקים משם ?
הלחם משנה (פ"ג תשובה ה"א) אומר שכן.
ברמב"ם (שם) לא משמע כן.
בשואה, משמע שלא הי'ה כן.
בדומה לזה, בגמרא (קידושין לט':) קיבלו בנקל את האפשרות שאותו שקי'ים את שתי המצוות המבטיחות אורך ימים – ניפטר מיד. דבר הסותר הבטחותי'ה. וכל שכן, שצדיקים המקי'ימים את כל התורה, אשר מתו - לא י'הי'ו סותרים לה יותר מהניז'.
ומדוע זה כך ?
זה מוכרח להיות כך, ולו רק מפני שאם גמול הצדיקים הי'ה ניתן תמיד – לא היתה "בחירה" לבני האדם. כלם היו עושים כמלאכים, ממש כבתפילות הימים הנוראים: "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך...ויראוך כל המעשים...". אך לא הי'ה זה העולם הזה.
מעתה מובן מה שכבר ידוע, ד"נסתרות דרכי ה'" – הוא על מנת שהעולם י'הי'ה כרצונו יתברך.
נמצא, שמעשה רבה ורב חסדא הי'ה מזה. גם רבא ידע זאת. ובכדי שלא נבזבז זמן חי'ינו לריק, בניסיונות פיענוח גמול בני האדם, ובפרט צדיקים שכאילה – נקט הוא שם ב"מזל". [אשר נותן את ההשפעה לכל העולם עוד לפני שיש כל זכות, (שבת שם, תחילת הסוגי'. מורה הנבוכים ח"א פ' עב', מד"ה "ודע". ח"ב פ' י' ורמב"ן שמות פ' כ' פס' ג' ד"ה "והמין השני") מהשפעת המלאך, (מו"נ ח"ב פ'יא' ורמב"ן ויקרא פ' טז' פס' טז') שהוא שליח ה'. (מו"נ שם פ' ו').)
נמצא, שאף שמן המציאויות השונות מגדרי "דין ראש השנה" יעלו תהיות על עצם ה"דין" – מוחדר הוא בקרב בני האדם ה"השגחה" ועמה גם ה"דין" (הבא ממנה ב"סברא":
יעוי'ין מזה בנספח הערה 5.) הנהגה בדרך של מציאות ה' גלוי'ה ב"השגחה": נותנת מקום לתפיסת אותן משמעויות הכתובות לנו (בתורה (הניז' בסי' ג') של: "עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, פרשת "והיה אם שמע" ושאר משמעויות "דין" ובהתפרשותה בתורה שבעל-פה (הניז' שם).
כמה הערות בעני'ין זה:
א. משמע שגם גוי, אפשר שיתוודה למציאות של "השגחה", באופן הניז'. [זאת, מאחר שהתוודות ל"השגחה" באופן הניזכר – הרי הוא "הכרה" כל שהיא. אשר היא גשמית. ומאחר שאינני מאמין שקיים הבדל פתולוגי כל שהוא בין ישראל לעמים (הבדלים בסרט ה– DNA ודאי קי'ימים.) הרי ש"הכרה" כזו יכולה להגיע לכל בני האדם. [מה שהגמרא (ב"ב טו':) דוחה האפשרות שאיוב הי'ה גוי - זה רק מפני שאין נביא באומות אחר מות משה רבינו ע"ה.
ב. בסוג' ד"אין מזל לישראל", משמע דרק ישראל יכולין להפקיע את הקבוע מן ה"מזל" על ידי "זכות (למודי דרבי יוחנן ולמודי דרב הובא מרבי יהודה, שבת שם). גוי'ים – לא !
ולכאור', הרי:
גם לגוי יש מצוות. ומשם: זכויות וחובות אשר עליהם נידונים (כלשון הרמב"ם פ"ג תשובה הלכה א'-ג') כל העולם (הרמב"ם שם, כבסוגי'ין).
גם לגוי יש גמול לעולם הבא. [עונש שם יז'. ושכר מהמשנה (סנהדרין צ'.) ד"...ארבעה הדיותות אין להן חלק לעולם הבא...בלעם..." מכאן דוי'יק (הרמב"ם שיובא) שלאחרים יש. ושם (קה'. מוכיח רבי יהושע לרבי אלעזר שרק גוי'ים "שכחי אלקים" בכלל זה.
בתוספתא (פ' יג' ) "צדיקים בעובדי כוכבים יש להם חלק לעולם הבא".
"צדיקים" זה אילו שיש להם זכויות יתירות על חובות. כפי שזה אצל ישראל. (מקידושין מ': וברמב"ם פ"ג תשובה ה"א)
כמו כן כתב הרמב"ם (פ"ח מלכים ה"יא) כתב ש"חסידי אומות העולם", הם אילו המקבלים שבע מצוות בני נח. וכן כתב ש"חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא". (פרוש המשניות סוף פ' עשירי, בפ"ג תשובה ה"ה ובפ"ח מלכים שם)]
וגם לגוי יש גמול בעולם הזה. (שכן בראש השנה כל באי עולם נידונים. ומשם כל מדינה והעולם. סי' ג' ואין לדי'יק מהמשנה, התוספתא ומהרמב"ם הניז' דאין להם גמול עולם הזה. דזה ודאי – שיש להם, כניז'. רק שבאו לומר להזכיר שגם גמול עולם הבא – יש שם.)
ומאחר שכן:
א. למה זכות שלו לא תועיל לו כשם שתועיל ל"ישראל" ?
ב. גם לא יתכן שה' "ישא פניו אילך" ולאחרים לא. וכדאמרו בברכות. (כ': ושם, את "נשיאת הפנים" הכתובה לנו, קנינו ביושר.) ו"זכות" תועיל לאחדים ולאחרים לא. ובפרט כאשר מועילות להם "זכויות" ליום הדין.
אמנם, העיני'ין המדובר בסוגי' ד"אין מזל לישראל" הוא במה ש"זכות" יכולה להפקיע "מזל". לא ב"זכות" הנישקלת ביום הדין. (שם, לא נמצא כל הבדל בין ישראל לעומות.) ושם, רק זכות גדול ובאופן לא שכיח הועיל, (סי' ב')
אלא, שמה גרע גוי אף מישראל בזה ?
ואמנם, גם בנוגע ל"דין" ראש השנה מצאנו ש"זכות" קשה להועיל אחר "גזר-דין". (סי' ד') וכמו אחר "מזל" (יעוי' סי' ב' וסי' ג' בזה) ולא גרעו גוי'ים מזה.
ונראה, דהטעם שאמרו שם: "אין מזל לישראל" הוא משום שצריך זכות כל כך גדול (שם), – שרק לישראל שנכנסו בעול תורה שי'יך שיגיעו למדרגה דבעינן. וגוי לא שי'יך בכזה.
אבל פשוט הוא דלא ינשול ה' שום ברי'ה מזכויותי'ה.
ט. במסורת רואים דדברי רבא ככתובין וכמסורין דמו
אכן יתכן שדבריו שם היו מכוונים אך לאותו מעשה ולסוגו המונהגים בדרך: "עטיו של נחש" ו"שתוק! כך עלה במחשבה לפני" (הניזכרים). אשר בהם אין שום קשר בין המעשים לגמולם. ואולי אף לשאר המקרים אשר קשה בהם לראות בחי'י היום יום בקשר כזה. וכתאורו של הרמב"ן: (בפרושו על התורה שמות פ' ו' פס' ב' וביותר בדבריו המבוארים בבראשית פ' יז' מפס' ב' ואילך)
אלא, שכבר נוכחנו:
א. שרבא חינך ליושר. על פי הדרך של: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". ואיך יאמר, בגלל קושי לראות את הקשר בין המעשים לגמולם, דבר אשר אינו נכון במציאות ? אפילו אם זה רק בכדי שלא ננסה לעמוד עליהם לריק.
אלא שודאי שאם אמר שאותם דברים תלוי'ים רק מן המזל אז זהו מסקנתי'. ולשיטתי' לא הי'ה שם, לא "עטיו של נחש" ולא "שתוק! כך עלה במחשבה לפני".
ב. עד כמה שיפה ומרוממת האמונה באופן הזה, של גמול על מעשי אנוש וכמה שחדורה היא בישראל תפיסת גמול הצדיקים באושר וכבוד, [מבלי להתי'יחס כרגע למשנה ולברי'יתא קידושין (לט':) ככתבו וכלשונו של הרמב"ן בשער הגמול, (כבר בתחילתו) ובמיוחד לאור התי'ישבותו של הגמול המדוד עם המציאות האפרורית, כתיאורו (בפרושו על התורה שמות פ' ו' פס' ב' וביתר באור בבראשית פ' יז' פס' א')] – הנה ששרידי המסורת שבכל ישראל מראים דוקא כדברי רבא. הנה, שבכל שמחה: בכל לידה, ברית, ובר מצוה. כמו כן אפילו בדברים הבאים אלינו בתוך החי'ים. כ: שידוך, אירוסין, חתונה ואפילו עסק. אומרים: "בסימן טוב ובמזל טוב!".
נראה מכאן, שאמונתם של ישראל דוקא כדבריו. ומכאן, וכמו מראיות מן הגמרא והמדרשים נראה שהפרופורצי'ה הנכונה ליכולתם של תפילות ושל זכויות לשנות מן המזל הם בדיוק כדבריו. ועל פיהם יש גם להבין את ההבנה המדוי'יקת בביטוי: "אין מזל לישראל".
ג. בשבת (נג':) העמידו הברי'יתא (נג'.) ד"...ולא (תצא) בהמה...ולא בקמיע" באוקימתא שהיא ממומחה (רש"י שם נג'. ד"ה "מומחה": אשר ריפא כבר שלש פעמים.) באדם ולא בבהמה.
הסבר הדבר (שם): "אדם דאית לי'ה מזלא מסי'יע לי'ה בהמה דלית לה מזלא לא מסי'יע לה" והנה: גם לישראל יש "מזל" אשר תלוי'ים בו.
אבל רש"י פי' "מזלי'ה": "מלאך שלו ומליץ עליו". ולכאור' שלא כמאמר הגמרא ! לזה יעוי' בס' הבא.
ד. בב"ק (ב':) מבואר שהסיבה שכתבה התורה גבי אדם (שמות פ' כא' פס' כח'): "כי יגח" ולגבי בהמה (שם פס' לה'): "כי יגף" הוא משום ד"אדם אית לי'ה מזל".
גם כאן, רש"י בפירושו הראשון, אינו מדבר על ה"מזל". אלא כותב: "שיש לו דעת לשמור על גופו". ומסביר שם, שעל כן כתבה התורה "כי יגח", מפני שעל כן צריך כוונה לפגעו. (פירושו השני יובא בהמשך.)
גם כאן כתב לכאור' שלא כמאמר הגמרא !
הגם ששיטת רש"י הזו תתפרש יחד עם כל אותן שאלות אשר נישאלו כבר במהלך כל המאמר. אך מאחר שכאן עלתה שאלה חמורה על רש"י – אפרשנו מיד.
כזכור, רבא אשר ראה מעשה רבה ורב חסדא, הכריע משם דחי'י בני ומזוני מן המזל.
התוס' אשר זכר שם את הכרעת הגמרא ד"אין מזל לישראל" י'ישב הסוגי' עם מאמר רבא באופן שהסוגי' מדברת במקרים מיוחדים, שאינם שכיחים.
רש"י, לכאור' לא קישר מסקנת הסוגי' עם מאמר רבא לבדו אשר בעצם אינו עולה עם הסוגי'. ובפרט, שמעשה רבה ורב חסדא כבר בואר בגמרא והוכח מברי'יתא (הובא בסי' א').
מעתה, יכול שהבין רש"י את המושג "אין מזל לישראל" באופן פשוט. ללא הגבלה למקרים שאינם שכיחים ואדרבא, בכל המקרים.
ומאחר שמסקנה היא בסוגי' ובש"ס כלו ד"אין מזל לישראל" הרי שגם כשנקוט בלשון "מזל" – רואים שלא נקטו באופן המיוחד לישראל כשדברו בעיני'ינים הנחשבים והקרוי'ים "מזל". על כן פירש רש"י שם איך פרוש הדברים ב"ישראל".
אלא, שבפירושו השני לגמרא זו, כתב שמאחר שיש לו "מזל" – לא יועיל לשור להרגו בנגיפה. הוא צריך לנגחו בכח, בכוונה ובתחיבת הקרן בגוף.
הי'ינו, ש"מזל" משמרו.
היאך ?
הנה, שלמרות י'ישובנו את רש"י כ"שמעתתא בטעמא" – יש גם לו: "מזל לישראל". ותיכף (ס' ז' וח') נביא עוד מקומות אשר בהם נקט הוא ב:"מזל לישראל". י'ישוב הסתכלותו של רש"י במלואה – תתבאר בעזהשי"ת בסוף בסי' יא' )
ה. במו"ק (כח'.) מובאים מעשים משעת מיתתם של כמה גדולי האמוראים. רבא בשעת מיתתו ביקש מאחיו שיבקש עליו, אמר "כיון דאימסר מזלא לא אשגח בי". רש"י: "איתרע מזלי'ה" כלומר: נמסר מזלו למלאך המות. וכההבנה אשר הבאנו בתחילת סי' ח' שהכל תחת "מזל" בהאי עלמא.
ו. בהוריות (יב'.) מלתא דפשיטא דחי'י אדם מ"מזל".
ז. על המשנה תענית (כו': "משנכנס אב ממעטין בשמחה") ומאמר רב יהודה ברי'ה דרב שמואל בר שילת, דכך: "משנכנס אדר מרבין בשמחה" אמר רב פפא: "בר ישראל דאית לי'ה דינא בהדי (בחדש אב) לישתמיט מיני'ה דריע מזלי'ה ולימצי נפשי'ה באדר דבריא מזלי'ה"
כאן רואים שיש מזל גם לכלל ישראל.
ח. גם במדרש אגדה שהביא רש"י (שמות פ'י' פס' י') על "…כי רעה נגד פניכם" רואים כן. אף שמדובר שם על הזמן שטרם מתן תורה, אשר יתכן שאיננו נוגע לזמן שלאחר מכן. שכן גם הגמרא (שבת קנו'.) הביאה מדרש כמו כן, המדבר מזמן אברהם אבינו.
ט. גם בראשית רבה (פר' י' אות ו') יש מזה (על הפירות, אשר בדין ראש השנה למדנו שדינם משם.): "...א"ר סימון אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל הה"ד (שם לח) הידעת חוקות שמים אם תשים משטרו בארץ...רבי חנינא בר פפא ור' סימון אמר כימה מעדנת את הפירות וכסיל מושך בין קשר לקשר..."
י. כך מובא גם בתיקוני הזוהר הקדוש (תחילת סט') שהכל תלוי במזל, אפילו כלה ואפילו ספר תורה שבהיכל.
יא. גם רש"י בביאורו את אופן זיווג הראשון (סוטה ב'.) כתב : "לפי המזל".
יב. גם בפרשו: "עקרה" (עירובין מז'.), כותב: "מחמת מזל שכבר נישאת לג' בני אדם ולא ילדה להן והוחזקה עקרה:"
אם "עקרות" הוא מן חולי, הרי שאפשרי שהוא מדין ראש השנה. (כניז' מתוס' ר"ה טז'. ד"ה "כמאן") ואפילו לרבא (דכן אינן בכלל: חי'י מזוני ובני).
אך אם גם הוא מן הדברים הכתובים מראש, כאותם תכונות המובאים בסוגי' בשבת (קנו'.), הרי שהוא מן ה"מזל" הנוגע להם באותו זמן. (כדכתב רש"י. ניז'). כמו כן לידת בני האדם ואפילו זיווגם (כדכתב רש"י. ניז'. על כן ידועים הם כבר ארבעים יום קודם יצירת הולד. ג"ז שם.) כמו כן: עסקים (ג"ז בסוטה שם).
כל אלו אין לשנות אפילו על ידי "זכות", ואפילו גדול, אם לא באופן דלא שכיח.
"דין" דראש השנה בעיקרו בעצם גם אינו נוגע לרב אותם דברים הניז'. בעיקרו, הוא נוגע למים, לתבואה לפירות של ישראל. (ומשם גם לעמים, כניז') ול"חי'ים" (דין האדם, שם). לתוס' משמע, שנוגע הוא גם לחולי (כניז' סי' ג' ובנספח בהערה 1.). אך לר"ן (בנספח שם) נוגע הוא גם למזון כל אחד ואחד ולשאר עסקיו ולרמב"ן (ג"כ שם ובתחילת סי' ה') נוגע הוא גם לשלום עושר נכסים כבוד ויסורים. וגם ל"בני ומזוני".
רבא במו"ק הסיק שאין הוא נוגע: לא לחי'ים ולא מזון כל אחד ואחד.
ובסוגי' דר"ה הסכים ש"חי'ים" כן משם. ואפשר שגם שאר עני'יניהם (הניז'). [את שאר "פרקים" שהעולם נידון בהם – לא סתר].
וכרגע נראה, שאין מוצא לשאלה: היכן נקבע אורך החי'ים בתורת ישראל. ולכאור' כדהוכח, ד"נסתרות דרכי ה'". (ידון בהמשך)
ועל כל פנים, אנחנו מאחלים תמיד "מזל טוב!" מאת ה'. כך שלא י'הי/ה צורך "חס ושלום" בזכות המיוחד אשר בדרך הרגיל לא ישנה את ה"מזל". (סי' ב')
י. גם משמעות ההזהרות שבכל התורה פשוטים
יותר כרבא
שלושים ושש "אזהרות" ישנן בתורה המחי'יבות את העובר עליהן ב"כרת" (משנה ראשונה בכריתות). ועוד יש שהעובר עליהן מחוי'יב ב"מיתה בידי שמים".
מאחר שהתורה אומרת שהעובר עליהן ידון למוות – משמע שאם לא עבר על אילה – לא ידון למיתה.
מאחר שכך, איך יתכן ש"שוקלים עונות כל אחד מבאי עולם עם זכויותיו (ביום טוב של ראש השנה" לשון הרמב"ם פ"ג תשובה ה"ג, כניז' בסי' ג') ואותם שעוונותיהם מרובים ידונו למות, כשבתורה עצמה משמע שאין מוות מן השמים, אלא לבעלי כריתות ?
יתרה מזו: איך ידונו את אילו שמצד אחד חי'יבים כרת, ומן הצד השני עוונותיהם מועטים מזכויותיהם, ובדין ראש השנה דינם לחי'ים ?
נמצא, שרק שיטת רבא אשר אין בה "דין ראש השנה" משתמעת כהתורה. שכן לדידו אין המיתה משכר ועונש וכל מיתות שיש הן רק מאזהרות שבתורה. אך דעות כל רבבי דפרשו סוגי' ד"דין ראש השנה" יתקשו מאד מאזהרותי'ה. (כניז').
[מחוי'יבי כריתות אם נשארו חי'ים (יותר מהמוזכר במו"ק כח'.) - יובא בסי' הבא.]
ואמנם, הפס' אשר ממנו למדו את "דין ראש השנה" (סי' ג'), הקשה על שיטת רבא. (לומר שיש "דין ראש השנה") אף שיושב. (יעוי' סי' ז' הער' 1).
אלא שקל הרבה יותר, להבין את אותו פס' כפי שפירשנוהו לרבא (שם), מאשר לפרש ש"כריתויות" שבתורה אינן כמשמעות התורה, אלא רק בשיכלול עם כל מעשיהם באותה שנה. דבר המבטל בעצם את כל משמעות "כרת" שבתורה. וגם זה יבואר ביותר בעזהשי"ת בסוף הסי' הבא.
יא. "שכר בהאי עלמא" מקדמא - היאך נקוט שלא כן ?
מסקנת אבי'י במשנה (קידושין לט': על פי הברי'יתא) כמסקנת רבא במשנה (שלא כהברי'יתא שהיא של רבי יעקב): ש"שכר בהאי עלמא איכא", כך:
לאבי'י: אף ש: "כל העושה מצוה אחת (למסקנה מרבי יהודה: שהיא "יתירה על זכויותיו". פירוש: שמכרעת את עוונותיו. כדביאר רש"י בד"ה "לומר" כדמשמע מברי'יתא שם, סוף מ'. אשר אינה מוזכרת בברי'יתא ד"אילו דברים") מטיבין לו..." באשר נפרעין מעוונותיו בעולם הזה, במה שניתן לו "יום טב" שבו "מריעין לו ודומה כמי ששרף כל התורה..."
ואף ש"כל שאינו עושה מצוה אחת ("יתירה על זכויותיו", בהתאמה לניז') אין מיטיבין לו..." (גירסת רש"י ד"ה "מתני'" ותוס' ד"ה "מתניתין": "מריעין לו") באשר נפרעין ממצוותיו בעוה"ז, במה שניתן לו "יום ביש" אשר בו "מטיבין לו ודומה כמי שקי'ים כל התורה..."
- יש לצדיק (ואפילו ממצוה אחת יתירה, כניז')שכר בהאי עלמא ונפרעין ממעשיו הרעים.
ויש לרשע רוע בהאי עלמא ונפרעין ממעשיו הטובים.
לרבא: במשנה: יש לצדיק (כניז') שכר בהאי עלמא ולרשע רוע בהאי עלמא
ובברי'יתא דרבי יעקב: אין שכר בהאי עלמא.
[ויש להעיר:
א. שלא הזכרנו כאן עדי'ין מהדברים ששכריהם "בהאי עלמא" מן התורה.
(כיבוד אב ואם ושילוח הקן אשר הובאו בסוגי') יובאו בהמשך,
בעזהשי"ת.
ב. שלא התי'יחסנו כאן לסוגי' (דרבי יוסי בר יהודה דביומא פו':)
ד"על שלשה פשעי ישראל", הרמ' (פ"ג תשובה ה"ה).
ג. התוס' (ד"ה "מתניתין") מתקיפים דברי רש"י זקינם (בד"ה:
"מתני'), שפירש את שיטת אבי'י, בענין שה"יום טב" וה"יום ביש" הם תיקוניו של האדם לעולם הבא כך שלא ישארו לו מעשים אשר גמולם נוגד את מידתם. דבריו שם, ניתנים לפירוש גם באופן שהן לצדיק והן לרשע אין בהאי עלמא שום גמול.
על זה עמדו התוס' דזה שלא כהגמרא אשר העמידה בשיטת אבי'י גמול בהאי עלמא. על כן הביאו הם את ר"ת: דבשיטת אבי'י כתב בפירוש גמול בהאי עלמא.
ג. אין במאמרים האחרים כדי להכריע בין שיטת אבי'י לרבא:
המאמר (תענית יא'.): "...א-ל אמונה ...כשם שנפרעין מן הרשעים לעולם הבא אפילו על עבירה קלה שעושין כך נפרעין מן הצדיקים בעולם הזה על עבירה קלה שעושין..." משתמע לכאור' כשיט' ד"שכר בהאי עלמא ליכא". אלא שבעצם מדבר הוא רק על גמול ה"יום טב" וה"יום ביש" באופן המלא.
התרגום אונקלוס על הפס' (דברים פ' ז' פס' י'): "ומשלם לשנאיו אל פניו להעבידו..." ["וּמשַלַם לסָנאוֹהִי טָבָן. דִי אִינוּן עִבדִין קֳדמוֹהִי בחי'יהון לאובדיהון לא מאַחַר עֹבַד טָב לסנאוהי טַבוָן די אינון עָבדִין קֲדמוֹהִי בחייהון משלם להון"] אף שמשתמע ברמב"ן לכאור' (שער הגמול, סוף עמודה 2 מתוך ה-31) ששיטתי' כרבי יעקב, זה אינו. שכן לא כתוב שם מאומה כזה. גם הרמב"ן עצמו (עמ' 3 שם) כתב כלשון המשנה הניז', אשר באופן מובהק אינה כרבי יעקב וכבר הבאנו מדבריו גבי גמול דין ראש השנה בעולם הזה. (סי' ד')]
נמצא: שיש גמול בהאי עלמא. הי'ינו שעל ידי "זכות" מטיבין לו, מאריכין ימיו ונוחל את הארץ. (המשנה הניז')
הנה ש"חי'י" ו"טוב" אשר בודאי כוללים "מזוני" ו"בני" (ומשמע שגם שאר דברים אשר הובאו בסוף סי' ד') גם כן מזכות תליא מילתא ! והאיך יחלוק אמורא על משנה ערוכה ?
יעוי' מזה בנספח בהערה 2.
ישנם עוד מאמרי חז"ל המדברים מגמול בעולם הזה כדבר מובן מאיליו. כגון:
כל הנותן פיתו למי שאין בו דעה יסורין באין עליו. (סנהדר' צב'. מפס' בהושע פ' ה')
כל הנותן פרוסה לעני מתברך בשש ברכות (ב"ב ט':)
"כל המלוה בריבית נכסיו מתמוטטין" (ב"מ עא'.)
הזכרנו גם (בסוף הסי' הקודם) את עונשי מיתה (כריתות ומיתה בידי שמים) המגיעם ליחידים בתורה. [עונשי הרבים לא נוגעים לסוגי' זו. יעוי' סי' ה'] אשר משתמעים כשכר לכל מי שלא עבר באותם איסורים. והנה שיש שכר לצדיקים במה שלא עשו מעשים שהיו יכולים לחי'יבם מיתה !
וכאן, שהזכרנו את הגמולים שעל איסורי התורה, מוכרחים להביא גם את הבטחות התורה לאריכות וטוב ימים על "כיבוד אב ואם" (דברים פ' ה' פס' טז') ועל "שילוח הקן" (שם פ' כב' פס' ז'). (אשר בסוגי' זו נלמדים) אך לא באופן שהבינם רבי יעקב.
[וכאן תעלה השאלה: שהרי מאותן הבטחות משמע שרק על אילו מובטחים אותם דברים. ואם כן איך למדו במשנה (הניז') אותן הבטחות לכל מצוה ?
אלא שמכאן מוכרח שהבינו את אותן מצוות באותו אופן של שאר מצוות. אלא ששכרן מרובה משכרן של שאר מצוות. וממילא, גמול כל אדם שמצוותיו מרובות מעבירותיו – יזכה לאותם דברים המובטחים.]
נמצא, שמפורש: גמול בעולם הזה.
הן בתורה.
הן בנביאים (במאמרי חז"ל יש שלמדום מפסוקי נ"ך)
והן בחז"ל.
היאך יאמר לנו רבא שהכל מ"מזל" ?
והנה, שגם בסוגי' זו עצמה, דיבר רבא. הביא הוא את רבי יעקב אשר כבר מקדמא אמר ש"שכר בהאי עלמא ליכא". ומשמע שלא ימצא בעולם שום גמול צדיקים.
ובשיטתי' הרי שאפילו מסתבר יותר לכאור', שכמו שאין לצדיקים שכר - כן גם הרשעים, – לא יחסרו דבר. שאם לא כן – הרי שיש איזה גמול לצדיקים במה שלא עשו מעשים שהיו יכולים לחי'יבם מיתה, כניז'.
ואכן כך משמעות שיטתי' בסוגי' (שם). וכן פרשוהו רש"י והתוס' (שם).
וכן הרשב"א. (ר"ה טז': ד"ה "הא דרבי כרוספדאי")
והוא גם נקט כמותו. (שלא כשאר רבבי. יובאו בתחילת סי' יב').
והנה, שלכאור' זה אינו כך וגם לא יכול להיות כן. שכן ישנם רשעים אשר כתובים להם עונשי מיתה בתורה, כניז'. (כאן, בסוף הסי' הקודם ומוזכר כבר בסוף סי' ה'.)
אלא, שמאחר שכן, הרי מוכרח שאין זה נחשב "גמול".
ומעתה, גם לרבא (הבא אחר רבי יעקב, כניז') לא יקשה מגמולים אילו, הסותרים דבריו ש"חי'י" מ"מזל" שכן אינם שי'יכים כלל לעני'ין ה"גמול".
אלא, שבמסקנתי' דרבי יעקב, תעלה שאלה נוספת:
האם לא ראו מעולם אדם אשר אכל חלב וחי בגיל שישים, אשר לכל השיטות (במו"ק כח'. ובתוס' דמשם) הוא אחר כרת ?
אם כן, למה לא הסיק בדיוק באותו אופן שגם "עונש בהאי עלמא ליכא"?
אמנם, משיטת הראב"ד (הניז' בסי' ו') ששנותיו נתונים ("שני דורותיו") - הרי שלא נדע לעולם ממה מת. ואפילו שמת בגיל מופלג - יתכן שנכרת. מה שאין כן באותו שעלה במצות אביו לשלוח הקן. שכיון שמת מיד – הוכח מיד שלא קיבל שכרו. (ומוכרח שהכירוהו שלא הי'ה הוא בעל כרת.) ורבי יעקב מכאן למד את שיטתו.
אלא, ש"כרת" בכל מקרה, אינו אחר גיל שישים (כניז'). ואם כן, למה לא הסיק כדברנו מאחד אשר אכל וחי עד שבעים ?
ויש לי'ישב משני צדדין:
א. איני יודע אם בכלל נראו אוכלי חלב ושאר חי'יבי כריתות, בתקופת רבי יעקב. ואם נראו - משמע שניכרתו ככתוב בתורה. שכן רק בהאי גונא מובן מדוע לא שאל שאלתין. בתקופת המשנה ובגמרא שישנם כאילו (סנהדרין פא':) - לא מצאנו ששאלו מכגון זה. (ואין להשוות השאלה המובאת בפ"ג שמחות סוף ה"ה גבי זקן אשר נתחי'יב אחר גיל שישים.)
גם בסוטה (מז': שם מובאים דברים שבתורה אשר פסקו) לא דובר מכגון זה.
נקיטת רבה, שאמר (מו"ק כח'.) ש"כרת" הוא מגיל חמישים ועד שישים – לא נמצאים בלמודים על "כרת". (לא באשר הובא מלפניו בבבלי (שם), לא בירושלמי פ"ב ביכורים (המובא בתוס' שם ד"ה "מת" ובשבת כה'. ד"ה "כרת") ולא בפ"ג שמחות ה"ה.) אולי הי'ה מקום מכאן לומר ש"מחוי'יבים" מתו אז גם עד גיל שישים.
אלא שיתכן גם, שאמר זאת רבה בסברא: שמוכרח הוא, שגם מוות הבא על האדם, בין שני אותם גילים – הרי עונש הוא.
נמצא, שאין סיבה לחשוב ששאלתינו היתה יכולה להשאל אצל רבי יעקב. על כן תשאר שיטתי' בשופי. שאף ש"שכר" ליכא, אבל "עונשי מיתות התורה" למחוי'יבים – היו ואין מהם כל קושי לו.
ב. לשיטתי', לא יובחן "כרת". שכן ימי שנותינו אינן קבועין. (שכן שיטתי' ד"שכר בהאי עלמא ליכא". אפשרי שהם נתונים מראש כהראב"ד הניז' סי' ו' ואפילו מ"מזל" כרבא)
אבל, השתא דאתי להכי, יעלו עוד כמה שאלות:
1. אמנם לי'ישוב קושי' על שיטת רבי יעקב הבאנו המאמרים אשר בש"ס (שם), בירושלמי (שם) ובשמחות (שם) האומרים את סוגי המיתה ואת גילי המוות אשר משמע שניתנים לאדם לפי זכויותיו, תוסף לנו שאלה נוספת: האיך יתי'ישבו אילו עם שיטת רבא האומר שחי'י ממזלא ואין להם כל קשר ל"זכויות" ? כמו כן איך יתי'ישבו עם שיטת רבי יעקב, ש:"שכר בהאי עלמא ליכא" ?
2. איך אמר רבי יעקב דבר הסותר לכאורה דברי "כתובים": "תהילים" כלו. ונצטט כאן רק מה"אשרי" (קעפיטל קמה' פס' יח'): "קרוב ה' לכל קוראיו...רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם" ?
3. האיך נקט רבא נגד דברי עצמו, שביאר הוא עצמו את המשנה דראש השנה האומרת שחי'י מזכויות (סי' ד' וה') ?
ומה הכרעתו שלו, בין למודו אשר בר"ה לבין דבריו במו"ק ?
ולי'ישב כל הקושיות נאמר:
את שיטתו, למד הוא מהתנא: רבי יעקב. אשר מובא בקידושין (שם) ואשר למודיו נמצאים בכל הש"ס. ורבא, גם את הברי'יתא יחס אליו.
המאמרים והראיות אשר הבאנו לגמול בעולם הזה, – הינם שיטת המשנה, ואבי'י, גם את הברי'יתא י'יחס הוא לשם.
ממילא, משום מאמר לא יקשה על רבא שכן אותם מאמרים שי'יכים הם, לשיטה השני'ה ולא לשיטתי'.
ומה ששאלנו: שהרי רבא בעצמו גילה את בעלי שיטת המשנה בסוגי' דראש השנה. היאך הוא במסכת מו"ק, מבטל את השיטה כלה ?
רבא, ודאי שאת כל השיטות הכיר. סוגי' דראש השנה, הולכת היא על-פי דרך המשנה אשר בקידושין. רבא ודאי יודעה.
מאחר שעסקו בסוגי' דראש השנה, ביאר הוא גם אותה. אין זה אומר שזו שיטתו וזו השקפתו.
ומה ששאלנו מתהילים:
הרי גם בשיטת המשניות ואבי'י (הניז') לא אפשר כפי שקוראים שם באופן פשוט. (יעוי' סי' ד' והערה 2)
יב. אף שנקוט "מזל" מקדם, נקטו גם את "שכר
בהאי עלמא" (כאבי'י. ריש סי' יא')
ובראש: שגזירת החי'ים עצמם מדין ראש השנה.
גזירת החי'ים
הרמב"ן (תחילת שער הגמול ובדרשה לראש השנה תחילת פ' ה') והרמב"ם (פ"ג תשובה ה"ב) נקטו דחי'ים נגזרים בראש השנה (כבסי' ג').
שכר בהאי עלמא
הרמב"ן (בראשית פ' יז' מתחילת פס' א' ובד"ה: "והי'ה תמים" ובשמות פ' ו' פס' ב' ובתחילת שער הגמול, הניז' בסוף סי' ד') ביאר שכל קורותם של כל ישראל מן הדין דפרשת "והי'ה אם שמוע" (מקור דין ר"ה ניזכרו בסי' ג') וקורות היחידים, כלם גמולים מאת ה' על זכויותיהם. וכל הנקבע כבר ב"מזל" ה' משנה ממנו. (כדכתב שם וכדהרחיב בזה גם בשאר המקומות בפרושו על התורה. ניזכרו בתחילת סי' ט' אות ב'.)
גם הרמב"ם (פ"ט תשובה ה"א) ביאר שמתן שכרן של מצוות הוא גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. כלשונו: "...ואף על פי כן, אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא כל אותן הטובות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות...נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו...ונמצאתם זוכין לשני העולמות. לחי'ים טובים בעולם הזה המביאים לחי'י העולם הבא..."
יג. "זכות גדול" יפקיע מ"מזל" בד"לא שכיח"
"זכות המקרע גזר דין" יפקיע מ"דין ראש השנה"
מדוע ניקראים אילו בשמות שונים כאשר שניהם
מפקיעים הדין ?
בסוגי'ין, י'ישבו "זכות" (תפילה) הפועלת אחר "דין" ראש השנה, מ"דברים המקרעין גזר דין".
בסוג' ד"אין מזל לישראל" (שבת קנו': יעוי' סי' ב'), שם נקרעו גזרי דינם של אותם שניצלו ממות - דחקו התוס' כדי לי'ישב עם דברי רבא (דחי'י מזוני ובני...ממזלא תלי'ה מלתא), דזה רק מזכות גדול ואינו שכיח.
הי'ינו: שמ"מזל": רק"זכות" גדול, ובאופן דלא שכיח, יפקיע.
ומ"דין ראש השנה": רק "זכות" המקרע גזר דין, יפקיע.
אמנם, נראה ששתי סוגי ה"זכות" אותו דבר הן, ושניהם באים להפקיע את ה"גזור" כבר מאת ה'. רק שבסוג' דר"ה נקראו: "דברים המקרעין גזר דין" ובסוג' ד"מזל" נקראו "זכות גדול ולא שכיח".
אלא, שנראה שאין זה כך:
"מזל" אין בו משמעות "דין" בכלל. ו"דין" ראש השנה שהוא "דין" הבורא לברואיו פעם בשנה – אשר ממנו משמע דאין דבר שיפקיענו.
ואכן בסוגי' ד"מזל" ראינו: ד"צדקה תציל ממות" (ממות דממזלא), וכן גם "תפילה" תציל. (יעוי' סי' ב').
אך ב"דין", צריך על מנת לקרוע הגזר דין, "דברים" היוצאין מ"גדרו של העולם" (כניז' סי' ד'): כ"צעקה" "צדקה כפי כחו" (שאיננו אפילו חומש. יתכן אפילו לחלק ממונו כך שי'הי'ה אפשר לאחרים באופן שאפשר לו. כפי' התרגום ל"ואהבת לרעך כמוך" בויקרא פ' יט' פס' יח') כ"שינוי שם" "שינוי המעשים" ו"גלות". (המוז' במאמר רבי יצחק, סי' ד')
אלא שנראה ביותר שזה בדיוק הפוך:.
אם שמנו לב, בסוגי' ד"מזל", אמנם הי'ה שם דוחק להתוס' להעמיד דברי רבא עם הסוגי', והי'ה הכרח להבין שהמקרים בסוגי' שם מיוחדים הם. אך יחד עם זאת, ידעו הם (ממעשה דרבי אליעזר בן פדת) שזה גם קשה מאד (כלשונם:"זכות גדול") ולא שכיח (כמסקנתם) שיקרו מקרים כאילו.
וזה פשוט. שכן, אם נקבעים הדברים ביום הדין הרי שה' דן ופסק. ומאחר שהנהגתו לתת לנו על-פי מעשינו – הרי אפשר גם "לקרע" ה"גזר דין". אך בהנהגה דאין התי'יחסות בשמים למעשינו בהאי עלמא (שכן הכן קבוע ממזלא) – הרי שבאופן זה לא שמענו בכלל מקום "לקרוע" את הקבוע (מה"מזל"). ומעשים שבהם "לא הי'ה מזל לישראל" היו יוצאים מגדר הרגיל. (כ"מופתים")
יד. השתא דאתינן להכי, דנקטינן ד"ממזלא תליא
מילתא" ונקטינן נמי ד"מזכותא תליא מילתא" –
הדרא בעי'ין לדוכתא, (כדבעי' בדעת רבא בסי' ה'):
היכן ניגזרים החי'ים ?
על שתי שיטות מקדם, מי יוכל להשיב ?
[ולא נראה שניתן י'הי'ה להשיב ממאמרים אשר בהם יש משני השיטות גם יחד, כבסוטה (ב'. הובא בסי' ט' ס' ב') שם משמע שזווג הראשון מ"מזל" (רש"י שם וגם בסי' ו' הסקנו להבין באופן זה את הדברים הנתונים מראש.) וזווג השני מ"זכויות", לומר שהנה מסקנה בש"ס כשני השיטות.
שכן יתכן שאמרו זה בעלי השיטה ד"זכויות", אלא שגם לדידם יש אשר ניקבע מה"מזל". (אפשרות שכבר הסקנוה בשיטה זו בסי' ו'. גם הרמב"ן על התורה שהבאנו בסי' ט' ס' א' וב' כתב זה.)
ועוד, שמאחר שכל המאמרים שהובאו עד כה היו כל אחד משיטה אחת בלבד, יהי'ה קשה להסיק ששתי השיטות יחד. ולא שמענו שום דיון כזה ולא אופנים מכזה.]
אודה ה' בכל לבב...(תהילים קיא')
נספח הערות
הערה 1. (מסוף סי' ג')
ש"דין" ראש השנה הוא גם על מזונות, ובריאות. ומשם משמע שהוא גם על טיב חי'י העולם הזה
הר"ן (ג'. בדפי הרי"ף סד"ה "מתני") מסיק (מן הדין שעל התבואה הפירות ועל המים אשר באים הם אחר שהאדם כבר נידן בראש השנה.) שבדין זה האדם נידן גם על תבואותיו ופירותיו (משמע: הפרטי'ים) ולשאר עסקיו.
הרמב"ן (תחילת שער הגמול ובדרשתו לראש השנה תחילת פ' ה' ) כתב שהוא נידון גם לכל עניני העולם הזה לשלום לעושר לנכסים ועל הכבוד. בדרשתו (הניז') הוסיף גם את המילים (בעלות אותה המשמעות): "צער ועוני". והוסיף גם את הפרטים אשר במאמרו של רבא: "בני חי'י ומזוני". (הבאנו דבריו אילו כבר בסי' ה' ס' א')
[ר"ת (תוס' ר"ה טז'. ד"ה "כמאן") והריטב"א (ד"ה "כמאן") הסיקו כדמסקנ' דבסוגי' דעל המחלות [גם שאינן תחילת מות (דאם לא כן - לא י'הי'ה משם שום ראי' ל"טיב")] נדונו בר"ה.
מנא זה להני רבבי ? (ואל נא יביאו לי ראיות מן המוזכר ב"נתנה תוקף" ובשאר פיוטים אשר גם הם באו שנים רבות אחר ההבנות המונחות כבר בש"ס.)
מזונותיו (ממש מה שיאכל):
מדרשת ר"י ברבי שלום (ב"ב י':) "כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה."
בריאותו:
מוכח זה משאלת רבי יוסף (ר"ה טז'.):
"כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי ?" [קצירי ומריעי: הערוך (הניז') רש"י (ר"ה שם, ד"ה "אקצירי" ובנדרים מט' ד"ה "חולין") ותוס' (ר"ה שם, ד"ה "כמאן") פרשו כרבא (נדרים שם), אשר ממאמר זה הוכיח כי רבנן חולים. שכן "קצירי" – ממש. (כפי' הערוך ערך "קצר": "חולים וחלשים כי רוחם קצר") ו"מריעי" – רבנן. (והסיבה שהם חולים, כבאור רש"י נדרים שם, ד"ה "חולין": "שעוסקין בתורה ואינן נהנים מן העולם ובאים לידי חולי" וכמו שביאר גם בר"ה שם, ד"ה: "קצירי".]
ופי' השאלה (כפי שהובן כבר בתחילת סי' ג'): שמאחר שבפשטות, גם מחלותיהם נגזרו כבר (בראש השנה לרבנן שבמשנה: דבי רבי ישמעא-ל, כדהוסק שם (הובא באמצע סי' ג'). ולרבי מאיר ולרבי יהודה), היאך מתפללים עליהם כעת, באמצע השנה ?
נמצא, שגם מחלות נגזרות בראש השנה, גם מזונות. לא רק "חי'ים ומות" המפורשים בגמרא. ולכאור' משמע שכל עני'יני החי'ים נגזרים שם. וכהרמב"ן והר"ן.
אבל, אולי יש לדחות מאחר שיתכן שהתפילות שעליהם דיבר רבי יוסף, הם על חולים העלולים למות. ואם כן, אין בכלל ראי'ה שדיבר שלא על חי'ים ומות !
אמנם, משמעות המושג "מריעי", (אשר גם עליהם מתפללים): שאינם חולים ממש. (רש"י ר"ה שם, ד"ה "אקצירי" כתב שהם תשושי כח ובנדרים שם, כתב שהם רק באים לידי חולי) ואם כן, התפילה עליהם אין בה כדי לסתור את דין ה"מוות", אלא רק לדין טיב החי'ים. ומאחר שרבי יוסף שאל גם משם – מוכח שהבין את "דין" ראש השנה כדברינו.
אלא,שמאחר שעיקר קושי'יתו לא היתה מאילו (קצירי ומריעי) - לא מובהק שדיבר הוא גם משם. והדרינן לדוכתין דאין משם ראי'ה.
אלא שבפשטות, ממה שדיבר הוא על חולים ולא על חולים מסוכנים – נשמע כדברי הראשונים הניז'. ובפרט, שגם מזונותיו ניגזרים שם, (כניז').
[ויש להעיר:
מתפילת "רפאינו" המתוקנות על החולים ב"שמונה עשרה", הי'ה לכאור' להוכיח מלשונה: "הושיענו ונושע...והעלה רפואה שלמה לכל מכותינו / ארוכה ומרפא לכל תחלואנו ולכל מכאובינו..." שדין ראש השנה הוא גם על החולי'ים. (שכן בנוסחאות אילו מפורש רפואת המכאובים ולא רק מחלות אשר מהן נשאר האפשרות לפרש שהכוונה למות וכדנסתפקנו.) ומשאלת רבי יוסף לכאור' מוכח שגם דין ראש השנה על אילו. (כדהבינוהו התוס' הניז' ר"ת והר"ן. הובאו אמצע סי' ג')
אלא שהנוסחים שלנו מוספים. והנה שבסידור רב האי גאון יש רק "הושיענו ונושע" ותו לא. כך שמתקנות חז"ל לא עולה כל קושי'.
ברכת השנים גם שסותרת ל"דין ראש השנה"וגם אם מדברת גם על טיב החי'ים, (שעל כן הביאה התוס' הניז' שם, להקשות יותר שם.) – אין להוכיח שהיא גם סותרת את הניגזר בפרקים בעיני'ין "טיב החי'ים".
כמו כן גם משאר תפילות לא נוכל להוכיח. שכן גם שמבקשים בהם דברים הנוגעים ל"טיב החי'ים" - אין בסיס לראותם כסותרים את "דין" ראש השנה.]
הערה 2. (מסוף סי' ג', סוף סי'ה' וסי' יא')
כבר קיבלו (ישראל) עליהם לא לחדש לימודים אחרים מהמשנה ומהגמרא
כסף משנה פ"ב ממרים ה"א. וכפי שרואים בי'יחסם של האמוראים למשניות ולברי'יתות. וזה למרות שבעיקרון אפשר. (הרמ' שם ובנו"כ) –וכפי שהי'ה כבר משנתן ה' למשה רבינו את התורה ופרושה, (יעוי' בהקדמה לרמ' מסדר זרעים) דרך ארבעים דורות של מוסרי תושבע"פ: הקבלה שממשה רבינו. (שם, ד"ה "וכאשר מת" ובהקד' ל"יד החזקה") ונתחדשו דברים בכל דור ודור. (הקדמה ל"יד" ד"ה כל המצוות" וכבמשנה סנהדר פו':)
והיתי עוד מוסיף מה שכבר שמעתי מזמן ממו"ר הגדול רבי מנחם מנדל בלכמן שליט"א שבאופן מעשי זה לא שי'יך יותר, שכן עברו אלפי שנים ממתן תורה ואין מי שבקי להבין מילותי'ה בכדי ללמד ממנה. ולכן כל זה לא רלוונטי כבר.
הערה 3. (מסוף סי' ג')
שאפשרי שאפילו מסקנה בסוגי', גם שהגמרא מביאה הראיות לה – אינה ההלכה. זה מצוי כשמצוי'ה הלכה ידועה במקום אחר בש"ס
דוגמאות:
א. ב"היזק שאינו ניכר" מסקנה (בגיטין נג':) שאינו היזק. אעפי"כ, בסוגי'ין (קיז'.) דיברו על הפסד ובמסקנה שם על חיוב ממון בשעת ההיזק. (הי'ינו: שהוי היזק, שלא כבגיטין) [כך משמע שלמדו הראשונים ההלכה בזה: רש"י בדף נו'. ד"ה "פטור מדיני אדם" ורמ' פ"ז חובל ה"א. לכאורה גם הרמב"ן הבין כך בסוף עמודה 5 מתוך ה-14. רק תוס' שם ד"ה: "פטור מדיני אדם" מצי'ין המא"ד דשמי'ה היזק, אבל אין זה בכדי להסיק שחלק הוא על שאר הראשונים בזה.]
ב. ב"שרץ השורץ על הארץ" (ויקרא יא', חולין סז') מסקנת הסוגי'ה שאם העץ התליע - השרצים שבפירות אסורים ואם לא – מותרים. והובאו שם שתי ראיות למסקנה זו. ובכל זאת רואים שנקטו הלכה למעשה כשמואל. (רב פפא כרב הונא. שם נח'.)
וכך המסורת מן הגאונים: בשאילתות דרב אחאי גאון, בה"ג (יעוי' תוס' ד"ה "דיקא") וכן פסק הרי"ף, (בדפיו כג':) הר"ן (ד"ה "וכבר") הרמ' (פ"ב מאכלות אסורות הי"ד והט"ו) התוס' (הניז') והרשב"א. כן פסקו הטור (יו"ד סי' פד' ס' ו' ז') ושו"ע. (ס' ד')
(שלא כקצת ראשונים שכן פסקו כמסקנה שבחולין: ר"ח, ר"ת וריב"א, מובאים בתוס')
הערה 4. (מסוף סי' ד')
מאחר שבסוגי' דראש השנה הוסק דרק עם "צעקה" תוכל תפילה לקרוע את הגזירה – איך יתפרשו אותן מעשיות מאותן צדיקים אשר תפילותיהם נתקבלו ללא כן ?
רבי יוסף שאל על תפילה, לא על "דברים המקרעין..." (כ"צעקה"). שכן הי'ה להניח שתפילה, בין זו שעל החולים בין זו המתוקנת לנו ב"שמונה עשרה" ובין תפילות אחרות [ואפילו שאינן כהמיוחדות כשל רבי חנינא בן דוסא (דבמשנה ובגמרא ברכות לד': דתפילה שהיתה שגורה בפיו היתה מתקבלת ופועלת) של רבה ורב חסדא (הניז') ושל חוני. (תענית יט'.)] מועילות כל השנה ובפשטות גם לקרוע ה"גזר דין" הקודם. והנה שללא "צעקה" (אשר משמעותה תפילה בקול. יעוי' רש"י תענית יז'. ד"ה "צעקה" וד"ה "גבי אליהו" ורמב"ם פ"א תענית דכתב בה"ד וה"ו על המושג "צעקה" (דבדף יט'. שם): שזועקין ומתחננים בתפילות.) אין בהן מדעם !
והאיך יתפרש מאמר הגמרא (ברכות לב'): "כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם" ?
כמו כן, גם כל הי'ישובים לפירוש מאמר זה ומאמר רבי חנינא הניז' במציאות, (מהאדמו"ר הזקן ומרבי אלימלך מליז'אנסק) גם לא י'יתכנו במציאות, ללא ה"צעקה".
והדבר יתמי'ה.
ואולי, אין הדבר נחתך במקום אחד. אולי תפילה פשוטה לא תיקרע ה"גזר דין" בלא ה"צעקה". וה"צעקה" - הרצינית הרבה יותר – תקרע. (כדהוסק ב"דברים המקרעין".) לעומת זה, תפילת רבי חנינא בן דוסא, רבה, רב חסדא וחוני חזקות הן. (מוכח) ושכמותן קורעות ומועילות גם שגזר הדין עומד משנה שעברה.
והנה שציבור האומר סדר תפילה דיג' מידות (ר"ה יז':) קורע "גזר דינו". וזה ללא "צעקה". (שכן בדף קודם הסיקו שרק "צעקה" מועילה לכך. וכאן, לא הזכירוה.) ועוד אמרו (יח'.) דבכל שיקראו אל ה': "גזר דינם" נקרע. ושוב, לא הזכירו ה"צעקה" באופן מובהק. (אף שתפילת יחיד שלאחר "גזר דין" שנדונה קודם שם, הוסק שתועיל רק ב"צעקה")
הנה שתפילות צבור מועילות גם בקריאה פחותה מ"צעקה".
אכן, "שלש עשרה מידות", "אבינו מלכינו" ועוד כמה וכמה קעפיטלאך ופסוקים אומרים בקריאה אל ה' בקול.
הערה 5. (מסי' ח')
סברא גמורה - יותר מ"קרא"
א. כשלגמרא הי'ה סברא פשוטה לדין מסוים, אז אף שהביאו פסוק – הוא נדחה באשר אין בו צורך. (בב"ק מו': גבי המוציא מחברו עליו הראי'ה וכן בכתובות כב'. ב"הפה שאסר" לכל מילי)
ב. כשיש סברא ויש פסוק ללמוד אותו דין (כבשבועות כב': ללמוד איסור של שבועת שקר (החמור. יומא פו'. רמ' פ"א תשובה ה"ב ומלקות וכן בקידושין לה': לפתור נשים מבל תקיף ובל תשחית) אין לגמרא העדפה בינהם.
אלא שהתוס' (שבועות כב': ד"ה "איבעית") הסיק מאשר דוחה הגמרא את הפס' כשיש סברא, שכשאינה דוחתו – הרי שהסברה אינה מספיקה, על כן השאירה הפס'.
אך הרמ' (פי"ב ע"ז ה"ב) אשר בכה"ג (שהגמרא בקידושין הניז' הביאה סברא והביאה פסוק) הביא הוא דוקא את הסברא – נמצא שסובר שבכה"ג: הסברא עדיפה, כדמשמע בש"ס. ("למה לי קרא..." כניז')
חנוך כץ